אור החיים על שמות פרק יב

החדש הזה לכם וגו׳. טעם כפל ״ראש חדשים ראשון הוא״ וגו׳, נתכון לומר כי חדש זה הוא ראש, פרוש מבחר שבחדשים, על דרך אמרו (שמות ל:כג) ״בשמים ראש״.

ודקדק לומר לכם, כי אינו משבח ומעלה שבחדשים אלא לישראל. ותמצא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ראש השנה יא.) בניסן נגאלו בניסן עתידין לגאל, כי החדש מסים לטובת ישראל, ועל זה ״ראשון הוא״, ראוי להיות לכם שיהיו מונים מניסן לצד מעלתו.

עוד ירמז באמרו החדש הזה ולא אמר חדש זה, לרמז על הידוע, שהוא הקדוש ברוך הוא, דכתיב (שמות טו:ב) ״זה אלי״, כי יהיה זה ״לכם״ שיגלה להם, כאמרם זכרונם לברכה (מכילתא בשלח יד): ראתה שפחה על הים וכו׳.

עוד ירמז כי החדש הזה לכם ראש, פרוש, שיהיה לישראל כנוי בחינת הראש, שלא יהיו עוד נבזים ושפלים. עוד רמז בתיבת ״זה״ כי יהיה ראש לכל החדשים שהם שנים עשר כמספר ״זה״.

דברו וגו׳ לאמר. צריך לדעת למה הצרך לומר ״דברו״ ולא סמך על מה שאמר בפסוק ראשון ״ויאמר ה׳ וגו׳ לאמר״, ואם לא הספיק לו תבת ״לאמר״ היה לו לומר ״דברו״ קדם אמרו ״החדש הזה״, כי מצוה זו לישראל לדורותם נתנה, ולמה לא אמר קדם לה ״דברו״. עוד קשה אמרו תבת לאמר כי למי יאמרו ישראל?

ואולי כי לצד שבמצוה זו של לקיחת השה יש בה שתי בחינות: אחת לטובה, כי בה נשאו ראש וראו אותם אויביהם עושים באלהיהם שפטים, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה טז,ג), והשניה לצד המצוה כי מצות המלך היא לעשות כן, והעובר עליו ענוש יענש. לזה הצרך לומר דברו וגו׳ לאמר, ״דברו״ לשון קשי, כנגד צרך הדבר וגזרת מלך ולהעניש על כל עובר, ו״לאמר״ אמירה רכה, כנגד מעלה וכבוד אשר תשיגם בדבר. ולצד שבמצוה שצוה בתחלת הנבואה, שהיא לחשב מניסן, אין ענש לעובר על זה כענש החודל מעשות הפסח, ולזה לא אמר כנגדה אלא ״לאמר״, אשר על כן הצרך לחזר ולומר ״דברו״ כנגד מצות פסח, ואמר עוד ״לאמר״ כי גם בה יש מעלה לישראל כנזכר. ובדרך דרש צום להנהיג את ישראל בהנהגת התורה והמצוות, להודיעם חקי ה׳ ותורותיו ולהנהיגם בדרך ישרה, ולזה אמר ״דברו״ ואמר ״לאמר״, פרוש כדי שיהיו מעלים, על דרך אמרו (ישעיהו ג:י): ״אמרו צדיק״ וגו׳.

עוד ירצה, כי מתחלה ידבר אל הזקנים כמו שמצינו לו שכן עשה משה, דכתיב (שמות יב:כא) ״ויקרא משה לכל זקני ישראל״, והוא אמרו דברו אל כל עדת ישראל לאמר שיאמר להעם, והוא גם כן מה שאמר שם הכתוב ״ויאמר אליהם״.

ויקחו להם וגו׳. קשה למה אמר ו׳ בתחלת ענין? ואולי כי רמז לדברים הנאמרים בדברי משה לישראל, דכתיב ״משכו וקחו״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה טז,ב) ״משכו ידיכם מעבודה זרה״ וגו׳, ודבר זה לא נאמר בדברי ה׳, והנה מדברי משה נשמע כי כן נאמר לו בנבואה, והוא אמרו ״ויקחו״ בתוספת ו׳ רמז שקדם דבור, ומה הוא ״משכו״ שאמר משה.

עוד ירצה, להיות שאמר ״בעשור״ – יכול לקח בעשור ישחט, לא לקח בעשור לא יקח בי״א בי״ב בי״ג, תלמוד לומר ״ויקחו״ לרבות אחר כך. ובמכילתא (שמות יב:ג) למדו דין זה של לקיחה בי״א בי״ב בי״ג מדין קל וחומר, ודבר הבא בקל וחומר אם נמצא לו רמז בכתוב נסכים לומר כי לזה נתכון.

עוד ירמז בדקדק עוד תיבת ״להם״. עוד אמרו תיבת איש שלא היה צריך לומר אלא ״ויקחו שה לבית״ וגו׳. אכן ירצה על דרך אמרם ז״ל (תנחומא) בפסוק ״ויקחו לי תרומה״ וזה לשונו: אמר הקדוש ברוך הוא קחו אותי עמכם, והוא אמרו כאן לצד כי זו מצוה ראשונה הודיעם השגת המצוה כי בעשותה ישרה עליו ה׳ שכינתו בסוד (דברים כח:י) ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך״. גם אמרו כי תיבת ״מצוה״ יש בה שם הוי״ה חצי בא״ת ב״ש וחצי בפשוט (תיקוני זוהר תיקון כט), והוא אמרו ויקחו להם איש פרוש על דרך אמרם ז״ל (סוטה מב:) ״איש״ – אין איש אלא הקדוש ברוך הוא, כי במצוה זו יקחו להם לקיחה גדולה ועצומה והוא איש שהוא אלהינו מלכנו.

וראיתי לתת לב למה לא צוה ה׳ בפסח מצרים על הטמאים והערלים ובני הנכר שלא יאכלו מפסח. הן אמת כי אזהרת הטמאים, לפי מה שכתבנו בפרשת ״זאת חקת התורה״ (במדבר יט:ב), יש טעם נכון בדבר, אבל הערלים ובני הנכר למה לא צוה אותם ה׳. והנה לפי דבריהם זכרונם לברכה הוזהרו ישראל על שניהם, על המילה כאמור בדברי קבלה (יחזקאל טז:ו) ״ואראך מתבוססת בדמיך״, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה יט:ו) דם פסח ודם מילה, ועל בן נכר דרשו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה טז) בפסוק ״משכו״ וגו׳ – משכו ידיכם מעבודה זרה, הרי שהזהיר על הדבר כי קודם מצות הפסח יצאו מכלל עובדי עבודה זרה ויכנסו בכלל ישראל. וכל זה אינו מספיק לקושיתנו כי למה לא באו הדברים בדברי ה׳ בעקר המצוה.

והנה בסוף הפרשה, אחר שסדר יציאת ישראל ממצרים, נאמרה פרשת ״זאת חקת הפסח״ וגו׳, ״כל בן נכר״ וגו׳, ״וכל עבד״ וגו׳. וראיתי לרבי אברהם בן עזרא זכרונו לברכה שכתב כי פרשה זו נאמרה לפסח דורות והוסיף מצוות אחרות וכו׳, ואם נתכון לומר כי בן נכר וערל הם מצוות מוספות בפסח דורות, דבריו כאן בטלים הם כפי דברי רבותינו זכרונם לברכה, וגם ממה שגמר אומר הכתוב שם בפרשת ערל ובן נכר ואמר (שמות יב:נ) ״ויעשו בני ישראל כאשר״ וגו׳, ואם לפסח דורות נאמרה פרשה זו לא היה לו לומר ״ויעשו בני ישראל כאשר צוה״ וגו׳ שמשמע שעשו ישראל כל האמור בפרשה. גם מה שאמר שיכון על פסח שעשו במדבר סיני הם דברים בעלמא, ומי ישמע אליו ואין צריך לומר לקבל דבריו בזה, הגם שהרב זכרונו לברכה חש לקמחיה ואינו חולק על דברי רבותינו אלא בדבר שאין בו הוראה לעתיד, אף על פי כן גם במה שלפנינו חולק בלא עמק המכריח וכיוצא בו.

וראיתי לרבותינו זכרונם לברכה במכילתא שאמרו, וזה לשונם: ״זאת חקת הפסח״ (שמות יב:מג) – בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: בפסח מצרים הכתוב מדבר. אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מנין? תלמוד לומר ״ככל חקתיו וגו׳ יעשו אתו״ (במדבר ט:ג) על כרחם. הרי דלכל דעת התנאים בפסח מצרים הכתוב מדבר, ונעקרו דברי רבי אברהם בן עזרא והיו כלא היו.

ולפי זה אפשר שירמוז הכתוב באמרו ויקחו, פרוש, מלבד מצות מילה ומצות משיכתם מעבודה זרה שהוא בחינת בן נכר שצוה ה׳, הוסיף עוד לומר ״ויקחו״ וגו׳. ואמרו להם כאן רמז שלילת בן נכר וערל שלא יוכלו לאכול בפסח, כמו שבא הדבר מבואר בנבואת ״זאת חקת הפסח״ (שמות יב:מג).

ואם ימעט וגו׳. הכתוב יתישב בין לדעת רבי יהודה ובין לדעת רבי יוסי, שנחלקו בתורת כהנים (מכילתא; פסחים צט,א). לרבי יהודה שאמר צריך שישאר אחד מבני חבורה ראשונה, ידויק אמרו ימעט הבית, פרוש שיתמעט מהחבורה ולא כל החבורה. ולרבי יוסי שאמר שלא יניחו הפסח כמות שהוא, ידויק אמרו מהיות משה, שמעט שה יתמעט ממנויים ועליו הוא ההקפדה שלא ישאר בלא מנויים, והכתוב שקול הוא.

עוד נראה שיכון לומר, שאין דרך שיהיה השה מועט לאוכליו, כי כזית בשר ימצא בו לרבים שיהיו בחבורה.

או ירצה, כי ברכת הקדש מרבה היא, וימצא בו שעור הצריך למנוייו, ולא ימצא המעוט אלא בבית שהם בני חבורה שלא יספיקו לאוכלו.

לפי אכלו תכסו. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (פסחים פח.) שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים וגם על ידי אשתו, גם אמרו (פסחים פז:) אם היא למודה לבא אצל אביה אוכלת משל אביה לצד היותה רגילה לאכל שם, והוא אמרו איש לפי אכלו, פרוש על אותם שהם רגילים לבא אצלו לאכל וסומכים על שלחנו לפי מה שהם ימנה עמו ושם קנו מקומם.

עוד יתבאר על דרך אמרם (פסחים צ,א) שאונן שוחטין עליו, הגם שבשעת שחיטה אינו ראוי, כיון שיכול לאכול בלילה שוחטין עליו, והוא אמרו לפי אכלו, פרוש הולכין ונמנין בשעת שחיטה על שעת אכילה.

עוד ירצה לפי אכלו, על פי מה ששנינו בפסחים (פסחים צא,א) זב וכו׳ שוחטין עליו, וגם אמרינן התם שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים, ועולא אמר אף על טמא שרץ עד כאן. והטעם הוא כל שיכול לאכול את פסחו בעת אכילתו, והוא אמרו לפי אכלו, פרוש אין הולכים בו אלא לפי אכילתו של פסח, וכל שבשעת אכילתו הוא ראוי לאכלו, הגם שבשעת שחיטה לא היה ראוי, שוחטין עליו. ולפי זה הוא הדין טמא מת אם היה יום שביעי שלו חל ביום ארבעה עשר, שוחטין עליו ואוכל לערב.

ומה שאמרו שם בתורת כהנים והובא בפסחים דף צ,א סברת תנא שסובר כי ״ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא״ (במדבר ט:ו) יום שביעי שלהם היה, ואף על פי כן נדחו לפסח שני, דוקא טמאת מת דחמירא, ולזה אמר (שם) ״לנפש אדם״, הגם שלערב היו טהורים. ולרבי יוסי הגלילי (שם) נוכל לומר שאפלו טמא מת שחל שביעי שלו ביום ארבעה עשר שוחטים עליו. ומה גם אם טבלו וכדעת התוספות בפסחים דף צ ולדעת הראב״ד שהשיג על רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות קרבן פסח, יעין שם דבריו, והוא היותר קרוב לפשטא דסוגיא.

ומן העזים תקחו. טעם שהצרך לומר תקחו, לומר אפלו יש כבשים יכול לקח מן העזים, לזה סמך לקיחה לעזים.

והיה לכם למשמרת. פרוש, צריך שמירה כדין קדשים כיון שקרא עליו שם פסח. עוד ירמוז על דרך אמרם ז״ל (שיר השירים רבה ב,ב) בפסוק ״גוי מקרב גוי״ (דברים ד:לד), שהיו ישראל במצרים סרוכים קצת בחקי עבודה זרה מצד היותם בין המצריים, ואמרו עוד (שמות רבה טז,ב) שרמז הכתוב באמרו ״משכו״ שימשכו מעבודה זרה. והנה אין כונתם ז״ל לומר חס ושלום שהיו עובדי עבודה זרה, אלא לצד שהיו ביניהם מבלי ידיעתם יעשו חקים של עובדי עבודה זרה בפרטי המלבושים והמאכלים ודברים הרגילים, ואשר על כן מלבד שצוה שיעקרו מאותם פרטים שידמו להם, נתחכם עוד אל עליון לעקור בחינת הרע מהם ולעשות תקון עון זה, ואמר שיקחו הטלה, שהיא עבודה זרה של מצרים שבה היה לישראל המכשולות, ויעשו בה מצוה האמורה בענין, ובזה יהיה להם תקון לשמירת עון עבודה זרה, והוא אמרו והיה לכם למשמרת, פרוש, במקום מצות שמירת עבודה זרה כשינהגו בו משפט כתוב, והבן.

ואכלו את הבשר. רבותינו זכרונם לברכה (פסחים פג.) אמרו ״את הבשר״ – ולא גידים ועצמות, קרנים וטלפים. ולדבריהם, למה אמר ״את״? מה בא לרבות? ונראה כי בא לרבות מה שאמרו במשנה (פסחים פד.): כל הנאכל בשור הגדול נאכל בגדי הרך, ומפרש לה רבא: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא וכו׳.

עוד ירצה על פי מחלקת רבי יוחנן וריש לקיש (פסחים פד,א) בגידין שסופם להתקשות, לרבי יוחנן נמנין ולריש לקיש אין נמנין. לרבי יוחנן יתבאר הכתוב על זה הדרך: ״את הבשר״ – כל שדומה לבשר שעמהם קאמר והרי הם דומין, ולריש לקיש כל שדומין לבשר בבחינת הבשר מצד עצמו, וכשם שהבשר אין סופו להתקשות וכו׳.

ומצות על מרורים. לפי פשט הכתוב, לפי מה שראינו שאמר ה׳ שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו׳, זה יגיד שדעת עליון הוא להראות בחינה הגדולה והחרות ואין רשות אחרים עליהם. ולפי זה גם המרורים שצוה ה׳ הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד, כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יכר גודל הערבות כשיקדים לפיו מרורים. גם מה שהזכיר המצות הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל יטעם לו הצלי.

והנה שלשת השריגים יטעימו יחד, והוא רומז לשלשה דברים: האחד הוא הגלות שמררו את חייהם, השני היא היציאה תכף ומיד שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים, שלישי, אשר פסח ה׳ על בתיהם והוא בחינת הגאלה, כי עבר ה׳ בארץ מצרים ונתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם שהוא בחינת הבכורה, וכמו שפרשתי הענין במקומו (שמות יא:ה). ושלשת הענינים יחד היו צריכין להיות, וזולת אחד אין נס בשנים האחרים, שאם לא היה הגלות לא היו משיגים אשר השיגו מהצרוף ומה שבררו, ומה גם לפי מה שכתבנו במקומות אחרים (בראשית מו:ג) כי גוי גדול עצמו שהוציא ה׳ ממצרים הם בחינות ניצוצי הקדשה ששם היתה ושם נמצאת, וסגלת הוצאתה הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אמרו (קהלת ח:ט) ״עת אשר שלט האדם באדם לרע לו״. ואלו לא היה המהירות שהוציאם ה׳ היו חוזרים ומשתקעים בוררים ומתבררים, והוא מאמר התנא (הגדה של פסח): ואלו לא הוציא וכו׳ עדין וכו׳, והיינו עבדים לפרעה וכו׳, דכתיב (שמות יב:לט): ״ולא יכלו להתמהמה״, ועקר הגאלה היא הפסיחה. נמצאת אומר כי שלשתם יחד הם העקר, ולזה היה הלל מדקדק לכרכם יחד (פסחים קטו,א).

ולא יהיה וגו׳ למשחית. פרוש, לסבת משחית שיוצא להשחית בזולת, אין בו אלא בחינת טבע ההשחתה לכל זולת, בראות חותם שמו יתברך שהיא המצוה יפחד וירא מגשת אליו, לזה הוא שצוה ה׳ להיות הדם לאות. ואם תאמר אם כן מצרי שהיה נחבא אל בית ישראל יהיה נצול, תלמוד לומר ״בכם״ ולא במצרים, כי לא תאיר אור המצוה להצלה אלא על ישראל, דכתיב (ישעיה ס:ב) ״ועליך יזרח ה׳ וכבודו עליך יראה״.

חקת עולם תחגהו. טעם שלא הספיק לומר ״לדרתיכם״, והגם שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא) כי ״דרתיכם״ לבד הייתי אומר מעוט רבים שנים, תלמוד לומר ״חקת עולם״ לגלות על פרוש ״דרתיכם״ שהוא תמיד, עדין קשה, לא היה לו לומר ״לדרתיכם״ אלא ״חקת עולם״. אכן יתבאר על דרך האומר (ברכות יב:) ״למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״ להביא לימות המשיח, ולמאן דאמר ״כל ימי חייך״ הלילות. אפשר כי אמר ״חקת עולם״ שלא תאמר תינח בימי החרות, בימי הגלות שאנו משעבדים מה מקום לזכרון לטובה שפסקה, תלמוד לומר ״חקת עולם״ אפלו בזמן השעבוד בשאר גליות חקה חקק ה׳. ומאמצעות פרושם זה תשכיל גם כן הסרת טענת ״לדרתיכם״ שאין כונתו שני דורות. ואם לא היה אומר ״לדרתיכם״ לא היינו שומעים מה שפרשנו ב״חקת עולם״, והיינו אומרים שלא בא אלא להתמדת דורות ולא לשני דורות לבד הנשמע מתבת ״לדרתיכם״, ומהיתור שמענו מה שפרשנו.

שבעת ימים. הנה הטעם הוא לצד שלא הספיק בצקם להחמיץ וגאלם הגואל. ואם תאמר, והלא היוצאים עדין לא יצאו לעשות זכרון לדבר? הלא גם הפסח שצוה ה׳ לקחת שה לבית אבות וגו׳ עדין לא פסח, אלא שבזכות מצוה זו יפסח ה׳, גם המצה בזכות מצוה זו ימהר לגאלם, וכן היה:

ותמצא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קכ.) מדרשות התורה באחת משלש עשרה מדות, כי כל שבעה אין חיוב במצה אלא לילה הראשונה קבעו הכתוב חובה, והטעם כי גם בחינת המצוה לא היה אלא בליל חמשה עשר, וזה נקבע לחובה בזמן עצמו, ומאז והלאה אין כוון בנס למצוה, והבן. וטעם אמרו ״שבעת ימים מצות״ אינו אלא רשות. ואולי שדבר בסדר זה לומר כי מעלה עליו הכתוב כאלו אכל כל שבעה.

ותמצא כי צוה ה׳ שני מקראי קדש – ביום הראשון וביום השביעי, יום ראשון לצד נס יום חמשה עשר, ויום שביעי לצד נס גמר הגאולה של קריעת ים סוף וכו׳.

עוד טעם אמרו שבעת, לצד שלא צוה ה׳ בכל שבעה לאו דלא תאכל חמץ, והייתי אומר אם לא אכל חמץ אין בידו לא זכות ולא ענש. תלמוד לומר ״שבעת ימים תאכל מצות״, לומר לך כי כשלא אכל חמץ כאלו אכל מצות, והרי בידו שבע מצוות עשה.

וטעם שבעה ולא פחות ולא יותר, נתכון ה׳ שיהיו עסוקים במצוות עד גמר הגאולה שהוא ביום שביעי של פסח אשר הפליא ה׳ עשות נסים להם וברודפיהם משפטים.

גם יש טעם ברוחניות, כי יסודי הקדשה שהם שרש נשמות ישראל שבעה עינים (זכריה ג:ט), ותקרא כנסת ישראל בת שבע לסבה זו (זהר חלק ג ו:).

ושמרתם את המצות וגו׳. פרוש, כשם שאני שמרתי היום ולא אחרתי יום אחד, ובעצם היום הזה הוצאתי אתכם, לטעם זה אתם גם כן לא תאחרו המצה עד שתחמיץ.

ואמר עוד ושמרתם את היום הזה, יצו כן האל גם כן שיהיה האדם משמר גם היום לבל יטעה בחשבון, ולא יקדים ולא יאחר מעשות את היום הזה ולא יום אחר במקומו. וכל פרוש זה אומר כי בעצם יאיר ימין ושמאל, יאיר לתת טעם למה שלפניו לשמירת המצות, ויאיר למה שלאחריו לשמירת היום על זה הדרך, כי בעצם וגו׳ פרוש לטעם שבעצם היום וגו׳ ושמרתם אתם גם כן את היום הזה.

ויקרא משה לכל זקני ישראל. והגם כי ה׳ אמר אליו ״דברו אל כל עדת ישראל״, יהיה פרושו כמאמר (ויקרא ד:יג) ״ואם כל עדת ישראל ישגו״ שיאמר על הזקנים כמו שמפרש במקומו (תורת כהנים), ״ויאמר אליהם״ יכון לשאר העם, כמשפט כל מצוות ה׳ לישראל שהיו מפי משה (עירובין נד,א).

או אפשר שלא אמר אלא לזקנים והם ידברו לכל עדת ישראל, וחלוקה מצוה זו משאר מצוות התורה כי עדין לא נכנסו ישראל בברית ולא הוחנכו להכנס לשמר ולעשות, ולזה היה מדבר לזקנים והזקנים כל אחד ידבר בנחת ובדרך המתקבל לבני משפחתו כדי שיהיו נוחים לעשות.

ושמרתם את הדבר הזה. הנה פשט הכתוב יגיד כי גם לדורות יצו דברים האמורים בענין, ולא ראינו שעשו כן קדמונינו, גם רבותינו לא צוו לעשות כן. ונראה כי ממה שאמר הכתוב לחק לך בפני עצמו וחזר לומר ולבניך, גלה המכון שהוא על זה הדרך, שאין הדברים שוים בו ובבניו, שהיה לו לומר ״ושמרתם את הדבר הזה לחק עולם״, ומאמרו ״לחק לך ולבניך״ הרי זה מפרש המכון שאינם שוים בדבר. ״לחק לך״ הוא כל האמור בענין, ״ולבניך עד עולם״ פרטים מהענין, וסמך הכתוב על שיבא במקומות אחרים הפרטים שהם נוהגים לדורות ושלל בהם פרטים שאינם לדורות שלא הזכירם בהם, וגם כאן באר הדברים באמרו ״ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף״ שינגף את מצרים, ודבר זה אינו מצוי לדורות.

והיה כי תבאו וגו׳. הנה פשט הכתוב יגיד כי מצוה זו אינה אלא אחר כניסתם לארץ, אם כן למה חזר ה׳ מדעת זו וצוה את בני ישראל (במדבר ט:א) בשנה השנית לעשות הפסח במועדו ככל חקותיו?

ונראה כי גלה ה׳ דעת עליון בזה, כי היה בדעתו אם יזכו ישראל לא יעשו פסח שני אלא בארץ כנען, אלא לצד המראתם מעת יצאו ממצרים והם ממרים פי ה׳, ואפלו בים סוף התחילו למרות, דכתיב (תהלים קו:ז) ״וימרו על ים בים סוף״, זה היה סבה שארכו הימים ולא היה להם זכות לעלות תכף ומיד. ולזה כשראה ה׳ שגרמו מעשיהם ולא נכנסו לארץ והם עדין במדבר, הצרך לצוות לעשות הפסח במדבר, כי עד עתה לא נצטוו אלא ״כי תבאו אל הארץ״. והגם כי האדון קורא הדורות מראש (ישעיהו מא:ד), אף על פי כן מחשבותיו הטובים הגיד לעמו כנזכר:

וילכו וגו׳ כן עשו. הצרך לומר כן עשו ולא הספיק במה שקדם לומר ״ויעשו״ וגו׳, לומר הצדיקו במעשיהם במצוות ה׳ ולא הבינו דבר שלא כן הוא במשמעות, וזה לא היה נשמע מאמרו ״ויעשו וגו׳ כאשר״ וגו׳, כי אפשר שהכתוב אומר מה שחשבו הם, והבן:

ויקם פרעה לילה. טעם אמרו לילה יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר ח״ב לח.) כי אותו לילה היה כיום יאיר כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפסוק (שמות יג:ח) ״והגדת לבנך ביום ההוא״, כי יכון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים ולטובים, לזה אמר ויקם פרעה לילה, כשקם הוא לקרא למשה ולאהרן מנע ה׳ מרשע אורה והיה לילה, פרוש חשך, כאמרו (בראשית א:ה) ״ולחשך קרא לילה״.

ויקרא למשה וגו׳ לילה. טעם אמרו פעם שניה לילה; אולי להיות כי חש פרעה בקריאתו למשה שלא יצא לקראתו מחשש גזרתו שאמר לו (שמות י:כח) ״אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות״, ואם כן יחוש לבל יעליל עליו, לזה אמר בקריאתו ״לילה״, פרוש, אין זה מתנאי הגזרה כי הוא לא אמר אלא ביום ולא בלילה וזמן זה לילה הוא. או לצד שלא יראה פניו הוא אומר כי הוא לילה ואין כאן טענת ״אל תוסף ראות פני״ כי הוא במחשך, לא יראו איש את וגו׳.

או יכון הכתוב לומר תשובת משה אל פרעה כשקרא לו, כי ענהו ואמר לו ״לילה״, ואין אני יכול לצאת לדבר עמך, כי צוה ה׳ (שמות יב:כב) ״לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר״.

ואמר פרעה ״קומו צאו״ וגו׳, פרוש, עשאם בני חורין לעצמן. ואולי שרמז בתיבת קומו לשון התקוממות ונשיאות ראש, על דרך מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה נח,ח) בפסוק (בראשית כג,יז) ״ויקם שדה עפרון״. וחשב כי בזה תקל המכה מעליו כשיגמר הדבר מצדו לשלחם, הגם שיבא העכוב מהם אין עליו אשמת דבר.

עוד ירמז באמרו קומו צאו, כי לצד שלא היו רוצים לצאת אליו קראם לקום, כי חשב שאינם רוצים לקום ממטתם לבוא אצלו, ואמר כי קריאתו להם הוא להנאתם שאומר להם ״צאו״ וגו׳. ולדרך זה טעם אמרו ״לילה״, הקדים הכתוב לומר טעם שלא יצאו לקראתו תכף ומיד, וה׳ צוה על כבוד המלכות, לזה הקדים סבה אשר סבבה עכבתם מצאת ואמר ״לילה״, וזו סבה שלא קמו ויצאו אצלו כי ה׳ צוה ״לא תצאו איש מפתח ביתו״ וגו׳ (שמות יב:כב).

גם אתם וגו׳. צריך לדעת למה אמר ״גם״ בתחלת דבר? ועוד, וכי משה ואהרן היו אסורים שהצרך לומר ״צאו מתוך עמי״? ואולי כי מתוך דבריו גלה מחשבתו כי היה חפץ שיצגו משה ואהרן, לזה אמר גם אתם מלבד ישראל. ולצד שאין הדבר מובן בתבת ״גם״ שהיא על ישראל, כי לפי האמת משה לא היה במאסר, וכשאמר ״גם״ אין במשמעות הקודם בני ישראל, ולא יצדק לומר ״גם אתם״ אלא לפי מחשבת פרעה כנזכר, לזה חזר לבאר גם בני ישראל.

עוד ירצה, כי נתכון לגרש אותם הגם שיחפצו מרצונם לשבת עמהם, ולפי זה יצדק לומר גם אתם – הגם שאתם ברשות עצמכם, אף על פי כן אין אני חפץ שתשבו בארצי, וזה חדוש, והוא מה שאמר ה׳ (שמות יא:א) ״כשלחו כלה גרש יגרש אתכם״. ואמרו גם בני ישראל לרבות הטף והנשים, ואמרו גם צאנכם וגו׳ לרבות שאר מקנה, או לרבות מה ששאלו לעזר ממנו.

וברכתם גם אתי. כאלו אמר ״וגם תברכו אותי״, ושעור הכתוב ״וברכתם גם כן אותי״ מלבד שיסיר המכה, הרחקת הנזק והקרבת התועלת.

עשו כדבר משה. פרוש, לא להנאת הממון אלא למצות נביא. עוד ירצה על פי מה שהעלה רמב״ם בפרק ט׳ מהלכות יסודי התורה, כי אם יבא נביא ויאמר לישראל על פי ה׳ לעבור על מצוה אחת הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל וכדומה – שומעין לו חוץ מעבודה זרה, והוא אמרו ובני ישראל עשו. ולצד כי מעשה זה הוא מעשה בלתי הגון לגנוב דעת גוי, גם לגזול ממונם, ואיך יצדיקו ישראל לאומר להם עבור עברה? לזה אמר על פי משה, פרוש, אשר הובחן לנביא ובפרט זה יאמנו דבריו כנזכר:

וישאלום וינצלו וגו׳. פרוש, לצד שנתן ה׳ חן העם בעיני המצרים, ובזה היו המצרים משאילים אותם בעל כרחם, ומחמת זה הצדיקו הדברים, כי אין כונתם ללכת בהחלט, שאם כן היו מבקשים הם לקחת מהם להרויח יותר, ובזה ״וינצלו את מצרים״. והנה המשכיל על דבר יראה כי פועל אדם ישלם לו (ברכות ט,א), כי לצד שישראל חבבו דבר היציאה ולא חששו להנאת ממון, הוא הדבר והוא הסבה שהפליאו להרויח, וזכותם עומדת להם.

מצות כי לא חמץ. פרוש, הטעם שאפוהו מצות כי לא התר להם לאכול חמץ, לזה מהרו לאפותו מצה. והגם ששהה מעת לישה עד עת אפיה זמן מה, אולי כי היו מתעמלים בו, ולזה אמר הכתוב ״משארותם צררות בשמלותם על שכמם״, וכי לא היה להם מקום לשאת אותם שהצרכו לתתם על שכמם? אלא כדי שיתעמלו בהם, וכל זמן שמתעמלים בעסה אינה מחמצת, נוסף על שלא נתנו בו שאור לחמץ. ונתן הכתוב טעם כי לא חמץ כי גרשו ממצרים וגו׳:

ויהי מקץ וגו׳. ולא אמר הכתוב מה היה, ואם נתכון על היציאה הרי חזר ואמר פעם שניה ״ויהי בעצם״. עוד צריך לדעת מה צער ירמז בתיבת ויהי.

ואולי כי יגיד הכתוב הצער של עכובם עד הקץ, ולא היה בהם זכות לצאת קודם הקץ. או לרמוז כי הצער שהיה לישראל במספר המזכר למעלה, דכתיב: ״ומושב בני ישראל״ וגו׳ (שמות יב:מ), לא כל הזמן ההוא אלא מקץ.

ויהי בעצם. רמז הצער של יציאת היוצאים עמהם, שמהם סבבו רעות. או לרמוז כי לא חדלו המכות והצרות ממצרים גם בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (במדבר לג:ד) ״ומצרים מקברים״ וגו׳, ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״ (שמות יד:ח).

ליל שמרים וגו׳. יכון הכתוב לרמז חמשה נסים מפלאים שזמנם לילה זו: א׳, בימי אברהם כשהכה את ארבעה מלכים (בראשית יד:טו) ״ויחלק עליהם לילה״. ב׳, ביציאת מצרים דכתיב (שמות יב:כט) ״ויהי בחצי הלילה״. ג׳, בימי חזקיה כשהכה גבריאל מחנה סנחריב דכתיב (מלכים ב יט:לה) ״ויהי בלילה ההוא״. ד׳, בימי מרדכי ואסתר (אסתר ו:א) ״בלילה ההוא נדדה שנת המלך״. ה׳, גאלה העתידה.

כנגד נס אברהם אמר ליל שמרים הוא לה׳, כי באמצעות הנס נתגלית אמתתו יתברך, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה מב,א) שיש מהאומות שלא היו מאמינים בנס הצלתו מאור כשדים והאמינו בנס הכאת ארבעה מלכים. וכנגד מצרים אמר להוציאם מארץ מצרים. וכנגד נס חזקיהו אמר הוא הלילה הידוע לכם כרשום בדברי נביא (מלכים ב יט,לה) ״ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך״ וגו׳. וכנגד נס מרדכי אמר הזה לה׳, וכנגד גאלה העתידה אמר שמרים לכל בני ישראל לדרתם, פרושו לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב.

ויאמר ה׳ וגו׳ זאת חקת הפסח. קשה, למה לא אמר ״דבר אל בני ישראל״ כסדר האמור בכל מצוה ומצוה. ולפי מה שכתבנו (שמות יב:ג) כי פרשה זו נאמרה בי״ד בניסן, לא הצרך לומר ״דבר״ כי היא סמוכה עם ״דברו אל כל עדת ישראל״ שאמר שם. ויש לתת טעם למה לא נכתבה במקומה, כי לצד שמצוה זו בשלמות ישנה כפסח דורות נאמרה אחר יציאת מצרים, לומר כי כל זה בשלמות מעכב לדורות.

וראיתי מדרש רבותינו (שמות רבה יט,ה) שהוציא ה׳ רוח מגן עדן, ובשם פסחו של משה, ונתקבצו כל ישראל ואמרו לו: משה רבינו, בבקשה האכילנו מפסח שלך. אמר להם: אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים, דכתיב ״זאת חקת הפסח״ וגו׳. מיד נתנו עצמן ומלו וכו׳, עד כאן. הנה לפי מדרש זה לא קשה למה לא אמר ״דבר״ וגו׳ או ״לאמר״, כי פרשה זו למשה ולאהרן נאמרה, וצוה אותם ״כל בן נכר״ וגו׳, ואחר שבאו ישראל לצד אכילת פסחו של משה המבשם מלו עצמם.

וקשה לדברי המדרש, איך יכול ליתן להם מפסחו, והלא אין הפסח נאכל אלא למנוייו? ואולי שאמר להם כן כדי שימולו, וכשימולו יהיה כמו כן פסחיהם כפסחו של משה מבשם. וראיתי ראיה לדברי המדרש שלא רצו למול ממה שאמר ביחזקאל (כ:ח) ״וימרו בי ולא אבו לשמע אלי וגו׳ ואומר לשפך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים״, הרי שלא קבלו עשות מצותיו יתברך:

וכי יגור אתך גר. כאן הסכים על קבלת גרים מהערב רב כדעת משה, והוא אמרו אתך. עוד רמז דעת עליון כי לא הסכימה על הדבר אלא לרצון משה ה׳ חפץ, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה מב). והוא אמרו אתך גר, פרוש, עמך הוא גר, שאין אתה בקי בנסתרות ולא מחשבותי מחשבותיכם, וצא ולמד מה עלתה בידם מהם.

המול לו כל זכר. פרוש, כשם שמילת עבד מעכבת בישראל שלא יאכל, גם הגר מילת עבדיו וכו׳ מעכבת אותו עד שימול לו כל זכר. ואמרו ואז יקרב וגו׳, פרוש לא יצטרך שישחטו אחרים עליו אלא הוא בעצמו יקרב לעשותו, והיה כאזרח וגו׳:

ויהי בעצם וגו׳. הודיע הדבר בסמוך לעשית פסח, לומר כי זה גורם גמר היציאה, כי זולת זה לא היה בידם מצוות לצאת, כאמרם זכרונם לברכה (יחזקאל טז:ו) בפסוק ״ואעבר עליך״ וגו׳: