אור החיים על שמות פרק יג

והיה כי יביאך וגו׳. טעם שתלה מצוה זו בביאת הארץ, לטעם עצמו שכתבנו בפסוק (שמות י״ב:כ״ה) ״והיה כי תבאו אל הארץ״, או כדי שלא ישכח בארך הימים שם כשירבו ימיהם על האדמה.

והגדת לבנך וגו׳. צריך לדעת למה לא אמר ״ואמרת״, כי תבת הגדה מצינו לרבותינו זכרונם לברכה שאמרו (שבת פז,א) שיתכון בה דברים קשים כגידים. עוד קשה אמרו ביום ההוא, ובסמוך גמר אומר ״בעבור זה״, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא פרשה יז ובהגדה) בשעה שמצה ומרור וגו׳, והוא בלילה ולא ביום, ואם כן לא היה לו לומר אלא ״והגדת לבנך לאמר בעבור זה״, ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה. עוד צריך לדעת אמרו לאמר, והוא כבר אמר ״והגדת״.

ונראה כי יכון על דרך אמרם ז״ל (פסחים קטז:) מתחיל בגנות ומסים בשבח. יאמר גנות אבותיהם של האבות כי לא היה דבר משבח, והוא אמרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחר כך מסים בשבח, והוא אמרו לאמר אמירות משבחות משמחים את הלב ומסעדים אותו. ואמר ביום ההוא הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אמרו (תהלים קלט:יב) ״ולילה כיום יאיר״, ולא חש שתטעה לומר יום ממש ממה שגמר אומר ״בעבור זה״ שהוא בשעת מצה וכו׳ כאמרם ז״ל. ואולי כי סמך ״ביום ההוא״ עם ״והגדת״ כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה.

עוד ירצה באמרו לאמר, להיות שאמר ״והגדת לבנך״, תנח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור? תלמוד לומר ״לאמר״, שעל כל פנים צריך להגיד אפלו בינו לבין עצמו. ואם תאמר, כיון שעל כל פנים הוא צריך להגיד אפלו בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר ״לבנך״? ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן ולא בלא יתור. ואפשר עוד שירמז באמרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה׳ שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר ״לאמר״.

בעבור זה. אולי שרמז בתיבת ״זה״ שתים עשרה מצוות הרשומים בחג הפסח: שלשה דברים – פסח, מצה ומרור, והגדה, ושבעת ימי החג, וקדוש יום ראשון ושני, הרי שתים עשרה כמספר ״ז״ה״, והוא אמרו בעבור זה עשה וגו׳, והגם ששבעת ימי החג לענין תרי״ג מצוות אינם נמנים לשבע מצוות.

והיה כי יביאך וגו׳. אמר והיה כי יביאך וגו׳, לומר שלא ישכח מצוות ה׳ כי ירחיב ה׳ גבולו וישמן ויבעט, ולא חש לומר כי דוקא בארץ, לצד שהיא מצוה התלויה בגוף ואמרינן בקדושין (לו:) שכל מצוה שהיא תלויה בגוף אין חלוק בין בארץ בין בחוץ לארץ.

והיה כי ישאלך וגו׳. פרוש, בשעה שיראה בנך ענין פדיון בכור, אם ישאלך אתה חיב לומר לו, אבל בלא שאלה אין חיוב אלא בליל פסח. ולזה דקדק לומר מחר, פרוש, אפלו למחר דהינו כל זמן שיהיה, ואמר לאמר, פרוש, שתהיה כונתו בשאלה שתאמר אליו, אז הוא שתשיבהו בדרך האמור, אבל אם יאמר ״מה זאת״ בדרך זלזול לא לכונת התשובה – לא תשיבהו כזה.

עוד ירצה שאין צריך שתהיה השאלה בלשון זה ״מה זאת״, אלא הגם שתהיה באיזה אופן שתהיה, כל שהמכון של השאלה הוא ״לאמר מה זאת״. נמצינו אומרים כי פסוק זה שלא בליל פסח נאמר, אלא במצות קדושת פטר רחם, ואין צורך בהגדה זולת על ידי שאלה. ורבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) אמרו כנגד ארבעה בנים וכו׳, זה דרך דרוש.

והיה לאות על ידכה וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה (מנחות לז,א) אמרו: ״ידכה״ – יד כהה שהוא יד שמאל, וצריך לדעת מדוע לא בחר ה׳ ביד ימין לעשות בו המצוה כי הוא המשבח. ורבותינו אמרו (שם) להיותו מכון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב כי בחזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במדותיו שתי בחינות, האחת תקרא יד הגדולה, והאחת תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו. והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה׳ יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפלין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחזק יד ונכון. והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים ״יד הגדולה״, זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין, אבל עקר המשפט יד החזקה יתכנה.

חסלת פרשת בא

ויהי בשלח וגו׳. צריך לדעת למה אמר לשון צער במקום גילה ורנן. עוד למה כנה הענין בפרעה ולא באדון המעשים, כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים.

אכן הכתוב יגיד הסבה שגרמה כל הצער שנצטערו ישראל ברדיפת פרעה, ואמר: תדע סבת הדבר, לצד שלא הוציא ה׳ את ישראל אלא לרצונו של פרעה, כפה אותו עד שנתרצה ושלחם ואמר להם קומו צאו מזה, חשב מחשבות לרדף אחריהם כאשר אבאר בעזרת השם, ובזה גרם צער לישראל, וגם לעצמו גרם אבוד לו ולאמתו. וצא ולמד כי הקדוש ברוך הוא יקפיד על כליון הנבראים, כמובא בדבריהם זכרונם לברכה (מגילה י,ב): מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכנגד כל זה אמר הכתוב ״ויהי״ לשון צער, ומי גרם כל צער זה – ״בשלח פרעה״, שאם היה ה׳ מוציאם שלא לרצונו, הגם שלא היה חפץ לשלחם, לא היה לו מקום לרדף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו ולזה חשב לשוב לקחתם. ואמרו ולא נחם בוא״ו בתחלת הודעת ענין, יכון תוספת על הגדת צער הקודם הרמוז בתבת ״ויהי״ כנזכר.

עוד ירצה על דרך אמרם ז״ל (זהר ח״ב מה:) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם ״עם״ ירמז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם ״העם״ ולפעמים מזכירם ״בני ישראל״, דכתיב ״וחמשים עלו בני ישראל״ וגו׳, הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז״ל (שמות רבה מב,ו) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סבתו, הם אמרו ״נתנה ראש״ וגו׳, הם אמרו ״עשה לנו״ וגו׳, וזה הוא אמרו ויהי – צער גדול לשונאיהם של ישראל, בשלח פרעה את העם – פרוש, ערב רב ששלחם פרעה, לא ה׳ ברוך הוא הוציאם, כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך, אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר.

ולדרך זה ידויק על נכון אמרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא, פרוש, קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדשה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל, והרעה היא ״כי אמר וגו׳ פן ינחם בראותם״, וידויק על נכון אמרו ולא נחם בתוספת וא״ו בתחלת ענין, לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתבת ״ויהי״ וגו׳, ועוד להם ״ולא נחם״.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה כ,ג) כי פרעה עשה לישראל לויה, ולפי זה יגיד הכתוב צער הנמשך להם מזה, ואמר ויהי לשון צער לסבת שלח פרעה, כי יצטרך הדבר להיות שיטול שכר פסיעותיו. וצא ולמד משכר פסיעות של אותו רשע נבוכדנצר (סנהדרין צו,א), וכל שכר שיקצב לו ה׳ יהיה גורם רעה לשונאיהם של ישראל, אשר על כן נתחכם ה׳ ובטל מצותו ממנו ונתחכם שלא הוליכם דרך קרוב שמן הסתם לשם יערים פרעה ללוותם, ובזה בטלה מחשבתו כאלו לא לוה אותם. נמצא מי גרם שלא הלכו ישראל דרך קרוב, לויתו של פרעה.

וטעם אמרו ולא נחם בתוספת וא״ו לדרך זה, לרמוז כי צער אחר גרם הדבר זולת זה, שעל כל פנים הגיעו קצת זכות בלויה, וזה סבה שנכנסו ישראל בסכנה ברדיפתו, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה כא) בפסוק ״ולא קרב זה״ וגו׳ ובפסוק ״מה תצעק אלי״ וגו׳, וכמה הרפתקי דעדו עלייהו.

ואמרו כי אמר וגו׳, הוא טעם אחר, וכאלו אמר ״וכי אמר״, ותולדות מחושו הוא לצד שליחת העם שהם ערב רב כמו שרשמנו בדרך שני.

וחמשים עלו וגו׳. ואולי כי זולת היותם מזינים בכלי זין לא יועיל מה שיסב ה׳ אותם לבל יחזרו בראותם מלחמה, כי על כל פנים ישובו מצרימה כיון שאין בידם כלי זין לערך עם אויב מלחמה ויראו עצמן אבודים. לזה אמר וחמשים עלו וגו׳, פרוש מלבד טעם שיסב ה׳ היו להם גם כן כלי זין, ובהצטרפות שני הטעמים לא ינחם העם בראותם מלחמה וגו׳:

פקד יפקד וגו׳. טעם הכפל להצדיק אמונת הדבר. וזה שעורו ״פקד״ פרוש, הפקידה שהבטיח ה׳ ודאי ״יפקד״. עוד ירצה לרמז על שני דברים: על הרחקת הנזק, היא הצלתם מעני מצרים ומעול סבלם, והקרבת התועלת, שיצאו ברב טוב לבית ישראל, דכתיב (בראשית טו:יד) ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״. וטעם שרמז להם דבר זה לפי שהוא נוגע לשבועה, שלא יהיה להם דבר זה סבה למניעה לבל יעלו עצמותיו לצד שיהיו טרודים באסיפת הון וטעינת כסף וזהב כי ירבה, כאמרם זכרונם לברכה (בכורות ה:) שאין לך אדם מישראל שלא טען עשרה חמורים מכסף וזהב של מצרים, וזה יהיה סבה למניעת הדבר. לזה אמר השבע וגו׳ לאמר פקד יפקד גם פקידת העשר, ואף על פי כן תדחקו עצמכם ותסבלו עצמותי, הגם שיהיה להם מאמצעות כן הפסד כשעור משאו מכסף וזהב. ותמצא שכן עשה משה, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה פ״כ) שבמקום שיטען כסף וזהב טען ארונו של יוסף במקומו ונטל שכרו על הדבר.

מזה אתכם. טעם אמרו מזה, אין לומר כי דוקא משם יעלוהו, אלא נתכון לחזק השבועה שתהיה חזקה כדין הנשבע על דעת חברו בשביל טובה שעשה לו, ולזה התנה ואמר מזה, פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פד) בפסוק ״נסעו מזה״ – נסעו מהאחוה שהוא מנין ז״ה, והוא שרמז להם כאן בשעת השבועה באמרו מזה אתכם, פרוש כי באמצעות חסד זה שהם נשבעים לו מה שהם הפרידוהו מזה ונסעו מאחותו ועשו מה שעשו לו, עכשיו יתקן הדבר ויהיו לאחדים, והוא אמרו ״אתכם״ – יהיו חונים מהנסיעה להיות אתם עמם ונעקר העון ההוא והרי הם יחד באחוה, והכונה בזה כי מחל להם מה שפשעו בו בעד חסד זה שנשבעין לו, וכפי זה הנה הם נשבעים על דעתו בשביל טובה שעשה להם.

וה׳ הולך וגו׳. אמרו לנחתם פרוש – להיות להם נח הדרך, כי לצד שהיו ימי החם חופף ה׳ עליהם בעמוד ענן לבל יכם השמש. ולזה לא היה משמש עמוד הענן אלא ביום ולא בלילה, וענן זה הוא לבד מענן הקודם להם לישר המעקשים להשפיל הגבוה ולהגביה הנמוך ולהראותם הדרך. ויש ראיה לזה ממה שאמר הכתוב בפרשת דברים (דברים א:לג) ״ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם״, והנה הזכיר הכתוב שלשה: האחד – לתור לכם מקום, זה היה משמש תמיד לפניהם, פרוש מקדים ללכת קודם להם. השני – עמוד האש לראותכם וגו׳, השלישי – ובענן יומם, והם דברינו עצמם, שענן זה לא היה אלא חופף מהכותם שמש. ולא כמו שפרש רש״י ״לנחתם״ וחסר ה״א והביא חבר ״לראתכם״, כי לפי דברינו גם כאן גם שם אינה חסרה ה״א, ועין בפסוק שאחר זה.

ולילה וגו׳ להאיר וגו׳. קשה לפי דבריהם זכרונם לברכה (שבת כב:) שאמרו שכל ארבעים שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו, שהיו רואים אפלו מה שבתוך הטפיח. ואין לומר כי על זמן הלילה הוא אומר, שאין זה פשט אמרם ״לא הלכו אלא לאורו״, כי מה בא למעט אם לא שנאמר אור השמש ביום? ואם כן הלילה למה לא יאיר כיום שלא היו צריכין לשמש, שהצרך לעמוד אש להאיר להם? ולהבין הענין יש לדקדק עוד אמרו ללכת יומם ולילה, למה לא הספיק טעם ״להאיר להם״ שהצרך לומר ״ללכת״ וגו׳?

אכן כונת הדברים היא לעולם שלא זז אורו יתברך ממחנה ישראל תמיד, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה שכתבנו בסמוך, אלא שיש לדעת כי האור הקדוש הלזה לא היה מתפשט חוץ ממחנה ישראל אלא דוקא במושבותם. ויש טעם בדבר, ומה גם במדבר הרע שהוא מדור של מחנה טמאה, כי שם הרגיעה הקלפה כידוע בדברי הקדושים (זהר חלק א׳ קכו.), וכיון שכן לא היו ישראל יכולים ליהנות מהאור העליון אלא במחניהם, אבל חוץ למחניהם לילה יחשיך כסדר העולם. והנה אם לא היו ישראל הולכים בלילה כשיחפץ ה׳ ללכת, לא היו צריכין לאור עמוד האש כי לכל בני ישראל היה אור ה׳ במושבותם, אלא לסבת הליכתם בלילה הצרכו לעמוד להאיר למרחוק חוץ למחנה ישראל להכיר מקום שילכו בו חוץ למחניהם, והוא אמרו להאיר להם, וטעם אור זה הוא ללכת יומם ולילה, פרוש בשוה, כשם שביום מלבד אור ה׳ הנוצץ עליהם היו רואים אור למרחוק באור השמש המאיר לעולם כלו, כמו כן היו רואים בלילה באמצעות עמוד האש. ובזה יטעם באור מה שאמר הכתוב בפרשת דברים (דברים א:לג) ״באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה״, פרוש לראותכם – כדי לראותכם, כדי שתראו אותם, לא כמו שפרש רש״י להראותכם וחסר ה״א והביא מהנביאים ומהכתובים חבר לה, כי אין אנו צריכים לזה, ובאר הכתוב דבריו כי דברינו יגיד באמרו ״לראותכם בדרך״, ולדבריו היה צריך לומר ״הדרך״, אלא הכונה היא להיות שהיה להם לישראל אור עולם במושבותם ולא בדרך אשר עדין לא באו שמה, לזה אמר כי עמוד (ענן) [אש] טעמו הוא כדי שיראו בדרך אשר ילכו בה לשון עתיד, והבן והם דברינו עצמם. ומעתה אין הבדל בין היום ללילה לבני ישראל, ולא היו מכירים זמן יום וזמן לילה אלא על ידי השתנות העננים.