שמות יב, מח

ועשה פסח. יכול כל המתגיר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר:

וכל ערל לא יאכל בו. להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו משמד לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו (פסוק מג):

וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמָךְ גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ מִגְזַר לֵהּ כָּל דְכוּרָא וּבְכֵן יִקְרַב לְמֶעְבְּדֵהּ וִיהֵי כְּיַצִיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָא לָא יֵכוּל בֵּהּ:

וַאֲרוּם יִתְגַּיַּיר עִמְכוֹן גִּיּוֹרָא וְיַעֲבֵד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ יִגְזוֹר לֵיהּ כָּל דְּכוּרָא וּבְכֵן יְהֵי כָּשֵׁר לְמֶעֱבְדֵיהּ וִיהֵי כְּיַצִיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָאֵי בַּר יִשְרָאֵל לָא יֵיכוּל בֵּיהּ

וכי יגור אתך. טעם אתך בארץ מצרים:

וטעם ועשה פסח. והוא רוצה לעשות הפסח ימול בתחלה.

וטעם וכל ערל לא יאכל בו. על ישראל שלא נמולו כמו הילודים במדבר בדרך:

וכל ערל - ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא נימול.

ואז ד' במס' ואז יקרב לעשותו. ואז תשכיל. ואז ירצו את עונם. ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים. כלו' ואז כשיקרב להקריב קרבן אז יצליח וישכיל וכן אז כשחיל מלך בבל צרים על ירושלים ואז ירצו את עונם:

וכל ער. ל 'לא יאכל. בו. וסמיך ליה תורה אחת רמז לק"ו שנשא משה במעשה העגל ומה פסח שהוא מצוה אחת אמרה תורה וכל ערל לא יאכל בו וגו':

וכל ערל לא יאכל בו. מכאן שמל אותם במצרים ועל זה אמרו רז"ל נתן להם דם הפסח ודם המילה שנאמר (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', ולכך הזכיר מיד כי עשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה וזה יכלול שנמולו כלן ועשו את הפסח, וכן כתוב בפירוש כי מולים היו כל העם היוצאים אבל למעלה במצות הפסח אמר ויעשו בני ישראל לא אמר כל בני ישראל לפי שהיו בהם טמאים ואי אפשר לעשות הפסח בטומאה.

ועשה פסח ובא לעשות פסח.

והיה כאזרח הארץ הואיל ושמע ספור נסי הקב״ה ובא לחסות תחת כנפיו אע״פ שלא היו שם אבותיו באותו הנס. הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת״ל והיה כאזרח הארץ מה אזרח אם נפטר מן הראשון לא יעשה את השני אף גר כן.

וכל ערל לא יאכל בו משום דמאיס כדאיתא בפרק מי שהיה טמא.

ועשה פסח. בזמנו כאזרח:

וכל ערל לא יאכל בו. משום דמאיס כדאמ' בהערל דערל מאיס:

וכי יגור אתך גר. כאן הסכים על קבלת גרים מהערב רב כדעת משה, והוא אמרו אתך. עוד רמז דעת עליון כי לא הסכימה על הדבר אלא לרצון משה ה׳ חפץ, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה מב). והוא אמרו אתך גר, פרוש, עמך הוא גר, שאין אתה בקי בנסתרות ולא מחשבותי מחשבותיכם, וצא ולמד מה עלתה בידם מהם.

המול לו כל זכר. פרוש, כשם שמילת עבד מעכבת בישראל שלא יאכל, גם הגר מילת עבדיו וכו׳ מעכבת אותו עד שימול לו כל זכר. ואמרו ואז יקרב וגו׳, פרוש לא יצטרך שישחטו אחרים עליו אלא הוא בעצמו יקרב לעשותו, והיה כאזרח וגו׳:

המול לו כל זכר. התוס׳ ביבמות דמ״ח א׳ ד״ה אלא נדחקו לפרש דמיירי בבנים שנולדו בקדושה דאי נולדו בגיותו הא אינן בניו כלל. ומש״ה נתקשו בכתובות די״ג מנלן דאפשר לגייר קטן ע״ד ב״ד. אבל לפי הפשט מיירי שנולדו כבר והכי פרש״י ביבמות שם דבן קטן אביו מטבילו בע״כ. ומזה באמת למדנו דב״ד יכולין לגייר קטן בע״כ. וע׳ בס׳ ויקרא כ״ה מ״ה דמש״ה כתיב וגם מבני התושבים ולא מבני הגרים והכי מוכח בסנהדרין ר״פ בן סורר כמש״כ התוס׳ שם:

ואז יקרב לעשותו. יקרב מיותר. ואז יעשה מיבעי. לרמז על הא דאי׳ בפסחים דצ״א ב׳ אין עושין חבורה שכולם גרים כו׳ מש״ה כתיב יקרב פי׳ לחבורה אחרת:

וכל ערל וגו׳. פרש״י להביא את שמתו אחיו מ״מ. שאינו נלמד מבן נכר. וזהו לשיטתו ר״פ הערל וכמה ראשונים. אבל דעת ר״ת ז״ל בחגיגה ד״ה והכי דעת השאלתות דר״א סי׳ י׳. דמתו אחיו מ״מ כשר לפסח ולתרומה וכמהול הוא לכל דבר. והא דתניא במכילתא והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו אבל ישראל ערל שומע אני שיהא כשר ת״ל כל ערל וגו׳. אינו מדבר בערל שמתו אחיו מ״מ. שהוא אסור למול. אלא באינו מל מחמת צער הכאב. וכ״כ הגאון ש״א סי׳ נ״א. וע׳ מש״כ בהע״ש שם אות ב׳. והנה בגמ׳ פסחים ד״ס אי׳ כל ערל כולה ערלה פוסלת את הפסח ולא מקצת ערלה. ולכאורה תמוה זה הדרש שהרי באכילה מיירי ולא בעשיה. אבל חז״ל דייקי שפיר מדלא כתיב אזהרה זו לעיל גבי כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו. ולמאי אסמיך קרא דכל ערל וגו׳ גבי ואז יקרב לעשותו. אלא כדי לדרוש לענין עשיה ג״כ. ושתים זו שמענו מאזהרה זו:

וכי יגור אתך גר. והוכפל דבר זה בפ' בהעלותך אצל פסח שני וכי יגור אתכם גר וכו' כחוקת הפסח כן יעשה, וכבר כללתי בפ' אחרי (סי' עה) שיש הבדל בין הגר בתוככם ובין הגר אתכם, שלשון הגר אתכם מורה שנתגייר מקרוב, ולמדו חז"ל שפה מלמד שגר המתגייר מקרוב יהיה לענין זה כאזרח הארץ שלא יעשה פסח רק עד י"ד בניסן הבא, בל נטעה שיעשה פסח מיד, ומ"ש שנית בפ' בהעלותך גבי פסח שני מלמד שגם אם נתגייר בין פסח ראשון לפסח שני דינו כאזרח בל יעשה פסח שני, אחר שהיה פטור בראשון, [ובפסחים דף צ"ג יש פלוגתא בזה בין רבי ור' נתן], ושני דרשות האלה נמצאו גם בספרי (שם סי' עא) ושם גורס רשב"א אומר, ולרבי י"ל שדורש בהפך שדינו כאזרח לעשות פסח שני.

המול לו כל זכר. שמילת זכריו מעכבתו מלעשות הפסח, ופה אמר ואז יקרב לעשותו, ובמילת עבדיו כתיב אז יאכל בו ולמד שה"ה שמילת עבדיו מעכב העשיה ושמילת זכריו מעכב האכילה, ויצויר שיתחדש חיוב מילת זכריו בין עשיה לאכילה אם היה חולה בשעת עשיה וחלצתו חמה בשעת אכילה כמ"ש בגמרא (דף עא), ור' יונתן ס"ל דאינו מעכב רק למדנו שמצות מילה קודמת, ובירושלמי (פ"ג ה"ז) מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם אר"פ מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הה"ד שמילה בנו קודם לשחיטת פסחו, ור' נתן ס"ל שימולו הזכרים שבביתו, דהיינו בנו ועבדיו, ודייק מ"ש המול לו דוקא כשנמולו לו לא אם נמולו לעצמם, ולמ"ד שהנכרי אינו קונה את העבד קנין הגוף וא"כ כשהעבד טובל לשם חירות יצא לחירות, וע"ז מביא מעשה דבלוריא ומובא יבמות (דף מו), ושם מפרש רבא לפניכם בין בסתם בין במפורש, לאחריה במפורש הן בסתם לא, ובגמרא אומר שקדמו עבדיה, ובמכילתא אמר שקדמו שפחותיה, ומן המכילתא יש מוצא מקור הדין למ"ש הרמב"ם (ה' ק"פ), שגם טבילת השפחות מעכבת מן הפסח:

וכל ערל לא יאכל בו. צריך לכתוב בן נכר וצריך לכתוב ערל ישראל, כמ"ש ביבמות (דף עא) ופסחים (דף צו) ואצטריך למכתב ערל ואצטריך למכתב בן נכר, ערל מאיס בן נכר לא מאיס, בן נכר אין לבו לשמים וכו':