שמות יב, לו

וישאלום. אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם אתה אומר אחד, טול שנים ולך:

וינצלו. ורוקינו:

וַייָ יְהַב יָת עַמָא לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וּשְׁאֵילִנוּן וְרוֹקִינוּ יָת מִצְרַיִם:

וַיְיָ יְהַב יַת עַמָּא לְחֵן וָחֶסֶד קֳדָם מִצְרָאֵי וְשַׁיְילִינוּן וְרוֹקִינוּן יַת מִצְרָאֵי מִנִכְסֵיהוֹן

וינצל. לא מצאנו גזרת הצלה מהבנין הקל רק מהנוסף או מהדגוש. ושניהם פעלים יוצאים כי אין הפרש בטעם בין וינצלו. ובין ויצל אלהים. רק בבנין הנוסף יזכיר הפעול. ולא כן בדגוש:

נתן את חן העם - לתת להם במתנה, כדכתיב באלה שמות: ונתתי את חן העם בעיני מצרים.

וישאילום - מצרי לישראל ישראל היו השואלים ומצרים המשאילים. השלימו שאילתם ומתנה היתה. מי (שפועל) [נ"א ששואל] את הדבר קרוי פועל ומי שמוסר לו מה ששואל קרוי מפעיל. משאיל נותן לו מה ששואל.

וינצלו את מצרים - עדיי טוב מלבושיהן שאלו ונתנו על בניהם ועל בנותיהם, וכדכתיב: ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב.

וינצלו את מצרים בגימ' עשאוה כמצודה שאין בה דגן:

וה׳ נתן את חן העם לקיים מה שנאמר ונתתי את חן העם וגו'.

וישאלום וינצלו וגו׳. פרוש, לצד שנתן ה׳ חן העם בעיני המצרים, ובזה היו המצרים משאילים אותם בעל כרחם, ומחמת זה הצדיקו הדברים, כי אין כונתם ללכת בהחלט, שאם כן היו מבקשים הם לקחת מהם להרויח יותר, ובזה ״וינצלו את מצרים״. והנה המשכיל על דבר יראה כי פועל אדם ישלם לו (ברכות ט,א), כי לצד שישראל חבבו דבר היציאה ולא חששו להנאת ממון, הוא הדבר והוא הסבה שהפליאו להרויח, וזכותם עומדת להם.

ס מדכתיב בתחל' וישאלו ממצרים וגו' ואח"כ כתיב וה' נתן את חן העם וגו' ר"ל שנתן להם חן בעיניהם והשאילום למה צריך תו למכתב וישאילום אלא לרבות אף מה וכו':