שמות יב, יד

לזכרון. לדורות:

וחגתם אתו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו ועדין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר (שמות יג ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון. ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו, הוי אומר יום חמשה עשר בניסן הוא של יום טוב, שהרי ליל חמשה עשר אכלו את הפסח ולבקר יצאו:

לדרתיכם. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו:

וִיהֵי יוֹמָא הָדֵין לְכוֹן לְדוּכְרָנָא וּתְחַגוּן יָתֵהּ חַגָא קָדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן קְיָם עָלָם תְּחַגֻנֵהּ:

וִיהֵי יוֹמָא הָדֵין לְכוֹן לְדוּכְרָנָא וּתְחַגּוּן יָתֵיהּ חַגָּא קֳדָם יְיָ לְדָרֵיכוֹן קְיַים עֲלָם תַּחֲגוּנֵיהּ

והי' היום הזה. יהיה זכר לדורות:

וחגותם אותו. הוא חג הפסח ואמר חוקת עולם לדורותיכם ולא אמר בכל מושבותיכם כי זו המצוה תלויה בארץ כאשר אפרש:

תחגהו - חטף קמץ נמצא בספרי מלכיות אחרות והוא עיקר, שמגזרת חגג יאמר תְּחָגֻּהוּ. כמו מן סבב יסבוהו ערבי נחל, אבל תְּחַגֻּהוּ בפתח מן גזרת ה"י הוא שיאמר מן כלה תְּכַלוּהוּ מן צוה תְּצַוּוּהוּ.

לכם לזכרון עד עכשיו דבר בפסח מצרים מכאן ואילך מדבר בפסח דורות. לכם לזכרון עכשיו תעשו אותו לצורך, ולדורות תעשו אותו לזכרון. לדרתיכם חקת עולם פרש״י מיעוט דורות שניים ת״ל חקת עולם. וא״ת הא אמרינן ביש נוחלין דשאני התם דכתיב לדורותיכם כלומר כיון דכתיב ביה דורות לעולם משמע, אלא י״ל אי לא כתיב הכא חקת עולם יש פתחון פה לבעל דין לחלוק כמו שפרש״י ובא ולמדך התם כל מקום שנא׳ לדורותיכם לעולם משמע אע״ג דלא כתיב ביה חוקת עולם.

לזכרון. עתה תעשו אותו לצורך ולדורות לזכרון:

חקת עולם תחגהו. טעם שלא הספיק לומר ״לדרתיכם״, והגם שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא) כי ״דרתיכם״ לבד הייתי אומר מעוט רבים שנים, תלמוד לומר ״חקת עולם״ לגלות על פרוש ״דרתיכם״ שהוא תמיד, עדין קשה, לא היה לו לומר ״לדרתיכם״ אלא ״חקת עולם״. אכן יתבאר על דרך האומר (ברכות יב:) ״למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״ להביא לימות המשיח, ולמאן דאמר ״כל ימי חייך״ הלילות. אפשר כי אמר ״חקת עולם״ שלא תאמר תינח בימי החרות, בימי הגלות שאנו משעבדים מה מקום לזכרון לטובה שפסקה, תלמוד לומר ״חקת עולם״ אפלו בזמן השעבוד בשאר גליות חקה חקק ה׳. ומאמצעות פרושם זה תשכיל גם כן הסרת טענת ״לדרתיכם״ שאין כונתו שני דורות. ואם לא היה אומר ״לדרתיכם״ לא היינו שומעים מה שפרשנו ב״חקת עולם״, והיינו אומרים שלא בא אלא להתמדת דורות ולא לשני דורות לבד הנשמע מתבת ״לדרתיכם״, ומהיתור שמענו מה שפרשנו.

תחגהו. הוא מיותר. ומשמעו כפי משמעות יאכלוהו. שביארנו שאין דבר אחר נאכל אחריו. כך הפי׳ תחגהו. ואין מביאים אחר זה היום עוד חגיגה :

והיה היום הזה לכם לזכרון. כנוי הרומז הזה מציין יום הנזכר למעלה שהוא יהיה לזכרון ובו תביא חגיגות, ויום הנזכר למעלה הוא יום ארבעה עשר שבו עשו הפסח, וגם הלילה שאחריו שייך ליום ארבעה עשר, כי קודם מ"ת היה הלילה הולך אחר היום, כמ"ש בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, כמ"ש (בסי' צג), ולקמן אמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, וזה היה יום ט"ו, בכ"ז הדבר שקול, שי"ל שגם יום י"ד נחשב ליום יציאתם כי יצאו בלילה כמ"ש הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה, רק שמפורש בפ' מסעי שיצאו ביום ט"ו, והוא היום המיוחד לזכרון:

וחגותם אותו חג לה'. כבר בארתי (אמור סי' קצא) שלדעת חז"ל שם חג ופעל וחגותם בא על הזבחים והשלמים שמקריבים, וע"כ לא נמצא שם חג על ר"ה ויוה"כ רק על ג' רגלים, שבהם היו מצווים להביא קרבן חגיגה, ופה אמר וחגותם אותו על יום הראשון, ולקמן (יג ו) אמר וביום השביעי חג לה' וחש"מ ידעינן מסברא אחר שקרויה מקרא קדש, וגם מק"ו דהא הימים שלפניהם ושלאחריהם מקודשים. ומבואר בספרא אמור (סי' רב) ובחגיגה (דף ט) שעקר החגיגה היא ביום הראשון ושבעת הימים הם לתשלומין, כי בחג הסוכות אמר (אמור כג לט) תחוגו את חג ה' שבעת ימים, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים, שהוא כפל ומיותר, וע"כ שמפרש מ"ש תחוגו שבעת ימים אינו כל שבעה רק וחגותם אותו, ר"ל היום הראשון לבד, ומ"ש שבעת ימים הוא לתשלומין וכמש"ש (סי' ר"ב), וה"ה שכן הוא בפסח, לכן אמר כאן וחגותם אותו כי עיקר החגיגה הוא ביום הראשון, ומ"ש לקמן ביום השביעי חג היינו לתשלומין, וריה"ג למד הכל מן הכתוב בפ' ראה, חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכו' שבעת ימים תחוג לה' אלהיך במקום אשר יבחר וכו' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, שאם כפי פירוש הפשוט שקאי על חג הסוכות הוא למותר שכבר באר זה בפ' אמור וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים, וע"כ שמוסב למטה ופירושו שבעת ימים תחוג לה' אלהיך בשלש פעמים בשנה (אשר) יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, בשלש פעמים אלה תחוג שבעת ימים שבכולם חייבים להביא חגיגה לתשלומין כל שבעה. ובזה תבין היטב מ"ש בר"ה (דף ד ע"ב) ובכ"מ מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות, ולמ"ש הוא מוסד בפשט הכתוב וכריה"ג:

לדורותיכם חקת עולם. כבר בארתי הדבר בפ' אמור (סי' סו) בארך שמצאנו יותר משלשים פעמים שפרשה התורה שינהג הדבר לדורות, ושם בארתי שברוב המקומות כתיב חוקת עולם ומפרש תמיד בספרא חוקת עולם לבית עולמים היינו שינהגו בבית עולמים לא בבמה ולכן צריך לרבות שינהג לדורות עיי"ש בארך, ובכ"ז ממ"ש לדורותיכם לבד לא ידעינן רק שני דורות דמעוט רבים שנים, אבל ע"י שכתוב חוקת עולם ידעינן שנוהג תמיד:

ת [נח"י] שלא תאמר מדכתיב לכם ה"א לדור הזה ל"פ לדורות ולא הוצרך הרב לזה שהרי כתיב אחריו לדורותיכם אלא כדי לסמכו לוחגותם וכו':

א שהרי למעלה הוזכרו יום החודש ועשור וי"ד:

ב (נח"י) וא"ל א"כ ל"ל לדורותיכם. י"ל דאי לאו לדורותיכם ה"א לזה הדור יהיה לחוקת עולם שיחוגו בכל שנה ושנה וכו':