שמות יב, ד

ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו' זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש ללמד שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם המנו ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קים בהיותו בחיים, ולא משנשחט:

במכסת. חשבון וכן (ויקרא כז כג) מכסת הערכך:

לפי אכלו. הראוי לאכילה פרט לחולה וזקן שאינן יכולין לאכול כזית:

תכסו. תתמנון:

וְאִם יִזְעֵיר בֵּיתָא מִלְאִתְמְנָאָה עַל אִמְרָא וְיִסַב הוּא וְשֵׁיבָבֵהּ דְקָרִיב לְבֵיתֵהּ בְּמִנְיַן נַפְשָׁתָא גְבַר לְפוּם מֵיכְלֵהּ תִּתְמְנוּן עַל אִמְרָא:

וְאִין זְעִירִין אִינְשֵׁי בֵיתָא מִמִּנְיַן עַשְרָא כְּמִיסַת לְמֵיכוּל אִימְרָא וְיִסַב הוּא וְשִׁיבְבֵיהּ דִּקָרֵיב לְבֵיתֵיהּ בִּסְכוּם נַפְשָׁתָא גְּבַר לְפוּם מֵיסַב מֵיכְלֵיהּ תִּיכְסוּן יַת אִימְרָא

ואם ימעט הבית מהיות משה. מהיות מעט מאכילת השה. כי אנשי הבית יהיו מועטים. יקח הוא ושכנו:

במכסת. חלק. וכן המכס לה'. חלק שיקח כל אחד. וכמוהו ה' מנת חלקי וכוסי. גם תכוסו והיא מפעלי הכפל. והכפל חסר ממלת במכסת גם מן המכס. והנה אמר המכס על משקל וממר ליולדתו. שהוא מפעלי הכפל:

ואם ימעט - שלא יוכלו לאכלן כולו.

במכסת - מנין כדכתיב: ויהי המכס לה' מן הצאן. המ"ם עיקר, כמו מ"ם של מלך. מכסת כמו: שכבת הטל. אבל תכוסו מגזירת כסס. כמו תסובו או סבב. ואינו מגזרת מכס לה' כלל. ואפילו אם היה המ"ם של מכסת תוספת ולא מעיקר התיבה כמו מצוה מקנה מראה מעשה, לא יהיה גזרת תכוסו אלא מגזרת כסה עשה ראה. מחסופי למ"ד פעל של ה' שכולם אות שאחרי המ"ם בחטף. תקוה תגרת ידיך מצות, אבל מן שב. קם. ויגר מואב. יאמר תשובה תקומה. ומגורתם אביא להם. חטף באות ראשונה.

ושכנו הקרוב אל ביתו. אף על פי שיהיו מצריים רבים שוכנים בין בית עברי לבית רעהו, יקרא שכנו אותו העברי שהוא יותר קרוב לביתו משאר העברים:

איש לפי אכלו בגימ' אכל כזית לומר, לך שאם אכל כזית יצא:

תכוסו על השה שה תמים שצריך ב' שיים אח' לפסח ואחד לחגיגה:

ואם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם בני הבית הם מועטין להיות להם שה אחד שאין יכולים לאכלו ויבא לידי נותר.

ולקח הוא ושכנו. התורה חסה על ממונם של ישראל בד' מקומות, האחד בכאן כי מאחר שנותר עומד לשרפה לכך חסה עליך התורה תחלה ואמרה ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו כדי שלא תפסיד ממונך, והב' (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, השלישי הוא שכתוב בנבלה (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, הד' בית המנוגע שנאמר (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית, לפי שאם יתכבסו הבגדים הצבועים יהיו נפסדים ויסור צבעם וכן כלי חרס אם נטמאו אין להם תקנה אלא בשבירה לפיכך חסה התורה ואמרה ופנו את הבית.

תכסו על השה שנה הכתוב עליו לפסלו אם שחטו שלא למנויו.

ואם ימעט הבית. שאינם יכולים לאכול זה אחד ישתתפו עם שכנים:

איש לפי אכלו. הכל לפי האוכלין שאם תהיה המשפחה גדולה מלהספיק להם יקחו ב' או ג' שיים:

ואם ימעט וגו׳. הכתוב יתישב בין לדעת רבי יהודה ובין לדעת רבי יוסי, שנחלקו בתורת כהנים (מכילתא; פסחים צט,א). לרבי יהודה שאמר צריך שישאר אחד מבני חבורה ראשונה, ידויק אמרו ימעט הבית, פרוש שיתמעט מהחבורה ולא כל החבורה. ולרבי יוסי שאמר שלא יניחו הפסח כמות שהוא, ידויק אמרו מהיות משה, שמעט שה יתמעט ממנויים ועליו הוא ההקפדה שלא ישאר בלא מנויים, והכתוב שקול הוא.

עוד נראה שיכון לומר, שאין דרך שיהיה השה מועט לאוכליו, כי כזית בשר ימצא בו לרבים שיהיו בחבורה.

או ירצה, כי ברכת הקדש מרבה היא, וימצא בו שעור הצריך למנוייו, ולא ימצא המעוט אלא בבית שהם בני חבורה שלא יספיקו לאוכלו.

לפי אכלו תכסו. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (פסחים פח.) שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים וגם על ידי אשתו, גם אמרו (פסחים פז:) אם היא למודה לבא אצל אביה אוכלת משל אביה לצד היותה רגילה לאכל שם, והוא אמרו איש לפי אכלו, פרוש על אותם שהם רגילים לבא אצלו לאכל וסומכים על שלחנו לפי מה שהם ימנה עמו ושם קנו מקומם.

עוד יתבאר על דרך אמרם (פסחים צ,א) שאונן שוחטין עליו, הגם שבשעת שחיטה אינו ראוי, כיון שיכול לאכול בלילה שוחטין עליו, והוא אמרו לפי אכלו, פרוש הולכין ונמנין בשעת שחיטה על שעת אכילה.

עוד ירצה לפי אכלו, על פי מה ששנינו בפסחים (פסחים צא,א) זב וכו׳ שוחטין עליו, וגם אמרינן התם שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים, ועולא אמר אף על טמא שרץ עד כאן. והטעם הוא כל שיכול לאכול את פסחו בעת אכילתו, והוא אמרו לפי אכלו, פרוש אין הולכים בו אלא לפי אכילתו של פסח, וכל שבשעת אכילתו הוא ראוי לאכלו, הגם שבשעת שחיטה לא היה ראוי, שוחטין עליו. ולפי זה הוא הדין טמא מת אם היה יום שביעי שלו חל ביום ארבעה עשר, שוחטין עליו ואוכל לערב.

ומה שאמרו שם בתורת כהנים והובא בפסחים דף צ,א סברת תנא שסובר כי ״ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא״ (במדבר ט:ו) יום שביעי שלהם היה, ואף על פי כן נדחו לפסח שני, דוקא טמאת מת דחמירא, ולזה אמר (שם) ״לנפש אדם״, הגם שלערב היו טהורים. ולרבי יוסי הגלילי (שם) נוכל לומר שאפלו טמא מת שחל שביעי שלו ביום ארבעה עשר שוחטים עליו. ומה גם אם טבלו וכדעת התוספות בפסחים דף צ ולדעת הראב״ד שהשיג על רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות קרבן פסח, יעין שם דבריו, והוא היותר קרוב לפשטא דסוגיא.

במכסת נפשות. לא שיחלקו בקנין השה לפי ערך עשירות של האיש. אלא במכסת נפשות לפי הנפשות יהיה התשלומין שהרי החוב מוטל אפילו על עני המחזר על הפתחים כמו ד׳ כוסות בזה״ז. ולא דמי לבנין בהכ״נ שמבואר באו״ח סימן נ״ג ובח״מ סי׳ קס״ג שנגבה לפי ממון. דהתם מי שאין לו כלל א״צ להחזיר עה״פ בשבילה. מש״ה אפילו מי שיכול ליתן אינו מחויב ליתן בשוה עם העשיר. משא״כ פסח שהכל מחויבין בו. ומש״ה אי׳ בב״ק דקט״ז דחבורה שהולכין בדרך אם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין אף לפי נפשות. והיינו משום שנוגע לנפש אדם. ועני ועשיר שוין. אלא דשם ניגבה חציו לפי ממון משום שהסכנה רבוצה גם על הממון גם על הנפשות. אבל אם לא היה נוגע אלא להנפש לא היה ניגבה רק לפי נפשות:

איש לפי אכלו תכסו על השה. היינו שמי שאוכל יותר מחבירו משלם יותר דיבואר להלן ח׳ דפסח מצרים היה נאכל כל הסעודה פסח. ולא כמו לדורות שהיה נאכל חגיגה בעיקר הסעודה ורק לצאת ידי מצות פסח היה נאכל כזית א׳ או שנים כמו שיבואר לפנינו. אבל פ״מ היה הסעודה בשלמות מן הפסח. וא״כ מה שיותר מכזית שכל אדם מחויב תלוי בתשלומין לפי ערך אכלו. וע׳ להלן ט״ז ט״ז. ולדברינו מכסת ותכסו. הם משורש א׳ עם מסת בס׳ דברים ט״ז. שהוא מעות ושרשו מכס ושם חסר הכ׳ ע׳ הפעל. ובמלת תכסו חסר המ״ם השרשי (וע׳ היטב ברשב״ם על פסוק זה):

ואם ימעט הבית מהיות משה. פעל ירבה ימעט [וכן ארבה פעלים המורים על הכמות והאיכות] יפורשו לפעמים בדרך הפעל, כמו הבה נתחכמה לו פן ירבה, הון מהבל ימעט (משלי י״ג:י״א), ולפעמים בא בדרך תואר השם, כי ירבה ממך הדרך (דברים י״ד:כ״ד), אל ימעט לפניך את כל התלאה (נחמיה ט׳:ל״ב), ופה אאל"פ בדרך תואר השם אם הבית מעט, שכבר אמר זה ויקחו שה לבית אבות שה לבית, שר"ל אם הבית רב יקחו שה לבית ואם הבית מעט יקחו שה לבית אבות, וגם שמלת מהיות לא יצדק רק עם הפעל, ובהכרח שפירושו אם הבית יתמעט עתה מהיותם נמנים על השה, דהיינו שאנשי הבית משכו ידיהם ממנו, ואז יקח הוא ושכנו וימנו עליו אחרים, וז"ש יבא הכתוב ללמדך שלעולם נמנים על הפסח ומושכים ידיהם ממנו, וברייתא זו מובא בפסחים (דף צ"ט), ושם מבואר דת"ק הוא ר' יוסי, וכן יש לגרוס כאן בלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא דברי ר' יוסי, ופשט הכתוב מורה כדברי ר' יהודה שלשון ימעט משמע שנשאר מקצת הבית שהוא מקצת החבורה הראשונה, ונראה שדעת ר' יוסי דכיון דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות שאחד לוקח בשביל הבית אב או הבית, וכל זמן שלוקח בלא דעתם אינם מנוייו דאנן קיי"ל דשה לבית אבות לאו דאורייתא, וא"כ כשהם מתרצים אח"כ נחשבו כחבורה שניה, וכשאומר ואם ימעט הבית יצויר שהאיש שלקח בשביל כולם שהוא החבורה הראשונה משך ידו ממנו, ויתר הבני בית שנשארו הם החבורה השניה, ולפ"ז ר' יוסי ור' יהודה אזלי לשיטתם, דר' יהודה לשיטתו דס"ל (פסחים דף צא) דאין שוחטין את הפסח על היחיד, ולדידיה כל בני הבית נחשבו כחבורה ראשונה, כמ"ש בפסחים (דף צט) על שנים שנתערבו פסחיהם, אפי' תימא ר' יהודה כיון דאמר ר' יהודה אין שוחטין את הפסח על היחיד מעיקרא לאמנויי אחרינא בהדיא קאי וכאחד מבני חבורה דמי, וע"כ ס"ל דצריך שישאר א' מבני חבורה ראשונה דכל ב"ב כחבורה ראשונה דמי, ור' יוסי לשיטתו דס"ל (בדף צא) דשוחטין את הפסח על היחיד וא"כ בני הבית נחשבו כחבורה שניה, וא"כ מבואר שאף שהלוקח משך ידו ממנו ונשארו יתר ב"ב שהם החבורה השניה אמר ע"ז ואם ימעט הבית ולקח הוא ושכנו, ר"ל אחד מבני הבית שנתותרו עם שכנו, וראיתי בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"ד) יש פלוגתא בזה ר"ה אמר הפריש סתם כל שיבואו מנוייו הם, ור' זירא הקשה לו מן הברייתא ואם ימעט מלמד שמתמעטים והולכים ובלבד שיהא שם אחד מבני חבורה ראשונה ואחד מבני חבורה שניה ואם הכל מנוייו הם מה בין חבורה ראשונה לחבורה שניה, [נראה שר' זירא לשיטתו דס"ל בנדרים (דף לו) דשה לבית אבות לאו דאורייתא, ור"ה יסבור כר' אושעיא בגיטין (דף כה) דשה לבית אבות דאורייתא ולדידיה מצאנו שמפריש בלא דעת ב"ב והם מנוייו] ואנן כר' זירא קיי"ל דשם בירושלמי אומר מה בין ר' זירא לר"ה, נמנו עליו מאה בני אדם כאחד, ר"ה אמר יש כזית לכ"א ואחד כשר ואם לאו פסול, ר' זירא אמר מקום שיש כזית לכאו"א כשר ואם לאו פסול, ותני כן נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו עד מקום שיש כזית לכל אחד ואחד כשר ואם לאו פסול, ר"ל לר"ה הכל דומה כנמנו כאחד ולכן אם אין כזית לכל אחד ואחד כולם אין יוצאים בו, ולר' זירא הוה כנמנו וחזרו ונמנו, וכן קיי"ל בפסחים (דף עח ע"ב) וכמ"ש הרמב"ם ה' ק"פ (פ"ב הי"ד), ולכן לר' יוסי דס"ל דשוחטין את הפסח על היחיד ב"ב נחשבים כחבורה שניה:

ולקח הוא ושכנו. דעת ר"ע שהוא חובה שצריך להמנות את שכנו ולא ישחט את פסחו על היחיד, ודעת ר' ישמעאל שהוא רשות אם ירצה יוכל להמנות את שכנו, ורחוק לומר שס"ל לר"ע כר' יהודה דאין שוחטין את הפסח על היחיד דא"כ למה פסקינן דלא כר' יהודה, רק דס"ל כמ"ש בפסחים (דף צה) כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' ק"פ ה"ב) דאף דקיי"ל שוחטין את הפסח על היחיד משתדלין שלא ישחטנו על היחיד, ולפ"ז פלוגתת ר"ע ור"י תלוי בשיטתם בהרבה מצות שלר"ע הוא חובה ולר' ישמעאל הוא רשות כמו וקנא את אשתו, לעולם בהם תעבודו, לה יטמא, כמ"ש בסוטה (דף ג'), וגירסת שהוא רשאי גרס הגר"א והוא עיקר:

ושכנו הקרוב אל ביתו. שם שכן בא בין על השוכן עמו במקום אחד, כמו יגורו שכן שומרון (הושע י׳:ה׳), ובל יאמר שכן חליתי (ישעיהו ל״ג:כ״ד), בין על השוכן קרוב לביתו כמו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, ודעת הת"ק [שהוא ר' יהודה] שלכן הוסיף הקרוב אל ביתו לבאר שא"צ שכנו ממש השוכן בצדו דהיינו בבית שהוא שם, רק די אם הוא קרוב אל ביתו, כגון ששוכן בגגו, אף שהגג הוא רשות אחר מ"מ הא הוא קרוב אל ביתו, ודעת ר' שמעון שצריך שיהיה שכנו ממש השוכן עמו ביחד, לא אם שוכן בגגו שהגג הוא רשות אחר, ומבואר דר' יהודה ור' שמעון אזלי לשיטתם, שר' יהודה ס"ל (לקמן סי' צג ופסחים דף פו) שהפסח נאכל בשתי חבורות ואין אדם אחד אוכל בשני מקומות, ור"ש ס"ל דאין הפסח נאכל בשתי חבורות אבל אדם אחד אוכל בשני מקומות, וא"כ ר' יהודה לשיטתו מפרש שיוכל להיות השכן הקרוב אל ביתו כגון שכנו שבגגו אף שאינו שוכן עמו ביחד, וכל אחד אוכל במקום אחר מותר לשיטתו, ור"ש לשיטתו דאין הפסח נאכל בשתי חבורות וא"כ צריך שישכון אצלו בצדו שיהיה עמו חבורה א' וא"י לאכול בגגו שיהיה כשתי חבורות, ומ"ש הקרוב אל ביתו, דבר הכתוב בהוה, ר"ל שדרך הוא שהשכן הקרוב אל ביתו יבא אצלו לאכול עמו את הפסח בחבורה אחת לא הרחוק ממנו שלא יבא אצלו לאכול עמו ביחד, ולקחת חלקו לביתו אינו רשאי לשיטת ר"ש, והנוסחא שהעתקתי הוא נוסחת הגר"א לבד במ"ש שכנו מ"מ הגהתי שכנו ממש:

במכסת. הוא מענין הזמנה, ומשתתף עם יום הכסא, בכסא ליום חגנו, ר"ל יום המוכן ומזומן, וזהו ההבדל בין במספר נפשות ובין במכסת, שר"ל דוקא נפשות שהוזמנו לזה, ויש הבדל בין מנה ובין כוס, שמנה הבא על ההזמנה יבא גם ע"מ שהכין אחר בשבילו, כמו אשר מנה את מאכלכם (דניאל א׳:י׳), אבל כוס הוא מה שהכין לעצמו, וזה פי' מנת כוסם (תהילים י״א:ו׳), המנה שהכינו להם בעצמם ע"י מעשיהם הרעים, ועמ"ש בפי' תהלים ט"ז על הפסוק ה' מנת חלקי וכוסי, וז"ש אין מכסת אלא מנין, ר"ל ממי והזמנה, וכבר התבאר אצלנו שפעל הנכפל בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן כמ"ש שנה עליו הכתוב לעכב וכמ"ש באילת השחר (כלל קנ"ו), ע"ז כפל שנית תכוסו על השה להורות שהוא דבר המעכב ואם שחטו שלאו למנוייו פסול. ומאמר זה מוכח בפסחים (דף סא):

במכסת נפשות. התבאר אצלנו שכ"מ דכתיב שם איש י"ל שהוא שם המין וממעט אשה, ואף למ"ש בכללים [אילת השחר כלל רנז] פה כתיב ב"פ ויקחו להם איש, איש לפי אכלו, אך שם נפשות כולל גם אשה וטו"א שגם הם י"ל נפש כמ"ש בכ"מ, ומ"ש איש לפי אכלו דצריך שיהיה ראוי לאכילה כזית דסתם אכילה כזית, עיין ברמב"ם פ"ב ה"ג:

תכוסו על השה. ר' יאשיה [כ"ג המכילתא והירו', ובבלי דף סא גריס רבי] ס"ל דמה שכפל שנית פעל תכוסו מציין גם את השחיטה, וכן בת"י תכסון ית אמרא, ומוסב למעלה שמ"ש איש לפי אכלו שצריך שישחטנו לאוכליו, שעז"א איש לפי אכלו תכוסו מענין שחיטה, וכן מבואר בירושלמי (פ"ה ה"ג) עיי"ש שמשמע שמ"ש למעלה איש לפי אכלו יצא החולה הוא דברי ר' ישמעאל, ור' יאשיה מפרש דברי ר' ישמעאל, ולדעת הרשב"ם מכסת ותכוסו הם שני משקלים, ומזה הוציאו שתכוסו הוא מענין שחיטה, ועוד למד ר' ישמעאל שעד השחיטה מועיל משיכה ומנוי לא אח"כ, לאפוקי מדר"ש שאמר עד שיזרק הדם, ור' יצחק מפרש דברי ר' ישמעאל שזה נלמד ממ"ש על השה, שכבר התברר בכללים שאין להחזיר השם בכל פעם שהיל"ל תכוסו עמו ובא לדייק על השה המוזכר למעלה שהוא השה החי, וכן בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"ד) נאמר כאן שה [תכוסו על השה] ונאמר להלן שה [ויקחו להם איש שה] מה להלן חי ולא שחוט אף כאן חי ולא שחוט:

ר ר"ל מהיות משה קרינן מחיותו דשה דאותיות אחע"ה מתחלפות:

ש דמדפסח הוא נאכל על השובע א"כ מאי נפקותא בין בעל אכילה לשאינו בעל אכילה אלא לפי אכלו היינו הראוי לאכילה:

ת י"ל משום הכי הביא התרגום שלא תאמר תכוסו את אחרים לכך הביא התרגום תתמנון ע"י אחרים [נח"י] ול"נ עיקר כוונת הרב למעוטי שלא תפרש ל' שחיטה לא תשחטו תרגום לא תכסון וכן דעת הש"ס: