רש"י על במדבר פרק כה

בשטים. כך שמה:

לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:

וישתחוו לאלהיהן. כשתקף יצרו עליו ואמר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה:

פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו:

ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה:

קח את כל ראשי העם. לשפוט את העובדים לפעור:

והוקע אותם. את העובדים:

והוקע. היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא, ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין:

נגד השמש. לעין כל ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:

הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדיני ישראל היה הורג שנים, ודיני ישראל שמונת רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח):

והנה איש מבני ישראל בא. נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו', כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב, א):

את המדינית. כזבי בת צור:

לעיני משה. אמרו לו משה, זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו', כדאיתא התם:

והמה בוכים. נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב, כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו:

וירא פנחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רמח בידו וגו':

אל הקבה. אל האהל:

אל קבתה. [אל הקבה] כמו הלחיים והקיבה כון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהד' פב:):

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:

בקנאו את קנאתי. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר, אנפרימנ"ט בלע"ז:

את בריתי שלום. שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעשה עמו טובה, אף כאן פרש לו הקדוש ברוך הוא שלומותיו:

והיתה לו. בריתי זאת:

ברית כהנת עולם. שאף על פי שכבר נתנה כהנה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פנחס שנלד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהנה עד כאן וכן שנינו בזבחים (קא, ב) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי:

לאלהיו. בשביל אלהיו, כמו (במד' יא) המקנא אתה לי, (זכר' ח) קנאתי לציון, בשביל ציון:

ושם איש ישראל וגו'. במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי:

נשיא בית אב לשמעני. לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון דבר אחר להודיע שבחו של פנחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחלול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הואהמכה:

ושם האשה המכה וגו'. להודיעך שנאתם של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל:

ראש אמות. אחד מחמשת (במד' לא) מלכי מדין את אוי ואת רקם ואת צור וגו', והוא היה חשוב מכלם, שנאמר ראש אמות, ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי:

בית אב. חמשה בתי אבות היו למדין עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה, וזה היה מלך לאחד מהם:

צרור. כמו זכור, שמור, לשון הוה עליכם לאייב אותם:

כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם, כדאמרינן בבבא קמא (לח, ב):