במדבר יא, יט

לָא יוֹמָא חַד תֵּיכְלוּן וְלָא תְרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרָא יוֹמִין וְלָא עַשְׂרִין יוֹמִין

לָא יוֹמָא חָד תֵּיכְלוּן וְלָא תְּרֵין יוֹמִין וְלָא חַמְשָׁא יוֹמִין וְלָא עַשְרָא יוֹמִין וְלָא עַשְרִין יוֹמִין

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן – שִׁעוּרוֹ: לֹא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד תֹּאכְלוּ וְלֹא יוֹמַיִם בִּלְבַד. וְכָמוֹהוּ ״לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם״ (מלכים ב ו י), שֶׁאֵינָם אַחַת וּשְׁנַיִם בִּלְבַד. וְעַל דַּעְתִּי, הָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה דָּבָר יָמִים רַבִּים רְצוּפִים אֵינֶנּוּ נִקְרָא אוֹכֵל וְעוֹשֶׂה יוֹם אֶחָד, וְכֵן הָאוֹכֵל שְׁלֹשִׁים יוֹם רְצוּפִים אֵינֶנּוּ נִקְרָא אוֹכֵל עֶשְׂרִים יוֹם. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָ"אֶחָד" נִמְשָׁךְ - לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּ וְלֹא יוֹמַיִם וַעֲשָׂרָה וְעֶשְׂרִים יוֹם אֲחָדִים, רַק חֹדֶשׁ שָׁלֵם. וְהִנֵּה נָתַן לָהֶם תַּאֲוָתָם בַּבָּשָׂר וְלֹא בַּדָּגָה וְלֹא בַּיְּרָקוֹת, כִּי עִקַּר שְׁאֵלָתָם אֲשֶׁר יִבְכּוּ עָלָיו "תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר" (במדבר י״א:י״ג). וְטַעַם עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר י״א:כ׳) - שֶׁיִּתֵּן לָהֶם בָּשָׂר הַרְבֵּה וְיֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ כָּל הַחֹדֶשׁ לָרֹב מְאֹד, עַד שֶׁיָּקוּצוּ בּוֹ וְיִהְיֶה לָהֶם כְּדָבָר נִתְעָב וְזָר שֶׁאֵינֶנּוּ נֶאֱכָל. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט כֵּן הָיָה: כִּי בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הֻכּוּ מַכָּה רַבָּה וּמֵתוּ הָעָם הַמִּתְאַוִּים תְּחִלָּה, הֵם הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּזְכָּרִים תְּחִלָּה שֶׁאָמְרוּ ״מִי יַאֲכִילֵנוּ בָּשָׂר״ (במדבר י״א:ד׳). וּשְׁאָר כָּל הָעָם אֲשֶׁר בָּכוּ אַחֲרֵי כֵן לְמִשְׁפְּחוֹתָם אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ (במדבר י״א:י׳), אָכְלוּ מִמֶּנּוּ חֹדֶשׁ יָמִים וְהָיָה לָהֶם לְזָרָא וְזָרְקוּ הַחֳמָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ לָהֶם מִמֶּנּוּ. וְכֵן אָמַר הַמִּזְמוֹר: ״וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וְגוֹ', וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִיא לָהֶם. לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם, עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם וְאַף אֱלֹהִים עָלָה" וְגוֹ' (תהלים עח כז-לא) - כִּי קְצָתָם אָכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד, וּבַעֲלֵי הַתַּאֲוָה לֹא נִפְרְדוּ מִתַּאֲוָתָם כְּלָל, כִּי בְּעוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם עָלָה בָּהֶם אַף ה'. וְאֵין מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְשֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא נְאוֹתִין לִלְשׁוֹן הַכָּתוּב, בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר: ״עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא״ (במדבר י״א:כ״ג). וּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאָמַר, דְּבָרִים כְּמַשְׁמָעָן - ״מִי מַסְפִּיק לָהֶם״ - הוּא מַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב בֶּאֱמֶת, וְהוּא דַעְתּוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס. אֲבָל הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ תֵּמַהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י״ב:ז׳) יֹאמַר אֵין הַמָּקוֹם מַסְפִּיק לָהֶם?! וְעוֹד, כִּי כֻלָּם רָאוּ כְּבָר נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת מִזּוֹ. וְר״א תֵּרֵץ כִּי מֹשֶׁה הָיָה חוֹשֵׁב שֶׁלֹּא יְחַדֵּשׁ הַשֵּׁם מוֹפֵת כִּי אִם לְהַצְדִּיק נְבִיאוֹ. וְגַם זֶה אֵינֶנּוּ נָכוֹן בְּעֵינַי, כִּי כְּבָר עָשָׂה עִמָּהֶם כָּזֶה בִּשְׂלָו רִאשׁוֹן (שמות טז יג), וְכֵן בַּמַּיִם (שם יז ו) וּבַמָּן (שם טז), כִּי כֻלָּם עַל תְּלוּנוֹתָם נִתְּנוּ לָהֶם. וְהַנָּכוֹן אֶצְלִי כִּי כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַשֵּׁם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים לְיִשְׂרָאֵל - חֶסֶד הֵם מֵאִתּוֹ וְכֻלָּן לְטוֹב לָהֶם, כִּי טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יֵצֵא הַקֶּצֶף עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה עִמָּהֶם בְּאַף וּבְמִדַּת הַדִּין לְרָעָה גְּמוּרָה. וְהִנֵּה אֵין בַּנִּסִּים רַק טוֹבָה גְּמוּרָה שְׁלֵמָה בְּרַחֲמִים אוֹ נְקָמָה בְּמִדַּת הַדִּין. אֲבָל עַתָּה כְּשֶׁאָמַר לוֹ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם שְׁאֵלָתָם וְיֹאכְלוּ בָּשָׂר עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה אוֹת מֵאֵת הַשֵּׁם לִבְרֹאת לָהֶם בָּשָׂר כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם דְּגַן שָׁמַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁיֹּאמְרוּ חֲכָמִים (סנהדרין נט ב), אֵין דָּבָר טָמֵא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. וְעוֹד, כִּי כָל הַנִּסִּים יוֹדִיעֵם לְמֹשֶׁה: ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״ (שמות טז ד), ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר״ (שם יז ו). אֲבָל בְּכָאן שֶׁאָמַר לוֹ ״וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר״ וְלֹא הוֹדִיעוֹ - הֵבִין מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה בְּנֵס מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן שָׁאַל בִּתְמִיהָה: מַה יַעֲשֶׂה לָהֶם כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ? אִם יִשָּׁחֵט לָהֶם צֹאן וּבָקָר מִכָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם - לֹא יַסְפִּיק לָהֶם, וְאִם יֵאָסֵף לָהֶם כָּל דְּגֵי הַיָּם אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם הַהוּא הַקָּרוֹב לָהֶם - לֹא יַסְפִּיק לָהֶם. וְהַשֵּׁם הֱשִׁיבוֹ כִּי אֵין יַד הַשֵּׁם קְצָרָה לָתֵת לָהֶם שְׁאֵלָתָם גַּם בְּדֶרֶךְ הַמִּקְרִים. וְזֶה טַעַם "הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא". וְאָמַר ״הֲיַד ה' תִּקְצָר״ כִּלְשׁוֹן ״וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ״ (אסתר א ז). וְלֹא אָמַר ה' ״הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר״, כִּי לֹא יַעֲשֶׂה זֶה בְּמוֹפֵת. וְכֵן הָיָה, שֶׁנָּסַע רוּחַ מֵאֵת הַשֵּׁם (במדבר י״א:ל״א) כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם - לֹא ״רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד״ וְלֹא ״רוּחַ קָדִים עַזָּה״ כַּאֲשֶׁר יַזְכִּיר בַּמּוֹפְתִים (שמות י יט שם יד כא), אֲבָל רוּחַ סְתָם כַּנְּהוּגִים - "וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם", לֹא שֶׁנִּבְרְאוּ עַתָּה בַּעֲבוּרָם, וְאֵין בַּדָּבָר חִדּוּשׁ מִטִּבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְעוֹד שֶׁכְּבָר הָיָה לָהֶם כֵּן, וְלֹא חִדֵּשׁ עַתָּה רַק שֶׁיִּהְיוּ שַׂלְוִים רַבִּים מְאֹד:

ולא יומים. כפל:

חמשה ימים. כנגד אצבעות היד האוכלים:

עשרה. כפל בשתי ידיו גם עשרים כמשל האומרים יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו:

לא יום אחד וגו'. למה נאמר כל הפרטות הללו שכל אלו עולין כל הימים שנצטוו ישראל [לשבות]. יום ויומים הרי ג' וחמשה הרי שמונה ועשרה הרי י"ח ועשרים יום הרי ל"ח וחדש ימים מכ"ט יום הרי ס"ז יום וכמנין זה יש שבתות וימים טובים בשנה הרי חמשים שבתות יש בשנת הלבנה שעולה שנ"ד ימים וד' מפסח וב' ימים משבועות וב' ימים מר"ה וא' של יום הכפורים הרי נ"ט וד' מסוכות הרי ס"ג וד' שבתות מחדש העבור הרי ס"ז, ה"ט דקאמר כלהו רחמנא כל אותן הימים (שיאכל הימים) שיאכלו הבשר לא יהיה להם שום מום ולי נראה לפרש לא יום לא יהיה לכם אכילה ביום הכפורים ולא בשני ימים של שבועות שהוא יום שמחה לפני אי נמי בשני ימים של ר"ה שהם ימי זכרון לפני ולא בחמשה ימים שבין יום הכפורים לסוכות ויום סוכות בכלל שהם ימי שמחה לישראל על שנתכפרו עונותיהם ולא בעשרת ימי תשובה ולא בעשרים יום הרי כ"א יום שלא יהיה להם בכ"א יום שישראל גומרין בהן את ההלל בגולה שהם ימי שמחה לישראל ולכך כתיב יום ולא כתיב ימים כמו באחריתי:

לא יום אחד תאכלון ולא יומים. כפל. ולא חמשה ימים, כנגד אצבעות היד האוכלין. ולא עשרה ימים, כפל בשתי ידיו. ולא עשרים יום, כמשל האמור יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו. עד חדש ימים, עד שוב הקף הלבנה למקומו כשהיה. עד אשר יצא מאפכם, פירושו עד אשר יצא הריח כי הריח באף. והיה לכם, הבשר תאוה, לזרא, כי ישוב לכם חשק התאוה למאוס גדול, כענין שכתוב באחות אמנון (שמואל ב י״ג:ט״ו) כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א׳:כ׳) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל י״א:מ״ד) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם. וכן יקרה לכל הנמשכים אחר תאוות העולם הזה מתאוננים ובוכים על אשר לא השיגו אות נפשם והם מגנים הענינים השכליים ונותנין בהם דופי, וסוף שיצאו התאוות מאפם עד רדתם לשאול. וכן אמר שלמה ע"ה והמשיל תאוות העולם המתוקים בראשונה לנפת, הוא שאמר (משלי ה׳:ג׳) נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ובאר מה יארע בסופו, הוא שאמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות.

לא יום אחד. בלבד תאכלו:

לא יום אחד וגו׳. טעם ארכן של דברים, והכונה בהם, לפי מה שפרשנו במאמר ״ואכלתם בשר״ כי מצות מלך הוא לחיבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בשנים, ויש בחמשה, ויש בעשרה, ויש בעשרים, ויאמר האדם ״הנה השלמתי תאותי״ ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה ״לא יום אחד״, ולהמשלים תאותו בשנים באה עליו האזהרה ״ולא יומים״, וכן כלם, והגביל להם שלשים יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום אחד הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה:

לא יום אחד תאכלון. לפי הפשט משמעו כמו בסמוך ולא יומים. דפירושו לא רק יום אחד ולא יומים אלא עד חודש ימים. אבל א״כ שלא הי׳ נכלל בזה כונה אחרת ג״כ איך הגיע מכה רבה מאד באותו יום הראשון. אלא ע״כ נכלל בזה הלשון עוד כונה אחרת היינו לא יום אחד תאכלון אלא בפחות מזה ונתן הקב״ה לדעת שיש בדברים הללו משמעות אחרת מדהפסיק בתיבת תאכלון. ולא אמר לא תאכלון יום ולא יומים וגו׳ או לא יום א׳ ולא יומים וגו׳ תאכלון עד חדש וגו׳. אלא לכלול ביום אחד שתי כונות. ובאמת הדבר פלא האיך מצאו ישראל לב לאכול מזה הבשר אחר שאמר משה בשם ה׳ כי יצא מאפם והי׳ להם לזרא. וכי אפשר לומר שלא האמינו בזה. או שגבר התאוה כ״כ עד שלא חשו לאבדן הגוף. אלא ודאי הם הבינו דבר ה׳ כפשוטו שאחר שיאכלו חודש ימים יצא מאפם. וכסבורים היו שלאחר שיאכלו איזה ימים יתאפקו מלאכול. אבל הקב״ה אמר בכוון לשון שלא יעמדו על הבנתו. ואפי׳ משה רבינו בעצמו לא הבין מתחלה עד שראה הסוף ויבואר עוד בסמוך. וכ״ז הי׳ כדי שיגיע עונשם:

לא יום אחד תאכלון ולא לבד שתאכלו כי גם תתמידו לאכלו ימים רבים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והגם שיהיה לכם לזרא שבזה בודאי סרה התאוה מכל וכל בכ"ז לא תתחרטו, וזה אות נאמן כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם שסבת החטא לא היה תאות הבשר רק התמוטטות השכל והאמונה בה' ובתורתו, ואף שכפי הנגלה מדבריכם בכיתם בעבור הבשר, אבל לפניו שהוא יודע תעלומות לב לפניו בכיתם לאמר למה זה יצאנו ממצרים הוא יודע שעקר בכיתכם היה על שיצאתם ממצרים ששם הייתם חפשים מעול תורה ומצות ונכנסתם במוסרת הברית לשמור את כל דברי התורה ומצותיה: