במדבר יא, יד

לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָת כָּל עַמָא הָדֵין אֲרֵי יַקִיר מִנִי

לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְמִיטְעַן לְכָל עַמָא הָדֵין אֲרוּם יַקִיר הוּא מִינִי

וְטַעַם לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לֹא שֶׁיַּעַזְרוּהוּ הַזְּקֵנִים לָתֵת לָהֶם בָּשָׂר, כִּי מֵאַיִן לָהֶם. וְעוֹד, אֲפִלּוּ בִּהְיוֹת לָהֶם פַּרְנָסִים רַבִּים לֹא יִתְלוֹנְנוּ רַק עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּמִנְהָגָם לֵאמֹר לוֹ "לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם", וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לָהֶם בִּתְפִלָּתוֹ כָּל מִשְׁאֲלוֹתָם וְתַאֲוָתָם יָבִיא לָהֶם. אֲבָל חָשַׁב מֹשֶׁה כִּי בִּהְיוֹת לָהֶם מַנְהִיגִים רַבִּים יְשַׁכְּכוּ חֲמָתָם וִידַבְּרוּ עַל לִבָּם בְּעֵת תְּלוּנָתָם. וְאֶפְשָׁר כִּי כַּאֲשֶׁר הִתְנַבְּאוּ הַזְּקֵנִים שֶׁנֶּאֱצַל עֲלֵיהֶם מִן הָרוּחַ וְיָדְעוּ הָעָם כִּי נֶאֱמָנִים הֵם לַנְּבִיאִים, לֹא יִתְאַסְּפוּ כֻּלָּם עַל מֹשֶׁה וְיִשְׁאֲלוּ תַּאֲוָתָם גַּם מֵהֶם.

כי כבד. פעל עבר כמו כי זקן יצחק או יחסר הוא:

לא אוכל אנכי לבדי. וצריך שתשתף עמי אחרים שיבטח העם הזה בהם:

לא אוכל אנכי לבדי לאחר שבערה האש בקצינים שבמחנה אמר משה כך בהיותם חיים היו נושאים עמי במשא העם.

לא אוכל אנכי לבדי וגו׳. כאן החליט הרצון, כי לא תרעומת לבד הוא מתרעם אבל יסכים לשאת, אלא גלה דעתו ורצונו שאינו רוצה לשא לבדו, ונתן הטעם לא חס ושלום שממאן עשות מאמר ה׳ אלא ששער שהוא משא כבד ממנו ולא יוכל שאתו:

לא אוכל אנכי לבדי וגו׳. הוא הטענה שאינו כאב אלא כאומן. שהרי האב מוצא דברים לפייס את התינוק מצד הטבע כמש״כ. ואני אין לי כח דברים לשאת בהם את כל העם הזה. אע״ג דודאי הי׳ למשה כח בפיו להיות לוקח נפשות. אבל כל העם הזה אינו יכול:

כי כבד ממני. טבע העם הגוי כולו. וכל אחד בשנוי דעת כבד ממני לכלכל דבריה שיהא בהם כדי שישקיט דעתם: