שמות יב, לה

כדבר משה. שאמר להם במצרים (לעיל יא ב) וישאלו איש מאת רעהו:

ושמלת. אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב, והמאוחר בפסוק חשוב:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וּשְׁאִילוּ מִמִצְרַיִם מָנִין דִכְסַף וּמָנִין דִדְהַב וּלְבוּשִׁין:

וּבְנֵי יִשְרָאֵל עָבָדוּ כְּפִתְגָמָא דְמשֶׁה וְשַׁיְילוּ מִן מִצְרָאֵי מָנִין דִּכְסַף וּמָנִין דִּדְהַב

ובני ישראל. כל אחד שאל כפי מעלתו. כי הנה במעשה המשכן הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבושם והשמן:

כלי כסף וכלי זהב ושמלות. המאוחר בכתוב חשוב יותר מחברו הזהב חשוב מן הכסף והשמלות חשובים מן הזהב, וכיצא בו (בראשית י״ב:א׳) מארצך וממולדתך ומבית אביך בית האב חשוב מארץ מולדתו.

עשו כדבר משה. פרוש, לא להנאת הממון אלא למצות נביא. עוד ירצה על פי מה שהעלה רמב״ם בפרק ט׳ מהלכות יסודי התורה, כי אם יבא נביא ויאמר לישראל על פי ה׳ לעבור על מצוה אחת הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל וכדומה – שומעין לו חוץ מעבודה זרה, והוא אמרו ובני ישראל עשו. ולצד כי מעשה זה הוא מעשה בלתי הגון לגנוב דעת גוי, גם לגזול ממונם, ואיך יצדיקו ישראל לאומר להם עבור עברה? לזה אמר על פי משה, פרוש, אשר הובחן לנביא ובפרט זה יאמנו דבריו כנזכר:

ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וגו׳. מבואר שרבותא גדולה היה מה ששאלו ומלאו דבר משה מפי ה׳. והיינו שיותר טוב היה שלא היו שואלים והיו מודיעים לכל מצרים דבר פרעה להוציאם לחירות. ובל״ס לא היו מסרבים מצרים ע״ז באותה שעה שנפל פחד ה׳ עליהם ואמרו כלנו מתים. אבל אחרי שמלאו דבר משה ושאלו מוכרחים היו להכחיש להם. וזה גרם שרדפו מצרים אחריהם בעת שנודעו כי ברח העם. ולא כמו שהבטיחו לשוב. והיינו דאי׳ בברכות ד״ט ב׳ שאמרו למשה ולואי שנצא בעצמנו משל לאדם שחבוש בבה״א והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבה״א ונותנין לך ממון הרבה וא״ל בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום. ולכאורה אינו מובן המשל שהרי גם בלי שאלת כלים לא היו יוצאין קודם אבל לדברינו מובן יפה שעפ״ז לא הית׳ גאולה שלימה מאנשי מצרים עד קריעת י״ס:

ובני ישראל עשו כדבר משה. קדימת השם אל הפעל מורה שעשו כן מקודם (כמ"ש באילת השחר כלל קי"ז), כי בעת היציאה לא היה פנאי לזה, ועמ"ש למעלה. וי"ל עוד כי יש הבדל בין שם עם ובין שם בני ישראל שבני ישראל הם הגדולים ועם הם ההמונים, שהעם העניים לא ערב לבם ללכת לשאול מאת המצרי רק בני ישראל שהם העשירים שהיו בטוחים אצלם והיו להם בתים ושדות שנשארו למשכון הם הלכו לשאל, אבל ה' נתן גם חן העם העניים בעיר מצרים עד שהשאילו אותם, וע"כ אמר במכילתא שנתנו להם מה שלא שאלו מאתם ומ"ש ר' נתן שהיה אומר לו טול לך ואחר כיוצא בו, הוא עפמ"ש בברכות (דף ט) וישאילום בעל כרחם, א"ד בע"כ דישראל משום משוי וא"ד בע"כ דמצרים ונות בית תחלק שלל, ור' ישמעאל סובר בע"כ דמצרים וההפעיל יוצא למצרים שהכריחום להשאיל, ור' נתן סובר בע"כ דישראל וההפעיל יוצא על ישראל שהמצרים השאילום בע"כ דישראל, וכבר פרשתי בפ' שמות שה' אמר ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה שזה יהיה במחיר שהשכנים יקחו להם את בתיהם וכליהם הנשארים, אבל במצרים נאמר דבר נא באזני העם שכולם ישאלו אף לא משכניהם ואף לא מי שיניחו שם בתים וכלי בית ועז"א ובני ישראל עשו כדבר משה ואמר במכילתא וכי מה אמר להם משה במצרים, אולם במאמר שנאמר למשה במצרים לא נאמר שמלות, שזה נאמר במאמר הראשון שנאמר למשה בהר חורב, ועז"א שאין ת"ל ושמלות, רק שהשמלות היו חביבין יותר מכסף וזהב, ועמ"ש בזה פ' ויקרא (סי' שיב), ומ"ש ריה"ג שראו הכלים בימי אפלה וראב"י אמר שידעו ברוה"ק, תליא בפלוגתת ר"י ור"נ למעלה בפסוק ויהי חשך אפלה שריה"ג סובר כר' יהודה שלכל ב"י היה אור במושבותם של המצריים והיו נכנסים ויוצאים ורואים: מה שבמטמוניות, ועפ"ז האמינו בם וישאילום, וראב"י סובר כר' נחמיה שלכל ב"י היה אור במושבותם דהיינו בארץ גפן שם לא שמש החשך, אבל בבתי המצרים היה חשך גם לישראל וע"כ אמר שידעו את כליהם עפ"י רוה"ק:

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. לדעת המפרשים התחיל החשבון מברית בין הבתרים, שהיה לדעתם בהיות אברהם בן שבעים, שלשים שנה קודם שנולד יצחק, ואחר ברית בין הבתרים חזר לחרן וחזר שנית לא"י כשהיה בן ע"ה, וארבע מאות שנה נחשבו מיום שנולד יצחק, ומפני בגלותם העקרי היה במצרים אמר אשר ישבו במצרים [שבצד אחד מפורש ג"כ במצור ובמצוק], ולדעתי רמז הכתוב עוד דבר אחד, כי שם מושב לא בא בשום מקום על הזמן רק על המקום ששם יושב, כמו בית מושב עיר חומה, בכל מושבותיכם, וכדומה, וארץ גושן נקרא מושב בני ישראל, ר"ל שהיה מקום שבתם, ולמד כי ארץ גשן נתישבה בעת ברית בין הבתרים שמאז הוכן להיות ישוב לבני ישראל, ואחר חמש שנים לישיבתה עבר אברהם במצרים ונתנה לו לשבת שם עם צאנו, כמ"ש חז"ל, וע"כ נתישב יעקב בארץ גשן שהיה מיוחד לאבותיו, וכשיצאו ישראל ממצרים נחרבה ומאז בטלה מן הישוב, וישראל חשבו חשבון שלהם מעת ברית בין הבתרים ואנשי גשן חשבו חשבון שלהם ג"כ מעת ההיא שאז נתישבה, אמר ומושב בני ישראל ר"ל ארץ גושן ששם היה מושב ב"י אשר שם ישבו במצרים היה זמן עמידתה ת"ל שנה ומקץ ת"ל שנה לברית בין הבתרים ולעמידת גשן יצאו משם וגשן נחרבה, ונחלקו חז"ל י"א שהיתה כמצודה שאין בה דגן ר"ל שנחרבה מעשות תבואה, וי"א שהיתה כמצולה שאין בה דגים, ר"ל שמתו האנשים החיים שם ונעשית ארץ אוכלת יושביה, ולדעת פרקי ר"א (פ' מח) חשבו החשבון מיום שנולד מנשה ואפרים שהיה חמש שנים קודם שבא יעקב, ומאז ישבו ג' נפשות במצרים רט"ו שנה, ויען שהם שעבדו בם ביום ובלילה שלא הניחום ללכת לבתיהם בלילה, כפלו את החשבון כמ"ש חז"ל על כי משנה שכר שכיר עבדך שע"ע עובד ביום ובלילה ונחשב למשנה ונשלם החשבון ת"ל שנה. ולי נראה עוד במ"ש בזהר שצבאות ה' השלימו החשבון, כי צבא מעלה היו עמהם בגלות ונשתתפו בצרתם ולכן חשבו החשבון משנה ונעשה ת"ל שנים, ועז"א:

מ דאל"כ ושמלות למ"ל דאם כסף וזהב השאילום כ"ש שמלות אלא וכו'. ומהרש"ל פירש מדלא צוה הקב"ה שישאלו שמלות ש"מ שלא היו חשובות ולכך לא אמר הקב"ה שישאלו אלא כסף וזהב כדי לקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול וישראל מעצמם היו שואלים מהם הבגדים לפי שהעני שלא היה לו בגד על צוארו לא היה נותן עיניו על כסף וזהב אלא לשאול מהם בגד או כתונת ועז"פ שחשובות הי' כו' ר"ל בעיני מצרים היה זה דבר גדול וחשוב להשאיל להם לפי שהיו מובדלים מישראל במלבושיהן ובמנהגיהם לפיכך כשהיה המצרי משאיל הבגד לישראל הי' יודע בודאי שלא יחזיר' לו לפי שהישראל ישנה הבגד ואפ"ה השאילום לכ"פ שהיו חשובות להן ר"ל למצרים ולא לישראל אבל כסף וזהב לא היה כ"כ חשוב בעיניהם לפי שהיו סבורים שיחזרו להם:

נ וקשה והלא אצל חטה ושעורה מונה החשוב קודם וי"ל דכאן אין לו' החשוב קודם דאז הוה זו ואצ"ל זו שהרי הלוה להם החשוב מכ"ש שילוה להם השפל (מהרש"ל):