במדבר כו, א

ויהי אחרי המגפה וגו'. משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין:

וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְמֵימָר

וַהֲוָה בָּתַר מוֹתָנָא אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא לְמִתְפַּרְעָא פּוּרְעָנוּת דִין עַמֵיהּ וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא לְמֵימָר

ויהי אחרי המגפה. אמר השם אל משה ואל אלעזר על יד משה וכן ויצו משה וזקני ישראל אז ישיר משה ובני ישראל:

וטעם אחרי המגפה. בעבור שאמר השם לאלה תחלק הארץ:

ויהי אחרי המגפה. צוה הקב"ה למנות את ישראל לידע אותם שילחמו עם הכנעניים ושני פעמים נמנו וזה המנין מנה להזכיר שם המשפחות אבל במדבר סיני לא הזכיר המשפחות ולפי הפשט לא כל בני השבטים עלו למשפחות כי יש מהם שלא היה להם בנים ונקראו על שם אחיהם שהיתה משפחתם מרובה ונטמעו בהם ולא היה להם שם לעצמן כגון בני שמעון שאינו מונה משפחות אוהד ויכין וצחר וגם בני אשר לא מנה משפחת ישוה ונטמעה במשפחת ישוי ופעמים שאין משפחה נקראת אלא על שם בני בניהם כגון לזרח משפחת הזרחי ולא מצינו זרח מבני שמעון אלא מבני בניו היה ונתלית בו המשפחה וכן אצבון וכן ארד ונעמן שהם בני בלע מדקאמר משפחת הבלעי מכלל שהיו בנים אחרים לבלע ונקראו על שמו וכן גלעד עשה לו משפחה לעצמו ומכיר היה לו בנים אחרים ונקראו על שמו כדכתיב למכיר משפחת המכירי ויש מהם שנשתנו קצה שמותם כגון נמואל ימואל חושים שוחם אחי אחירם מופים שפופם:

ויהי אחרי המגפה פרשה זו פתוחה שעשה הפסק בין המגפה למנין שלא תשלוט המגפה בפקוד אותם:

ויהי אחרי המגפה כשכלו מתי מדבר יש כאן פרשה אעפ״י שהיא באמצע הפסוק ע״י שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ.

ויהי אחרי המגפה וגו׳. צריך לדעת למה עשה תחלת פרשה באמצע הכתוב. ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכון בזה לומר כי באמצעות מצות ״צרור״ וגו׳ כדרך שפרשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהי, ובזה ״ויהי אחרי המגפה״ – פרוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תקון זה אשר צוה ה׳ עשות. ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב, לומר כי מאמר ״אחרי המגפה״ מקשר עם מה שלמעלה ממנו. וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה׳ וגו׳ ״שאו״ וגו׳, נמצאת אומר כי מאמר ״ויהי אחרי המגפה״ משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר.

עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב, על פי דבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני תהלים תשעג) שאמרו וזה לשונם: ״ויהי אחרי המגפה שאו את ראש״ וגו׳, זה הוא שאמר הכתוב ״אם אמרתי מטה רגלי״ וגו׳, בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אמות העולם וכו׳, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו׳, כשבאו לשטים קלקלו וכו׳, אמרו האמות: העטרה שהיתה בידם בטלה, שוים הם לנו, זקפן ה׳ שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם, עד כאן. לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק, להעיר שהמאמר קשור גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו׳. וגם ויהי אחרי המגפה פרוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק ״מטה רגלי״ שהיו אמות העולם מזלזלים בהם שנטלה העטרה שהיתה בידם. וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם, עד שמנאם ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט, אז נשאו ראש. והוא אמרו ויהי לשון צער גם אחרי המגפה, ולזה ״ויאמר ה׳ וגו׳ שאו״, ולא החליט להפסיק לעשותו פסוק בפני עצמו וערבו עם מה שלמטה ממנו, לומר כי בשביל מה שרמוז בתבת ״ויהי״ שהוא זלזול האמות הוא שאמר ה׳ ״שאו״ וגו׳:

עוד יש לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כא,ז) שאמרו וזה לשונם: כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין, כשקרב למות החזירם במנין, עד כאן. והוא מה שנתכון בהתחלת הפרשה ויאמר ה׳ אל משה וגו׳, לומר כי בלא טעם ״אחרי המגפה״ יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סבה אחרת שהיא ״אחרי המגפה״, ונמצאו שתי סבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב.

ויהי אחרי המגפה. דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן. משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה. ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ. וכ״כ הראב״ע:

ויהי אחרי המגפה. כבר בארתי בפ' תשא, שכדי להסיר המגפה שהיתה שולטת בהם ע"י מעשה העגל צוה ה' למנותם, כי הנס הוא הפך הטבע והמנין שמביא נגף לפי הטבע הי' רפואה על הנגף בדרך הנס, שכדי לסלק המגפה צוה ה' למנותם ושיתנו חצי שקלים ובזה הבטיח ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם שע"י הפקידה יוסר הנגף, וכן בכאן כדי לסלק הנגף צוה למנותם ובודאי נתנו חצאי שקלים כדין כמש"ש:

פ דק"ל היאך תלוי המנין במגפה והביא המשל. אבל קשה לפי הדבר אחר שהביא רש"י היאך יתורץ קושיית רש"י ויש לומר דכתיב לעיל מיניה צרור את המדינים והכיתם אותם וגומר וכתיב בפרשת מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך שמע מינה דבמלחמת מדין תולה מיתת משה לכך סמך מנין ישראל למלחמת מדין. והוצרך לטעם של דבר אחר משום דלטעם ראשון קשה דלא היה לו למנות אלא המתים במגפה וממילא היה יודע הנותרים לכן פירש דבר אחר וכו'. ולדבר אחר קשה סוף סוף עדיין לא הגיע זמן מיתת משה לכן פירש גם טעם ראשון וקל להבין:

ויהי אחרי המגפה עד לאלה תחלק הארץ. כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שצוה השם למנות את ישראל שמה כדי להכין אותם להכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חייליהם לבא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידי' אז להכנס לארץ צוה השם במנינם. האמנם קרה מה שקרה ששלחו המרגלים והמסו את לב העם ודברו בה' ובמשה ונגזרה עליה' גזרה שלא יבואו אל הארץ וימותו במדבר ויניע' השם בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבי' במגפות כמו שנזכר למעלה ומפני זה עתה שקמו בניה' תחתם היו מעותדי' להכנס לארץ ולכבשה ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם כי הבאים במלחמה זה דרכם למנות' קודם בואם בה. ואם היה צורך במנין לענין נחלת הארץ וחלוקתה ושתי התכליות היו במנין הזה כמו שהיו במנין מדבר סיני כי היה המנין הזה לבנים במדרגת המנין האחד לאבותיהם. ואמר ויהי אחרי המגפה להגיד שאחרי המגפה מנה את ישראל. ואחרי המגפה בא אליו הדבור צרור את המדינים. והנה לא נפקדו על ידי בקע לגולגולת להיות המנין הזה לגולגלות' לפי שהיה המנין במצות השם כמו שביארתי שמה והנה נמנו כפי הדגלי' אך התתיל מראובן כי הוא הבכור והשלי' מנין דגלו בשמעון וגד. ואחר כך זכר דגל יהודה. ואחר כך דגל אפרי'. והקדי' אליו מנשה להיותו רב העם במנין הזה ובאחרונה דגל דן. והנה במנין הפקודים תראה שבדגל יהודה פחתו המנין במדבר סיני כשלשת אלפי איש. ובדגל ראובן חסרו מהם אלף ור'. ובדגל יוסף הותירו כ"ב אלף איש ות"ש. ובשבט דן הותירו י"ג אלף ושש והיתה הסבה בזה שחסרו בשני שבטים מהם בין רב למעט והותירו בשנים מהם דגל יוסף ובדגל דן. לפי שמדגל ראובן מתו רוב עדת קרח והמתים במגפה במחתות שהיו כט"ו אלף איש. ונפלו משבט שמעון רוב המתים בדבר בעל פעור וזאת היתה סבת החסרון הגדול שהיה בדגל הזה ושאריתו היה בהם. ובשבט יהודה אם מעט ואם הרבה מהמתאוננים והמתאוים ונשוכי הנחשים. אמנם בשבט יוסף ובדגל דן היה יתרון ותוספת לפי שפרו ורבו הרבה. ולא הלכו חשכים במחלוקת קרח ושאר המכשולות שנכשלו במדבר אחיהם כל בית ישראל. והיה מהשגחת השם על עמו ששמר מספרם כי הם לא היו זוכים לשיתרבו במדבר יותר משהיו. וגם לא רצה שיתמעטו בעבור הבנים הצריכים לישוב הארץ ולכך בחר שישמר מספרם באותו מנין שהיו כשיצאו ממצרים כשש מאות אלף איש יצאו ומאותו מספר גדול לא פחתו ולא הותירו הרבה כי כל דבריהם היו כפי ההשגח' העליונה. והותרו בזה השאלות השלישית והרביעית. ואמנם אמרו וידבר משה ואלעזר הכהן אותם בערבות מואב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. להגיד שמשה ואלעזר דברו אל כל יוצא צבא שזכר למעלה מה שצוה השם שמנו אותם מבן עשרים שנה ומעלה כי זה היה להם בשורה טובה שהיתה קרובה לבא ההכנסה לארץ ולכך היה מזמין אותם לצבא. ולפי שלא יפחדו באמרם הן רבים עתה עם הארץ ותתמעט מפני זה נחלת הארץ לכן אמר ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים רוצה לומר שאל היוצאים ממצרים תתחלק הארץ. ולכן לא תתמעט הנחלה בסבת רבוי הבנים. והנה זכר ענין קרח ודתן ואבירם להעיר על הסבה אשר בעבורה נתמעט דגל ראובן. ולפי שאמר שקרח ודתן ואבירם נבלעו ואת כל האדם אשר לקרח הוצרך לומר שבני קרח לא מתו כי לא היו בעצת רשעים ועל כן נמלטו מענשם אך השאר כלם היו לנס רוצה לומר לאות ולמופת שלא יקרב איש זר לחלוק על נביאי השם ועל כהניו. ויש אומרים שזכר זה פה להודיע שאבדו חלקם מן הארץ אע"פ שהיו הם מיוצאי מצרים. והנה בזכרון משפחות האלה תמצא חלופים. כי לא תמצא אוהד בן שמעון ולא גם כן שלשה בני בנימן אולי לא היו להם בנים או נבלעו תוך משפחות אחיהם כי מעטים היו להיות משפחה ידועה וזרח הוא צוהר וכן אזני הוא אצבון ונשתנה שמו אולי בלשון מצרים ענינם אחד. וכן יוב הוא ישוב וכן הקדי' מנשה כי הוא הבכור ובמדבר סיני הקדים לאפרים כי הוא ראש הדגל ומכיר הוליד את גלעד ושאר הבנים נקראו המכירי חוץ מגלעד והעד גם בני מכיר גם בני מנשה. וכן לגלעד שאר בניו חוץ מששה אלה שזכר כאן הכתוב נקראו גלעדי ואפשר כי יצא ממנו יפתח וכן ברזילי הגלעדי. והנה זכר הכתוב כאן שם בנות צלפחד מפני שיאמר אחר זה לאלה תחלק הארץ. וכמו שיתבאר אלה משפחות השותלחי בני שותלח והנה הבכירי היה מבני אפרים ולכן לא נזכר בכר בן בנימן שלא יתחלפו. ואחירם הוא אחי ושפופם הוא מופים. ושוחם הוא חושים. ושם בת אשר סרח נזכרה מפני שהיתה אשה חשובה כמו שלזה נזכרה גם כן מרים ואף על פי שהיו לאנשים לא היה להם נחלה ולא משפחה. ויש אומרים שהיתה בת אשתו מאיש אחר ולא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו וזה טעם וסרח אחותם אחות בניו לא בתו. ועקר המספר לדעת מנינם כמה היה כי חלוף השמות יעשה הזמן בעיני בני אדם: