במדבר כו, י

ויהיו לנס. לאות ולזכרון (במדבר יז, ה) למען אשר לא יקרב איש זר, לחלוק עוד על הכהנה:

וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יָתְהוֹן וְיָת קֹרַח בְּמוֹתָא דִכְנִשְׁתָּא כַּד אֲכָלַת אֵשָׁתָא יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גַבְרָא וַהֲווֹ לְאָת

וּפְתָחַת אַרְעָא יַת פּוּמָהּ וּבְלָעַת יַתְהוֹן וְיַת קרַח כַּד מִיתוּ כְנִישַׁת רַשִׁיעֵי כַּד אָכְלַת אֵישָׁתָא יַת מָאתָן וְחַמְשִׁין גוּבְרִין וַהֲווֹ לְנִיסָיוֹן

ואת קרח. פירשתיו:

ויהיו לנס. כמו ויהיו לאות לבני ישראל:

ויהיו לנס שמחתותם היו לנס ולזכרון:

לנס ג' כמסרה ויהיו לנס. שורש ישי אשר עומד לנס עמים. שש ברקמה וגו' היה מפרשך להיות לך לנס זהו שאמר מקום נתבצר להם כשנפתחה הארץ נשאר מקום באמצע כמו הנס שהוא בראש התורן. כך נשאר מקום תורן. ומכאן רמז למאן דאמר שהיא אבידה המתבקשת שיעמדו לתחיית המתים לימות המשיח והיינו שורש ישי אשר עומד לנס עמים:

ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש. הכניס הכתוב קרח באמצע בין ותבלע ובין באכל האש, ומכאן שהיה קרח נבלע ונשרף, וכבר הזכרתי זה.

ויהיו לנס. לאות שלא יחלוק שום חולק על הכהונה.

ואת קרח במות העדה. אינו מובן מה זה מות העדה והרי הנגף שהיה י״ד אלף לא היה אלא למחרת יום הבליעה. ונראה כמש״כ הגאון פנים יפות שקרח שהיה עם השרופים לא נבלע עד יום המחרת בעידן ריתחא של הנגף והפה של הארץ עוד לא נסתם. וכדאיתא במימרי דרבה בב״ח ר״פ הספינה שנראה עדיין מקום הבליעה ואז נבלע קרח או ה״פ לאחר שנקבר עפרו נבלע בעומק השאול והיינו במות העדה שהיה עידן ריתחא:

ויהיו לנס. פי׳ גבוה במעלה שזכו לשם טוב במה שצוה הקב״ה לעשות מן המחתות צפוי למזבח וכמש״כ שם ודבר זה גרם שהתלוננו עם ה׳ על משה ואהרן לאמר אתם המתם וגו׳ ובא המגפה. ומזה נבלע קרח:

במות העדה ר"ל שהיו שם ג' מיני עונשים, א' מיתת דבר שעז"א במות העדה ב' שרפה ועז"א באכל האש ובכ"ז אותם בלעה הארץ שהי' בריאה חדשה כבריאת יש מאין כמש"ש, שזה כדי להגדיל הנס שהיה צריך לזה כדי לחזק האמונה כמש"ש במקומו וז"ש ויהיו לנס, וספר שהי' בזה עוד נס שמי קרח לא מתו שהם נצולו וגם זה היה נס גדול ובזה ראו כלם את מעשה ה' הגדול להמית ולהחיות:

ב כלומר מלשון נס המורה על האות כמו כנס על הגבעה כנשוא נס הרים: