שמות יב, מא

ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה. מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין, בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בחמשה עשר בניסן נלד יצחק, ובחמשה עשר בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים:

וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָא דַיְיָ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וַהֲוָה מִסּוֹף תְּלָתִין שְׁנִין מִדְאִיתְגַּזְרַת גְּזֵירְתָּא הָדָא עַד דְּאִיתְיְלִיד יִצְחָק עַד דִנְפָקוּ פְּרִיקִין מִמִּצְרַיִם אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין נְפָקוּ כָּל חֵילַיָא דַיְיָ פְּרִיקִין מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם

וטעם ויהי מקץ שלשים שנה. להודיע כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו. עד שהגיע הקץ שגזר עליהם:

ויהי מקץ שלשים - של ברית בתרים וארבע מאות שנה של לידת יצחק.

ויהי בעצם היום הזה וגו' - ומ"מ במצרים לא ישבו אלא מאתים ועשר של סוף ארבע מאות ושלשים.

ויהי מקץ וגו׳. ולא אמר הכתוב מה היה, ואם נתכון על היציאה הרי חזר ואמר פעם שניה ״ויהי בעצם״. עוד צריך לדעת מה צער ירמז בתיבת ויהי.

ואולי כי יגיד הכתוב הצער של עכובם עד הקץ, ולא היה בהם זכות לצאת קודם הקץ. או לרמוז כי הצער שהיה לישראל במספר המזכר למעלה, דכתיב: ״ומושב בני ישראל״ וגו׳ (שמות יב:מ), לא כל הזמן ההוא אלא מקץ.

ויהי בעצם. רמז הצער של יציאת היוצאים עמהם, שמהם סבבו רעות. או לרמוז כי לא חדלו המכות והצרות ממצרים גם בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (במדבר לג:ד) ״ומצרים מקברים״ וגו׳, ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״ (שמות יד:ח).

שלשים וארבע מאות שנה. פירש"י שמנה מזמן ברית בין הבתרים, ומהרי"א פירש שנתוספו להם ל' שנה בחטאם, כי היו ישראל במצרים רעים וחטאים, כמ"ש ביחזקאל (כה.) ואודע להם בארץ מצרים וגו', ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו. ולי נראה להוסיף ולומר שתוספת זמן זה בא להם לפי שרבים המה עמי הארץ אשר לא רצו לצאת כלל ממצרים שהרי בעבור זה מתו ד' חלקים בג' ימי אפילה, וראיה לזה מהא שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים, כל אריכות זה למה לי כי היה לו לומר ומושב בני ישראל בארץ מצרים ת"ל שנה, אלא שר"ל שהקב"ה אמר לאברהם כי גר יהיה זרעך גרים ולא תושבים, והמה לשואה יבקשו להיות תושבים בארץ ולא לצאת משם, ז"ש אשר ישבו במצרים ר"ל אותן בני ישראל אשר ישבו להם ישיבה של קבע כתושבים בארץ מצרים המה גרמו אל מספר ת"ל שנה, כי בעבורם נתארך הקץ עד שלבסוף נתרצו לצאת חלק חמישי לפחות, ויובן מזה שלא היתה ישיבתם שמה ת"ל שנה אלא ישיבתם שמה כתושבים גרם מספר ת"ל.

יצאו כל צבאות ה׳ וגו׳. הן המה המלאכים שהיו שייך לאותה הכנה של מושב ב״י ועתה יצאו ובטל כל הסדרים והכי תניא במכילתא:

ויהי מקץ שלשים שנה וכו'. ר"ל לפי הדין והגזרה היה ראוי שתהיה הגאולה מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, אבל ויהי בעצם היום הזה, הטעם מה שהיה הגאולה ביום הזה שהוא חצי מן החשבון הוא מפני כי יצאו בל צבאות ה' מארץ מצרים שהם צבא מעלה כמ"ש במכילתא למעלה וזה השלים החשבון, וגם ליל שמורים הוא להוציאם, שה' חשב את הלילות שה' הוצרך לשמרם מפני שעבדו בהם ביום ובלילה והיו כלים כפי הטבע וזה גרם להוציאם עתה וכדעת הפר"א: