אור החיים על שמות פרק יא

ויאמר ה׳ וגו׳ עוד נגע וגו׳. פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה׳ קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (שמות ג:יט) ״לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו׳ ונתתי את חן העם וגו׳ ושאלה״ וגו׳. ונבואה שניה גם כן במדין הודיעו מכת בכורות, דכתיב (שמות ד:כב) ״בני בכורי וגו׳ ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכורך״, הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה שלישית בארץ מצרים אמר אליו (שמות ז:ד) כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה, פרוש, שלא ירצה לשמע דבריהם עוד. אשר על כן כשאמר לו ״אל תוסף״ וגו׳ מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו, וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו׳ הנאמרת אליו בסמיכות מצות ״ושאלה אשה משכנתה״. והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה׳ עוד נגע וגו׳, פרוש, כבר אמר ה׳ ״עוד״ וגו׳, פרוש, שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי. ולזה אמר משה תכף אל פרעה ״כה אמר ה׳ כחצות הלילה״ וגו׳. והגם שלא מצינו שאמר לו ה׳ שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפרש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר, וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה׳. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים. גם לא קשה למה יצו ה׳ פעמים על שאלת כלים ממצרים.

כחצות הלילה. כבר דברו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ד.) בטעם אמרו כחצות בכ״ף. ואולי שיכוין עוד על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה מג,ג) בפסוק (בראשית יד:טו) ״ויחלק עליהם לילה״ כי ליל ט״ו בניסן היה. עוד אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה מב) כי הריגת ארבעה מלכים שהרג אברהם אבדה כמה אמונות, גם היתה מלחמה גדולה ועצומה ורשומה במלכי עולם, כי היו מלכים תקיפים ושלטו על חמשה מלכים גדולים ותקיפים, ואדם אחד הוא ועבדי ביתו נצחום. לזה צין לו הזמן ואמר לו כחצות הלילה הידוע בעולם, שיצאתי לישע אברהם אביהם, כמו כן ״אני יוצא״ וגו׳:

אני יוצא וגו׳. פרוש, הגם שיש לי כמה משרתים, אף על פי כן אני בעצמי אצא בתוך מצרים. והטעם לשתי סבות: א׳, לחבת הבנים, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו. ב׳, כי אין מלאך מבחין ההבחנה הגדולה מי הוא שנוצר מטפה ראשונה של אדם שיקרא גם כן בכור, הגם שהוא שני ושלישי לבטן, זולת הוא היוצר הוא הבורא ברוך הוא מכיר הטפות שצר מי ומי הבכור.

ומת כל בכור. ולא אמר ״והרגתי כל״ וגו׳, להיות כי ה׳ ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעלת הרע יצו למשרתיו עושי דברו והם יעשו, לזה לא אמר ״והרגתי״ אלא ״ומת״, פרוש, על ידי שליח. ומעשה ה׳, המה הזכרת הודעת הבכורות זה הוא, וזה גורם כי המשחית ישחיתנו ומת, ומזה יתגלה פרוש אמרו ״והכיתי״ שהוא על ידי שליח.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת לד,א) יהב ביה עיניה וקטליה, גם אמרו ונעשה גל של עצמות. והנה דברים אלו בהשקפה ראשונה ירחקם השכל, כי איך תהיה ראית צדיק לרעה, והלא כתיב (משלי כב:ט) ״טוב עין הוא יברך״, גם צין רבי שמעון בן יוחאי זכרונו לברכה (זהר ח״ג ריא,א) לרע עין המזיק בעינו כי הוא חלק רע. אכן אחר ההשקפה בדקדוק אמרם ״יהיב עיניה״, היה לו לומר ״ראה בו בעיניו״, אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות, ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים. לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב,א) כי לעתיד לבא יביא הקדוש ברוך הוא לסמא״ל וישחטהו במעמד הצדיקים וכו׳ עד כאן. ודברים אלו אין להם משמעות כי לא יצדק שחיטה למלאך, ולמה שהקדמנו תהיה הכונה כי יסיר ממנו חלק המחיהו, ובהסרת ממנו חלק הטוב זו היא שחיטתו.

עוד יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת ברורי ניצוצי הקדשה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא, כי כשיתכון למול ענף הקדשה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט״ע בלע״ז שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה, וה׳ עשה דמיונות בעולם להאמין אדם בתורת חכם. ומעתה נמצא דעת אלהים באמרו ״ומת כל בכור״, פרוש כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימות מעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות, כמו כן הדבר הזה שיפריד מהם באמצעות העברתו שם כל נשמות הבכורות, והבן הדברים.

ואמרו כל בכור, פרוש, לא שתצא הנפש מהגוף לבד, אלא שגם בחינת נפש תמות – גוף ונפש של קלפת בכור מצרים. ואולי כי בזה לא נתעצם שום גלות עוד כבחינת גלות ושעבוד מצרים, כי אבד כח הקלפה העצום שהוא בחינת בכור:

וראיתי לתת טעם למה לא יצאו ישראל אלא באמצעות מכת בכורות. עוד למה ה׳ הכה אפילו בכור שאינו מצרי, דכתיב (שמות יב:כט) ״בכור השבי״. ואולי כי הטעם הוא לצד שמצינו שקרא ה׳ לישראל (שמות ד:כב) ״בני בכורי״, וכבר הודיעונו רבותינו זכרונם לברכה (זהר חלק ב רסג) כי כל מה שברא ה׳ במדת הטוב גם זה לעמת זה עשה האלהים בבחינת הרע, וכל בחינה ובחינה שיש בקדשה יש כנגדה בקלפה, והקלפה מתאמצת ומתחזקת לאחז בה. ולזה כנגד בחינת הבכורה שבקדשה היתה בחינת בכורה שבקלפה אוחזת ותוקפת בה לבל שלח, עד אשר הרג ה׳ כל שם הבכורה שבקלפת מצרים, בין של מצרים בין של האמות שהיו שם, דכתיב ״עד בכור השבי״ ו״בכור השפחה״ ״וכל בכור בהמה״. וגם בכור ישראל קדש אותם ה׳ כאמרו (במדבר ח:יז) ״כל בכור וגו׳ הקדשתי אותם לי״, כדי שלא תשאר בכורה זולת של קדש אשר הקדיש ה׳. ולזה מת אפילו בכור בהמה, וכיון שנעקר שם זה נפל ענף הרע שהיה מחזיק בבכור הקדשה, ולזה תכף יצאו בני ישראל. והגם שמצינו שיצאו ורדפו אחריהם, חשבו שעדין יש בהם כח לאחז בם, וצא ולמד מה עלתה בידם – לא נותר בהם עד אחד.

ולכל בני ישראל וגו׳. צריך לדעת הכונה בזה, ואם לומר שלא ימות אדם מהם, היה לו לומר בפרוש ״ולא ימות מבני ישראל״ וגו׳.

ואולי שנתכון בסדר הדבור על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא קמא ס:): כלבים צועקים מלאך המות בעיר, לזה אמר ולכל בני ישראל וגו׳, כדי שתדע שלא ימות מהם אדם, שלא יחרץ כלב לשונו שם. הא למדת שלא נראה ביניהם מחבל, והוא אמרו למען תדעון אשר יפלה:

עוד נתכון לרמז לו כי דוקא במקום שיהיו כל בני ישראל, פרוש, כלם יחד יהיו ישראל, ״לא יחרץ כלב״ וגו׳, זה לך האות כי אין זר אתם, אבל אם לא יהיו כלם בני ישראל ויהיה ביניהם איש מצרי, יחרץ כלב לשונו. הא למדת כי יראה שם משחית. והכונה בזה לומר לו כי לא תועיל ערמה לבכורות להמלט, שהגם שיתחבאו הבכורות המצרים בין ישראל לא ימלטו באמצעות זה, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה יח,ב).

וירדו כל עבדיך וגו׳. כאן הבטיח כי עבדיו אלו יחיו ולא ימות מהם אחד במכת בכורות. ואולי שהיו כלם פשוטים ואין בכור ביניהם וידע בידיעת נביא. או הגם שהיו ביניהם בכורות, אף על פי כן הוציאם מכלל המכה, והטעם לא לצד צדקותם אלא לצד שבזהו פרעה הרשע בפניהם ודבר אליו כדבר הנבל ״אל תוסף ראות וגו׳ כי ביום״ וגו׳, לזה צריך גם הוא להתבזות בפניהם כדין המביש חברו בפני רבים שצריך לפיסו בפניהם. ותמצא שהקפיד משה על הדבר, דכתיב: ״ויצא מעם פרעה בחרי אף״. והנה הגם שלא אמר משה אלא ״וירדו כל עבדיך״, נתכון לומר גם עליו כי הוא בעצמו יקום לילה, אלא שדבר דרך כבוד.

והשתחוו לי לאמר. טעם שלא אמר בפרוש ״ויאמרו לי״, נתכון לומר כי אמצעות ההשתחויה עצמה יגיד כי כונתם לאמר ״צא אתה״, כיון שהוא אדון עליהם, אם כן האדון יעשה חפצו ואין עליו שלטון.

עוד ירצה, כי להיות כי מנהג המלכים כשיבא אדם לדבר אליהם דבר ישתחוו לפניו, ומזה ידע המלך כי הם חפצים לדבר עמו, כי אין מהמוסר לדבר לפני מלך גדול בלא שאלת רשיון, גם אין דרך כבוד לשאול רשות, לזה ישתחוה ובזה ידע המלך כי חפץ דבר ויאמר אליו דבר. והוא שאמר והשתחוו לי לאמר, פרוש, שההשתחויה היא להגיד שרוצים לאמר, והאמירה ״צא אתה״ וגו׳. והגם שלא הזכיר הכתוב פרט זה באותה הלילה, קצר ואמר גדולה מהאמור כאן, שפרעה עצמו קם לילה וגו׳:

ויאמר ה׳ וגו׳ לא ישמע. הכונה בזה אולי שחשב משה כי פרעה בראותו כל המופתים והפלאים אשר עשה משה בזה, הגם שיראה כי הלכו ישראל ולא חזרו, שמא תפול עליו אימתה ופחד ולא ירדוף אחרי בני ישראל, לזה הודיעו כי ״לא ישמע״, פרוש, לא יקבל אליכם, פרוש, למה שאתם חושבים שהחליט דעתו מישראל. ואמר לשון עתיד לומר אפלו אחר מכת בכורות לא אכניע לבו לקצה האחרון לקבל לשלח בהחלט, והטעם ״למען רבות מופתי בארץ מצרים״ כשירדפו אחריהם. ואמרו ״ארץ״ כבר אמרו זכרונם לברכה (מכילתא י״ד) בפסוק ״כי ה׳ נלחם להם במצרים״ וגו׳, יעין שם דבריו.

עוד ירצה, להיות שאמר משה והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך, ופרוש ״ברגליך״ הוא ברשותך, הרי שהוציאם לעם מרשות פרעה ונתנם ברשות משה רוענו מלכנו, ובזה גלה לו כי יציאתן ממצרים היתה בעקירת רשות פרעה מעליהם. לזה אמר ה׳ אליו לא ישמע אליכם פרעה, פרוש, לא יבין דבריכם פרעה, והטעם, ״למען רבות מופתי״, ואם יבין הדבר מעת שיאמר לכם בלילה (שמות יב:לא) ״קומו צאו״ יחליט הדבר ואין לו מקום לרדף אחריהם אחר כך, ואין מקום למופתים שאני רוצה להרבות מאתים וחמשים מכות יסובבוהו.

ומשה ואהרן וגו׳ ויחזק וגו׳. כונת הכתוב לומר שהגם שעשו את כל המופתים האלה, אף על פי כן לא נתרצה לשלחם אפלו שלא בהחלט, אלא לצאת מארצו לבד, כאמרו (שמות ה:ג) ״נלכה נא דרך שלשת ימים״.