במדבר כו, ד

מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה וגו'. שיהא מנינם מבן עשרים שנה ומעלה, שנאמר (שמות ל, יג) כל העבר על הפקדים וגו':

מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִנְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם

מִבַּר עַשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּבְנֵי יִשְרָאֵל דְנָפְקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם

מבן עשרים שנה. והטעם שנשאו את חשבונם כאשר צוה ה' את משה:

וטעם ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. כי היו בספורים רבים מיוצאי מצרים והקרוב להיותם חצים והחל מראובן בספורים הראשונים במדבר סיני:

לאמר מבן עשרים שנה ומעלה. משה ואלעזר אמרו לישראל שיאמרו ויגידו כל פרטיהם שהם בני עשרים:

כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. שאמר אז למשפחותם לבית אבותם:

כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היצאים מארץ מצרים שיהיו נמנים מבן עשרים שנה ומעלה כמו כן נמנו מבן עשרים שנה ומעלה.

כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים. [שהיו נמנין מבן עשרים כמו כן נמנו כאן מבן עשרים] ולפי שחלוקת הארץ שייכא ביוצאי מצרים לדברי הכל הזכיר כאן יוצאי מצרים. ובזה המנין מנה והזכיר עד לשלא היה להם בנים כבר פיר' לעיל. [ונקראים על משפחת אחיהם שהיתה משפחת מרובה ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן כגון בבני שמעון שאינו מונה משפחות לאהד ולצוחר, וגם מבני אשר, ישוה לא מנה לו משפחה ונטמעו בני ישוה עם בני ישוי, ופעמים שאין המשפחה נקראת אלא בני בניהם כגון "לזרח משפחת הזרחי" ולא מצינו זרח בבני שמעון אלא מבני בניו היה והיה גדול ונתלה בו המשפחה, וכן אצבון וכן ארד ונעמן שהיו בני בלע ומדקאמ' "לבלע משפחת הבלעי" שהיו לבלע בנים אחרים שנקראו על שמו שהוא אומר "למכיר משפחת המכירי". ויש מהם שנשתנו שמם קצת כגון ימואל נמואל, חושים שוחם, אחי אחירם, חופים שפופם:

מבן עשרים שנה. צריך לדעת למה לא הזכיר המספר שעליו חוזר מאמר מבן עשרים, ואם סמך שעל המספר הוא אומר כאמור בסמוך, אם כן גם מאמר מבן עשרים וגו׳ היה לו לסמך שהוזכר בסמוך ולא יצטרך להזכירו. ולפי מה שפרשתי בפסוק שלפני זה שבא המספר בערבות מואב גם כן להראות שלא חסרו על ידו, יתחיב הדבר למנות גם הקטנים, שזולת זה אין שבח שלא חסרו כי לעולם חסרו אלא שגדלו הגדיים ונעשו תישים, ויש מקום לומר כי לכלן מנה, לזה אמר ״מבן עשרים שנה״, ונתן הכתוב טעם לדבר כאשר צוה ה׳ כי אם היה הדבר מצד משה לבד להחזיר הצאן במנין ולא היה דבר ה׳ אלא לצוותו על הדבר, דכתיב: ״שאו את ראש״ וגו׳, לא היה משה מונה את ישראל לרצונו הגם שיהיה לו טעם בדבר, לזה לא מנה אלא מבן עשרים כאשר צוה וגו׳.

ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אין ידוע הכונה במאמר זה. ורבי אברהם אבן עזרא אמר כי ירצה לומר שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים. ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה, ועוד ודאי שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על היוצאים מבן עשרים. ואולי שכונת הכתוב היא להודיעך שנמנו ונמצאו בני ישראל כמספר היוצאים מארץ מצרים, לא כמספר שבפרשת במדבר, ששם היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ומספר זה עלה לשש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שחסר למספר במדבר. ואין חיוב על משה אלא להחזיר במנין שהפקדו אצלו בתחלה, והנה הוא מספרם שלם. ושעור הכתוב הוא על זה הדרך: ״ובני ישראל״ עלה מנינם למנין היוצאים וגו׳ ולא למטה מהם. או ירצה על זה הדרך, כי מספרם היה כסדר מספר היוצאים מארץ מצרים שמנו למשפחות, דכתיב (בראשית מ״ו:י׳): ״בני ראובן חנוך ופלוא, בני שמעון ימואל וימין״ וגו׳, כמו כן מספר זה היו מונים למשפחות כרשום בענין, ולא כדרך שנמנו במדבר סיני שלא הזכר שם פרטי המשפחות.

כאשר צוה ה׳ וגו׳ היוצאים מארץ מצרים. דכאן לא פירש ה׳ האיך יעמדו למנין. אבל התם פירש שיהיו במספר שמות לגלגלותם וכמבואר שם. והודיע הכתוב שהיה המנין כאן ג״כ באותו אופן:

מבן עשרים שנה ומעלה ר"ל כי בפעם הראשון שנמנו בצאתם מארץ מצרים אחר יהכ"פ לא הקפיד רק שיהיו נמנים כמה יש בהם שהם מבן עשרים ומעלה ולא הקפיד אז לפקדם לפי המשפחות ויתר ענינים שהקפיד עליהם במנין השני שמנה אותם בא' באייר, אבל במנין השני צוה להשגיח על חמשה ענינים, כמ"ש בפי' במדבר והוא [א] שיהיו למשפחתם לבית אבותם, [ב] שיהיו זקניהם בראשיהם, [ג] במספר שמות, [ד] כל זכר לגלגלותם, [ה] כל יצא צבא, עיי"ש בפירושי, חוץ ממה שצוה שימנו רק מבן עשרים ומעלה שזה נצטוו גם במנין הראשון, ועתה במנין זה הזכיר לבית אבותם ולא הזכיר למשפחותם ולא הזכיר שיהיו במספר שמות ולגלגלותם, ומזה ידע משה שמנין זה דומה למנין הראשון שמנה אותם בעת יצ"מ אחר יוהכ"פ שהי' העקר שימנו מבן עשרים שנה ומעלה ואינו מקפיד על יתר הפרטים כי מנין זה לא היה צריך רק לדעת סכום האנשים שהגיעו לעשרים, וא"צ להתיחס על משפחותם ויתר הדברים שהקפיד במנין השני, וז"ש וידבר משה ואלעזר ר"ל שדברו אליהם שא"צ להקפיד רק שימנו מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה' את משה וב"י היוצאים מארץ מצרים, ר"ל במנין הראשון שלא הקפיד רק שימנו כמה יש בהם שהם מבן עשרים שנה ומעלה:

ש ואם תאמר למה מביא פסוק הנאמר בפרשת כי תשא ולא מביא פסוק דכתיב כאן שנאמר שאו את ראש וגו' מבן עשרים שנה וגו'. ויש לומר משום דק"ל דכאשר צוה משמע דכבר צוה להם וגם ישראל יודעין כבר וצווי דהכא עדיין לא ידעו אלא כשאמר להם משה. ועוד קשה לרש"י למה ליה למכתב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים לא הל"ל אלא ובני ישראל ותו לא לכך הוצרך לפרש ולהביא אותו פסוק האמור בכי תשא דאותו ציווי לא נאמר אלא ליוצאי מצרים. ואם תאמר מכל מקום היה לו להביא מפסוק הנאמר בפרשת במדבר סיני ויש לומר דמנין הנאמר בפרשת במדבר סיני לא היה אלא לפי שעה ביום הקמת המשכן ולא לדורות אבל המנין שנאמר בכי תשא נאמר אף לדורות דמשמע כי תשא את ראש וגו' לעולם כשתמנה אותם לא תמנה אלא מבן עשרים שנה: