במדבר כו, ט

אשר הצו. את ישראל על משה:

בהצתם. את העם על ה':

הצו. השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו:

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְּנִשְׁתָּא דְאִתְכְּנָשׁוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בִּכְנִשְׁתָּא דְקֹרַח בְּאִתְכַּנוֹשֵׁיהוֹן עַל יְיָ

וּבְנוֹי דֶאֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן בִּכְנִישְׁתָּא דְקרַח בִּזְמַן דְאִתְכַּנָשׁוּ וּפְלִיגוּ עַל יְיָ

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם הִזְכִּיר הַכָּתוּב זֶה לְהוֹדִיעַ שֶׁנִּשְׁאֲרָה כָּל הַיְרֻשָּׁה מִמִּשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי לִנְמוּאֵל לְבַדּוֹ, כִּי דָתָן וַאֲבִירָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם נִבְלְעוּ, אוֹ כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ב״ב קי״ח) לִרְמֹז שֶׁאִבְּדוּ חֶלְקָם מִן הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם וּרְאוּיִים לְנַחֲלָה:

אשר הצו. כטעם כי ינצו אנשים:

בהצתם על ה' אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאלו חולק על הקב״ה.

הוא דתן ואבירם וגו׳. צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה. ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח – דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר. ועוד, מעקרא לא היה לו להזכירם והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו. עוד, למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו׳ בהצתם על ה׳.

ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סבה לכל מעשה קרח, כי יחפץ ה׳ לפרסם הרשעים שהם סבה לרשע הנעשה, והוא אמרו הוא דתן וגו׳ אשר הצו וגו׳, פרוש, את אחרים על ה׳ ומשה עבדו, וכן פרש רש״י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת. ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב ״ויקח קרח״ (במדבר טז:א) שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם, ולעולם הם הצו אותו. ואמרו ותפתח וגו׳ אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכון לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש הם היו סבה למאורע מתחלה ועד סוף. הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו שני הרשעים.

וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם, דכתיב (במדבר ט״ז:י״ב) ״וישלח משה לקרא לדתן״ וגו׳, וכתיב (במדבר ט״ז:כ״ה) ״וילך משה אל דתן״ וגו׳ שהרגיש שבהם הדבר תלוי. מעתה נפשות כל המתים תלויים בשני הרשעים ההם, ויש בזה למוד זכות על קרח ועל המאתים וחמשים איש. וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים י״א:ו׳) ״ואשר עשה לדתן ולאבירם״ וגו׳ שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם. וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב ״מוריד שאול ויעל״ בשאר העדה חוץ מהם.

קריאי העדה. אינו דומה למשמעות קריאי מועד. דפירושו באהל מועד יחד עם משה ואהרן כמש״כ ריש פרשת קרח. משא״כ קריאי העדה. פי׳ איזה עדה שבשבט ראובן היו המה הראשים:

אשר הצו על משה וגו׳ בעדת קרח בהצותם על ה׳. כבר נתבאר בפרשת קרח דדתן ואבירם לא בקשו גדולות להקטיר קטרת. אלא היו שונאי משה ואהרן. והצו עליהם מחלוקת גדולה במה שמשכו אחריהם הר״ן איש גדולי הדור וצדיקים שהאמינו במשה ותורתו ולא היו בלבם עליו כלום רק היו מתאוים להקטיר לפני ה׳ להשיג מזה אהבת ה׳ והצו על ה׳ שהרחיקם מעבודתו. ולא היה אפשר להם להגיע לידי הקטרה שהרי המשכן היה גדור הרבה ע״י הלוים ומשה ואהרן עד שנמשכו אחר דו״א והצו גם המה על משה ואהרן כדי לפרוץ הגדר. נמצא דדו״א הצו על משה ואהרן ועדת קרח הצו על ה׳. זה היה עיקר רצונם:

ובני אליאב וגו' בא להודיע שמבני אליאב רק נמואל וזרעו נטלו חלק בארץ כי דתן ואבירם היו מעדת קרח שלא נטלו חלק ולא זכו שבט ראובן בחלקם:

א מפני שמלות הצו בהצותם הם מבנין הפעיל היוצא לאחר שהוא פעול וצריך לפרש מי הוא הפעול הצו את ישראל כתב הרא"ם ולא ידעתי למה שינה הפעולים ואמר שהאחד מהם הוא ישראל והאחד מהם הוא העם ולמה לא יהיו שניהם ממין אחד. ושמא יש לומר כיון שהכפיל הפסוק בלשונו במ"ש הצו בהצותם לכן אמר הצו את ישראל ובהצותם הוא העם או להיפך עד כאן לשונו: