במדבר כו, נד

לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרבה באכלוסין נתנו חלק רב, ואף על פי שלא היו החלקים שוים, שהרי הכל לפי רבוי השבט חלקו החלקים, לא עשו אלא על ידי גורל, והגורל היה על פי רוח הקדש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב, א) אלעזר הכהן היה מלבש באורים ותמים, ואומר ברוח הקדש אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עולה עמו והשבטים היו כתובים בשנים עשר פתקין, ושנים עשר גבולים בשנים עשר פתקין, ובללום בקלפי והנשיא מכניס ידו לתוכה ונוטל שני פתקין, עולה בידו פתק של שם שבטו, ופתק של גבול המפורש לו, והגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני, לשבט פלוני, שנאמר על פי הגורל, ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משבח מחברו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב, הכל לפי הדמים:

לְסַגִיאֵי תִּסְגוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעֵירֵי תַּזְעֲרוּן אַחֲסַנְתְּהוֹן גְבַר לְפוּם מִנְיָנוֹהִי תִּתְיְהֵב אַחֲסַנְתֵּיהּ

לְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ סַגִי תִּסְגוּן אַחְסַנְתְּהוֹן וּלְשִׁבְטָא דְעַמֵיהּ זְעֵיר תַּזְעֵיר אַחְסַנְתְּהוֹן גְבַר לְפוּם סְכוּמְהוֹן יִתְיְהַב אַחְסַנְתֵּיהּ

לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ – לְשֵׁבֶט מְרֻבֶּה בְּאוּכְלוּסִין נָתְנוּ חֵלֶק רַב, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ הַחֲלָקִים שָׁוִים, שֶׁהֲרֵי לְפִי רִבּוּי הַשֵּׁבֶט חִלְּקוּ הַחוֹלְקִים, לֹא עָשׂוּ אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹרָל, וְהַגּוֹרָל עַל פִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר כ״ו:נ״ד). וּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ בַּכָּתוּב הַזֶּה אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (פנחס כו ג): ״לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ״ - הֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ עִמּוֹ עֲשָׂרָה בָנִים מִמִּצְרַיִם וּבִכְנִיסָתָן לָאָרֶץ נִמְצְאוּ חֲמִשָּׁה וְכוּ׳. וְכֵן בַּגְּמָרָא מְפֹרָשׁ שֶׁאֵין מַשְׁמָעוּתוֹ אֵצֶל חֲכָמִים לְחַלֵּק בֵּין שֵׁבֶט לְשֵׁבֶט כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ב״ב קי״ז) בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הַיְינוּ דִּכְתִיב "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ" וְגוֹ׳. וְעוֹד שֶׁכְּבָר כָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר וַיְחִי יַעֲקֹב (בראשית מ״ח:ו׳) כִּי בַּגְּמָרָא בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (בבא בתרא קכ״ב) הֶעֱלוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לְקַרְקַפְתָּא דְגַבְרֵי, אֶלָּא לִשְׁבָטִים נִתְחַלְּקָה, שְׁנֵים עָשָׂר חֲלָקִים שָׁוִים עָשׂוּ מִמֶּנָּה וְנָטַל כָּל הַשֵּׁבֶט הַחֵלֶק שֶׁיָּצָא לוֹ הַגּוֹרָל עָלָיו, וְזֶהוּ מַה שֶׁצָּוְחוּ בְּנֵי יוֹסֵף שֶׁאָמְרוּ "מַדּוּעַ נָתַתָּ לִי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב" (יהושע י״ז:י״ד), וְלֹא הוֹסִיף לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כְּלוּם אֲבָל אָמַר לוֹ "עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים כִּי אָץ לְךָ הַר אֶפְרָיִם" (שם ט״ו), לוֹמַר שֶׁיִּכְבְּשׁוּ לָהֶם מִן הָאָרֶץ שֶׁלֹּא נִכְבְּשָׁה לָהֶם וְיַרְחִיבוּ בָּהּ אֶת גְּבוּלָם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבוֹתָם יִנְחָלוּ... בֵּין רַב לִמְעָט" (במדבר כ״ו:נ״ה-נ״ו) שֶׁיִּקְחוּ כָּל הַמַּטּוֹת בְּשָׁוֶה, בֵּין שֶׁהוּא מְרֻבֶּה בְּאוּכְלוּסִין אוֹ מְמֻעָט בָּהֶם, וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ "לָרַב תַּרְבּוּ נַחֲלָתוֹ" לְאַנְשֵׁי הַשֵּׁבֶט עַצְמוֹ, אוֹ כְּפִי מִדְרָשׁוֹ שֶׁנִּתְחַלְּקָה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, הֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ עִמּוֹ עֲשָׂרָה מִמִּצְרַיִם וּבִכְנִיסָתָן לָאָרֶץ נִמְצְאוּ חֲמִשָּׁה קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "לָרַב תַּרְבּוּ", כְּלוֹמַר שֶׁאִם מֵתוּ אוֹתָן עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ בְּנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה בִּיצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם וְנוֹלְדוּ לָהֶם חֲמִשָּׁה בָּנִים בַּמִּדְבָּר, אוֹ שֶׁהָיוּ טְפָלִים וְנַעֲשׂוּ בְּנֵי עֶשְׂרִים, קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "לָרַב תַּרְבֶּה", כְּלוֹמַר לָרַב בִּיצִיאַת מִצְרַיִם תַּרְבּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַכְשָׁו מוּעָט. הֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ עִמּוֹ חֲמִשָּׁה וּבִכְנִיסָתָן לָאָרֶץ נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה, קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "לַמְעַט תַּמְעִיט", כִּדְאִיתָא בַּסִּפְרֵי. אֲבָל רָאִיתִי בַּסִּפְרֵי שָׁם דְּקָתָנֵי, "לְפִי פְּקוּדָיו", מַגִּיד שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ אֶלָּא לְכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט לְפִי מַה שֶׁהוּא, כֵּן הוּא אוֹמֵר "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּ לִי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי ה׳", מַהוּ אוֹמֵר, "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים כִּי אָץ לְךָ הַר אֶפְרָיִם", זֶהוּ לְשׁוֹן הַבְּרַיְתָא הַזֹּאת, וְנִרְאֶה מִמֶּנָּה שֶׁנִּתְחַלְּקָה הָאָרֶץ לְגֻלְגְּלוֹתָם כְּדִבְרֵי הָרַב. אֲבָל לְפִי הַגְּמָרָא מְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא. וְעוֹד שֶׁאִם כֵּן מַה יִצְעֲקוּ בְּנֵי יוֹסֵף, וַהֲלֹא נָתַן לָהֶם לְפִי מִנְיָנָם הַמְרֻבֶּה כִּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים. וּלְפִי דַעְתִּי יֵשׁ בַּבְּרַיְתָא הַזּוֹ קִצּוּר, וְהוּא מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (ב״ב קי״ח) דְּמִשּׁוּם טְפָלִים דְּנָפִישׁוּ לְהוּ צָוְחוּ בְּנֵי יוֹסֵף. וּבֵאוּר הָעִנְיָן, כִּי בְּנֵי יוֹסֵף כִּשְׁנֵי שְׁבָטִים נָטְלוּ, בְּנֵי אֶפְרַיִם חֵלֶק אֶחָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה חֵלֶק אֶחָד, כִּי כֵן כָּתוּב (יהושע י״ד:ד׳), וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁמְרֻבֶּה בְּאוּכְלוּסִים יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַשְּׁבָטִים, אֲבָל בִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים מְרֻבִּים מֵהֶם, כִּי שֵׁבֶט יְהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלוּן וְדָן מְרֻבִּים מֵהֶם, וְלָמָּה יִצְוְחוּ הֵם וְהַמְרֻבִּים יִשְׁתְּקוּ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם כְּפִי מִדְרָשׁוֹ שֶׁהָיוּ בַּמִּנְיָן הָרִאשׁוֹן בְּנֵי יְהוּדָה מְרֻבִּין מִשְּׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה יַחְדָּיו. אֲבָל הָיוּ צוֹעֲקִים מִפְּנֵי הַטְּפָלִים, שֶׁהָיוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה בְּמִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְנִתְרַבּוּ בַּמִּנְיָן הַשֵּׁנִי בַּמִּדְבָּר לִשְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאֵין בְּכָל הַשְּׁבָטִים שֶׁנִּתְרַבָּה כָּל כָּךְ, וְהָיוּ כְּמוֹ כֵן מַרְבִּים בָּנִים עַד שֶׁנִּתְחַלְּקָה הָאָרֶץ, וְגַם בְּנֵי אֶפְרַיִם כֵּן, וְלֹא הָיוּ הַטְּפָלִים הָהֵם נוֹטְלִים כְּלוּם, וּלְכָךְ צָעֲקוּ וְשׁוֹמֵעַ אֵין לָהֶם, כִּי כֵּן הַמִּשְׁפָּט שֶׁלֹּא יִטְּלוּ אֶלָּא בְּנֵי עֶשְׂרִים. וּלְכָךְ אָמְרָה הַבְּרַיְתָא "לְפִי פְּקוּדָיו" שֶׁהָיוּ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה הָאָרֶץ אֶלָּא לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט לְפִי מַה שֶׁהוּא בִּשְׁעַת הַמִּנְיָן, שֶׁלֹּא יִתְּנוּ כְּלוּם לַטְּפָלִים, וַאֲפִלּוּ גָּדְלוּ וְהִגִּיעוּ לְעֶשְׂרִים בְּשָׁעָה שֶׁחָלְקוּ. וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר ״מַדּוּעַ נָתַתָּה לִי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב״, לְדִבְרֵי הַכֹּל אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּנִּגְלֶה מִפְּשׁוּטוֹ, כִּי אִם חָלַק לָהֶם הָאָרֶץ לְגֻלְגְּלוֹתָם כְּדִבְרֵי רַשִׁ״י הִנֵּה לָקְחוּ דַּיָּם, וּכְמוֹ שֶׁהֵם עַם רַב לָקְחוּ חֵלֶק רַב, וְאִם לַשְּׁבָטִים - אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נָתַן לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ חֵלֶק בְּכוֹרָתָם, שֶׁלֹּא הָיָה עוֹבֵר עַל צַוָּאַת יַעֲקֹב, וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה בַּתּוֹרָה לְשִׁבְטֵי אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה. וְעוֹד כָּתוּב מְפֹרָשׁ כִּי שְׁנֵי גוֹרָלוֹת נָתַן לָהֶם, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי גְבוּל בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם״, ״זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְּנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם״ (יהושע ט״ז:ה׳,ח׳), וּבִבְנֵי מְנַשֶּׁה: ״וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה״, ״וַיְהִי גְבוּל מְנַשֶּׁה״ (שם י״ז:א׳,ז׳) כְּכָל הַנֶּאֱמָר בִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים. אֲבָל אָמְרָם "גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד" לוֹמַר כָּל מַה שֶׁנָּתַתָּ לִשְׁנֵינוּ רָאוּי לְאֶחָד בְּגוֹרָלוֹ. וְהִזְכִּירוּ זֶה הַלָּשׁוֹן לְפִי שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ הִפִּיל תְּחִלָּה גּוֹרָל אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף מִיַּרְדֵּן יְרִחוֹ״ וְגוֹ' עַד ״וְהָיוּ תוֹצְאוֹתָיו יָמָּה״ (שם טז א-ג), וְשָׁם נֶאֱמַר ״וַיִּנְחֲלוּ בְּנֵי יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם״ (שם פסוק ד), כְּלוֹמַר שֶׁנָּחֲלוּ שְׁנֵיהֶם בַּגּוֹרָל הַזֶּה, וְאַחַר כָּךְ חָלַק אוֹתוֹ הַגּוֹרָל בֵּין שְׁנֵיהֶם בְּגוֹרָל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שָׁם ״וַיְהִי גְבוּל בְּנֵי אֶפְרָיִם״ וְגוֹ', וּכְתִיב ״וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה״ וְגוֹ'. עַל כֵּן אָמְרוּ: הִנֵּה הַגּוֹרָל הָאֶחָד הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ, כִּי עַם רַב אֲנַחְנוּ, וּמַדּוּעַ חָלַקְתָּ אוֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן לִשְׁנֵי חֲלָקִים?. וְהָיְתָה הַטַּעֲנָה מִפְּנֵי הַטְּפָלִים שֶׁנִּתְרַבּוּ בָהֶן עַל דֶּרֶךְ הַגְּמָרָא. וּלְפִי דֶרֶךְ הַפְּשָׁט נִרְאֶה לִי כִּי הַצְּוָחָה הַזֹּאת הָיְתָה שֶׁל בְּנֵי מְנַשֶּׁה, אֶלָּא שֶׁבָּאוּ לְפָנָיו שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים יַחַד. וְכֵן ״וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה״ (שם יד ו), הַדִּין לְאֶחָד וְכָל הַשֵּׁבֶט יִתְרַעֵם עִמּוֹ. וְהָיְתָה הַטַּעֲנָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בְּכָל הַשְּׁבָטִים מִי שֶׁהִשְׁאִיר עָרִים רַבּוֹת וּגְדוֹלוֹת לַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר הִשְׁאִיר מְנַשֶּׁה שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת (שם יז יא) - תְּלָתָא פַּלְכִין. וּרְאָיָה לַדָּבָר, כִּי לְאַחַר שֶׁכָּתוּב ״וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה״ (שם פסוק יב), שָׁם כְּתִיב ״וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף״ (שם פסוק יד), כִּי מִתְּחִלָּה לֹא נִתְרַעֲמוּ עַד שֶׁעָשׂוּ עִמָּם מִלְחָמָה וְלֹא יָכְלוּ לָהֶם. וְיִתָּכֵן שֶׁזֶּה טַעַם ״גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד״ - אָמְרוּ: מִפְּנֵי שֶׁהִפַּלְתָּ לִשְׁנֵינוּ תְּחִלָּה גּוֹרָל אֶחָד, נָפַל חֶבְלֵנוּ יַחַד וְאֵרַע חֵלֶק שְׁנֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה הַקָּשֶׁה, וְאִלּוּ עָשִׂיתָ לָנוּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת כַּנָּהוּג בְּכָל שְׁנֵי שְׁבָטִים, הָיָה יוֹצֵא בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁהוּא נוֹחַ לִכְבֹּשׁ. וְאָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יַעֲלוּ בְּיַעַר הַפְּרָזִי וְהָרְפָאִים יִבְרְרוּ לָהֶם שָׁם כָּל מַה שֶׁיִּרְצוּ וְיַרְחִיבוּ גְּבוּלָם. וְחָזְרוּ הֵם וּבֵאֲרוּ דִבְרֵיהֶם וְאָמְרוּ: גַּם הָהָר לֹא יַסְפִּיק לָנוּ כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל הַכְּנַעֲנִי שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ בְּאֶרֶץ הָעֵמֶק. וְאָז אָמַר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כִּי לֹא יִתֵּן לָהֶם בָּהָר גּוֹרָל אֶחָד, אֲבָל יִהְיֶה לָהֶם הָהָר כֻּלּוֹ וְהַיַּעַר הַגָּדוֹל שֶׁשָּׁם, וְיִבְרְרוּ לָהֶם מִמֶּנּוּ כָּל צָרְכָּם, וְיִהְיֶה לָהֶם כָּל תּוֹצְאוֹת גְּבוּלֵי הָהָר, וְיוֹרִישׁוּ מִשָּׁם הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא חָזָק, וְאֵין שְׁאָר הַשְּׁבָטִים חֲפֵצִים בּוֹ, אֲבָל הֵם שְׁנֵי הָאַחִים שֶׁהֵם עַם רַב וְכֹחַ גָּדוֹל לָהֶם, הֵם יַעַזְרוּ זֶה אֶת זֶה וְהֵם יוֹרִישׁוּהוּ. וְסוֹף דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וְלֹא הוֹסִיף לָהֶם כְּלוּם כִּי כֵן הַדִּין. וְהִנֵּה הַצֹּרֶךְ הִרְחִיב דְּבָרֵינוּ בָּעִנְיָן הַזֶּה, וְעוֹד כְּתַבְנוּהוּ בִּרְאָיוֹת בְּפָרָשַׁת וַיְחִי יַעֲקֹב. וְהַכְּלָל כִּי הַדִּין שֶׁהֶעֱלוּ בַּגְּמָרָא הוּא אֱמֶת וּבוֹ רָאוּי לְפָרֵשׁ הַמִּקְרָאוֹת. וְהִנֵּה פֵּרוּשׁ הַפָּרָשָׁה: לְאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְמִשְׁפְּחוֹת תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, שֶׁיִּתְּנוּ לְכָל זָכָר לְגֻלְגְּלוֹתָם חֶלְקוֹ. לָרַב תַּרְבּוּ נַחֲלָתוֹ - שֶׁיְּחַלְּקוּ אֶרֶץ רְאוּבֵן לְאַרְבַּעַת חֲלָקִים, לְמִשְׁפַּחַת הַחֲנוֹכִי הַמְרֻבָּה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל נַרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וּלְמִשְׁפַּחַת הַפַּלּוּאִי הַמֻּעֶטֶת נַמְעִיט, כִּי אִישׁ לְפִי פְקוּדֵי הַמִּשְׁפָּחָה יֻתַּן נַחֲלָתוֹ, וְתִטּוֹל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה בְּמָקוֹם אֶחָד. וּמִן הַטַּעַם הַזֶּה מְנָאָם כָּאן לְמִשְׁפָּחוֹת. וּלְפִיכָךְ הִזְכִּירוּ חֲכָמִים (ת״כ בהר פרשה א ב): חָלְקוּ לְמִשְׁפָּחוֹת וְלֹא חָלְקוּ לְבָתֵּי אָבוֹת, וְאֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ וְכוּ':

לרב תרבה נחלתו. בכמות הקרקע כי אמנם נתחלקה הארץ לשנים עשר חלקים שוים בערך הדמים בלתי שוים בכמות אלא כור רע כנגד בית סאה טוב ונטל השבט המרובה באכלוסין החלק רב הכמות והשבט שהיה מועט נטל החלק הקטן בכמות שוה בערך הדמים אל החלק רב הכמות כאמרו לרב תרבה נחלתו ובזה האופן נטלו מנשה ואפרים שני חלקים בשביל בכורת יוסף כאמרו נתתי לך שכם אחד על אחיך וכן באר באמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולשמעון שהתמעט באכלוסין יותר מכל שאר השבטים בעת כניסתן לארץ נתן חלק מועט בכמות יקר הרבה בדמים ובהיות שלא נמצא חלק קרקע יחדו שוה כל כך מספיק לשמעון ביררו אותו החלק בכמה מקומות בתוך ארץ יהודה כאמרו ומחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ובזה נתקיים בשבטו של שמעון אחלקם ביעקב:

לרב תרבה נחלתו. לשבט שהיה מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב.

לרב תרבה וגו׳ לא שיהו כל החלקים שוים אלא לפי הזכרים שיש לכל ראש משפחה במשפחתו היינו איש לפי פקודיו וגו'

איש יצאו נשים טומטום ואדרוגינוס.

לרב תרבה וגו׳. אמרו במסכת בבא בתרא (ב״ב קיז:) וזה לשונם: אמר ליה רב פפא לאביי, בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינו דכתיב ״לרב תרבה״ וגו׳, אלא למאן דאמר לבאי הארץ, מאי ״לרב״ וגו׳? קשיא, עד כאן. פרוש, אם החלוקה היא לאותם המנויים בערבות מואב, מה מקום לומר ״לרב״ וגו׳? הנה קשיא זו אינה מאיזה דיוק, רק שנוכל לומר לא נתן דעתו עליו, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב. ועוד, אין אלו דברי אמורא לדחותן אלא דברי רבי יונתן שהוא תנא. ולפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד, שכל שיאמר הגמרא ״קשיא״ היא עומדת לתרוץ, אלא שלא נזדמן להם תרוץ.

ונראה לפי מה שפרשתי במה שאמר ״במספר שמות״ שחוזר על החמשים ושבע משפחות, ידויק על נכון אמרו ״לרב״ וגו׳, פרוש שיחלקו חמשים ושבעה חלקים, ולא חלק כחלק יהיה, אלא ״לרב תרבה נחלתו״. המשל – משפחה שיש בה עשרים אלף תטול בכפלים מהמשפחה שיש בה עשרה.

עוד נראה לפי דרכו של רש״י ז״ל, כי רבי יונתן סובר שלא יטלו חלוקה אלא אותם שהיו במספר ערבות מואב. כפי זה בא הכתוב: לאם היו לאחד עשרה בנים בני עשרים, ולאחד שמונה בנים – ארבעה מבן עשרים וארבעה למטה מעשרים, ובכניסתן לארץ מי שהיו לו עשרה בני עשרים מתו לו ארבעה, ומי שהיו לו ארבעה בשמונה למטה מעשרים הגיעו לכלל עשרים בשעת החלוקה. לזה אמר הכתוב ״לרב״ – פרוש בזמן המספר ״תרבה נחלתו״ – פרוש מי שהיו לו עשרה בני עשרים במספר זה תרבה לו כשעור עשרה, הגם שאין לו אלא ששה. ו״למעט״ בזמן המספר שלא היו לו אלא ארבעה בני עשרים ״תמעיט״ לתת לו כשעור ארבעה, הגם שיש לו שמונה בני עשרים. ואולי שרש״י ז״ל לתרץ קשיא זו נתחכם במאמרו.

איש לפי פקדיו וגו׳. בספרי (ספרי במדבר קלב) אמרו וזה לשונם: ״לפי פקדיו״ מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, עד כאן. אין בזה סתירה למה שפרשתי בפסוק ״במספר שמות״ שנתחלקה לחמשים ושבע משפחות. אפשר שנתחלקה לשבטים ולמשפחות על זה הדרך: חלקו הארץ לשנים עשר חלקים והחלקים לחמשים ושבעה חלקים, שבט שיש לו שתי משפחות יטול שני חלקים, ומי שיש לו ארבעה יטול ארבעה חלקים, והחלק יהיה כפי המספר, למר מספר יוצאי מצרים ולמר מספר ערבות מואב. ואם תאמר, כיון שמחלקים למשפחות למה הצרכו לחלק לשבטים? הטעם כדי שיהיה כל שבט גורלו בפני עצמו, מה שלא יהיה כן אם יחלקו למשפחות, שיכול לעשות גורל לשני משפחות שמעון עם משפחות זבולן ולהפך, ולא יהיו כל שבט ושבט יחד.

ובמסכת בבא בתרא (ב״ב קכב.) אמרו, וזה לשונם: איבעיא להו, ארץ ישראל לשבטים איפליג או לקרקף גברי איפלוג? תא שמע: ״בין רב למעט״, ועוד תניא: עתידה ארץ ישראל שתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נחלקה אלא לשנים עשר שבטים, עד כאן. ונעלם מהש״ס בריתא בספרי שדרשוה מ״איש לפי פקודיו״, ומסתברא כי תנא דשלשה עשר שבטים גם כן דרשתו מ״איש לפי פקודיו״ כתנא דספרי, ועין בפסוק ״בין רב״ וגו׳:

עוד יתבאר לדרכו של רבי יונתן שסובר ״לאלה תחלק הארץ״ שהם באי הארץ, ועדין אין אני יודע אם דוקא להבאים לכלל עשרים או לכלל באי הארץ ואפלו לאותם שלא הגיעו לכלל עשרים, תלמוד לומר ״לפי פקדיו״, הא למדת כי דוקא לבני עשרים, ובזה אנו מצדיקים דברי רש״י שפרש בפסוק ״לאלה״ ולא מטעמו.

לרב וגו׳. רש״י פי׳ לשבט שהוא מרובה באוכלוסין. והרמב״ן פי׳ למשפחה שבכל שבט. והדברים ארוכים בפי׳ הספרי ובסוגית הגמרא ואכ״מ. אמנם לפי הפשט הפי׳ על כל איש בפ״ע. ובאשר לא היו הנחלות שוין בערכם יש עדית ויפה לזריעה ויש זיבורית ויפה לבנין. וכדומה ונישום כל חלק לפי השווי כחלוקת האחים אבל בזה לא היה שוה. שהרי בחלוקת אחים אין אחד יכול לומר שהוא נצרך לפי עסקיו דוקא חלקו בזה האופן אלא יכול השני להעלות לו כנכסי דבר מריון או ע״פ הגורל ממש משא״כ חלוקת א״י היה מתחלה לרב דמי שהיה לו בני בית הרבה ונצרך לבנינים הרבה תרבה נחלתו. יהי חלקו חלק מרובה בקרקע. ולמעט. מי שב״ב מועטים תמעיט נחלתו. יותן לו נחלה מועטת אבל מכ״מ יהיה בשווי שוה:

איש לפי פקודיו. לפי מנין ביתו או עסקיו שגם זה נקרא פקודת האדם:

יותן נחלתו. לפי ראות המחלקים שטוב לפניו:

לרב תרבה נחלתו מזה משמע כדעת ר' יאשי', ומלמד שמי שהיה רב בעת יצ"מ אף שעתה נתמעט בכ"ז יתנו לו נחלה מרובה כי יורשים את יוצאי מצרים שהיו מרובים, ומי שהיה אז מעט יקבל מעט אף שעתה הם מרובים משא"כ לר' יונתן מאי קמ"ל וכמ"ש כן בגמרא (דף קי"ז ע"ב):

איש לפי פקודיו יתן נחלתו הנה הרמב"ן האריך בזה וכן יתר המפ' ואנכי כבר בררתי בפי' ספר יהושע (סי' יד) שהעקר כדעת הראב"ד שהובא בש"מ ב"ב (דף קי"ז) שהגורל היה מברר רק המחוז באיזה מחוז יקח השבט, וחלקו את הארץ למחוזות וע"י הגורל נתברר המחוז שבו יהי' תחום השבט, ואחר שידע תחום השבטים חלק יהושע וראשי אבות המטות לפי מספר הגלגלות ונתנו באותו מחוז לשבט שהיו אנשים מרובים חלק מרובה, וזה לא היה ע"פ גורל רק מדעת המנחילים, ועי' בהרי"א בפי' יהושע האריך בזה וברר ששטה זו מוסכמת מהגמ', ואני בררתי שם שגם רש"י עומד בשטה זו, ועפ"ז נכון מה שצוחו בני יוסף כי אחר שנפל להם הגורל באותו מחוז שנטלו גורלם כשבא יהושע לחלק לפי מספר האנשים לא מצא באותו מחוז קרקע מרובה שיספיק להם כי היו עם רב וע"ז צוחו בני יוסף, ואמר להם שיכרתו את היער שבאותו מחוז ויכוננו שם ערי מושב, ואמרו שגם היער לא יספיק, וע"ז הוצרכו המנחילים להוסיף להם ערים מחלק אשר ויששכר שהיו בגבול נחלתם כמ"ש (יהושע י"ז י"א) ויהי למנשה ביששכר ובאשר, ובזה נבין את דברי הספרי שאמר לאלה תחלק הארץ, מדבר מן החלוקה שנעשה ע"י יהושע לפי מספר האנשים שעז"א לרב תרבה, איש לפי פקודיו, יתן נחלתו ר"ל לפי מספר האנשים, ועז"א בספרי שנתחלקה לכל שבט לפי מה שהוא, ר"ל לפי רבוי אנשיו, ומביא ראיה מבני יוסף, שהוצרך יהושע להוסיף להם כי לא מצא במחוז שנפל לפי הגורל די ספוק לרבוי אנשיו, ומ"ש אך בגורל יחלק את הארץ, קאי על המחוז, שיפילו גורל לכל שבט באיזה מחוז יהיה תחומו ועז"א שומע אני מעורבבים ת"ל אך בגורל, שהגורל היה מיחד לכל שבט מחוז בפ"ע, שלא יהיו מעורבבים אנשי שבט זה במחוז של שבט אחר, ועז"א לשמות מטות אבותם ינחלו שהגורל היה בין השבטים, באיזה מחוז יהיה גורלו, ועז"א עפ"י הגודל תחלק תחלתו ר"ל נחלת כל שבט באיזה מחוז יהי' זה יברר הגורל, בין רב למעט ר"ל באין הבדל בין שבט מרובה או מועט, כי הגורל לא ברר כמות הנחלה רק מקום נחלת כל שבט ותחומו:

ב ואף על פי שנתחלקה לחלקים שוים מכל מקום לא נתחלקה הארץ אלא לי"ב תחומין אינם שוין ומעשה נסים היתה החלוקה שגורלות כל אנשי השבט יתחברו יחדיו במכוון לכך כמו שהיה גם כן נס שלא עלה גורל חלק גדול בארץ לשבט מועט באוכלוסין (ועיין במזרחי הארוך ובגמרא):