שמות יב, כד

וְתִטְרוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין לִקְיָם לָךְ וְלִבְנָיךְ עַד עָלָם:

וְתִיטְרוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לִקְיַם לָךְ וְלִבְנָךְ דְּכוּרַיָא עַד עַלְמָא

ושמרתם את הדבר הזה הוא דבר הפסח עצמו שאמר למעלה (בפסוק כא) ושחטו הפסח ואם הוא רחוק לא מתן הדמים הסמוך לו כי בפסח מצרים בלבד נצטוו בכך כמו שאמר (בפסוק כג) ועבר ה' וראה את הדם וגו' וכן ושמרתם את העבודה הזאת (פסוק כה) זבח פסח וכמוהו (דברים טו יז) ואף לאמתך תעשה כן

ושמרתם. רבים חשבו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות חיוב לדורות. בעבור כי הדבר הזה סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו. ועוד כי כתוב אחר כן אשר פסח על בתי בני ישראל. ובדרך הסברא נכון היה. לולי קבלת האמת הנגמרת. הנה הנכון שמלת הדבר הזה שב אל ושחטו הפסח. וטעם שאלת הבנים בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו ועל קרבו ועצם לא תשברו בו ובן נכר ותושב ערל ושכיר לא יאכל בו ואין זה המנהג במועדים אחרים:

לחק לך ולבניך. שכמו שתעשו עתה את הפסח לצורך כן תעשו לדורות לזכרון:

לחק לך ולבנך. חק יהיה לך לצורך בניך כדמפ' ואזיל והיה כי יאמרו אליכם בניכם:

ושמרתם את הדבר הזה. הנה פשט הכתוב יגיד כי גם לדורות יצו דברים האמורים בענין, ולא ראינו שעשו כן קדמונינו, גם רבותינו לא צוו לעשות כן. ונראה כי ממה שאמר הכתוב לחק לך בפני עצמו וחזר לומר ולבניך, גלה המכון שהוא על זה הדרך, שאין הדברים שוים בו ובבניו, שהיה לו לומר ״ושמרתם את הדבר הזה לחק עולם״, ומאמרו ״לחק לך ולבניך״ הרי זה מפרש המכון שאינם שוים בדבר. ״לחק לך״ הוא כל האמור בענין, ״ולבניך עד עולם״ פרטים מהענין, וסמך הכתוב על שיבא במקומות אחרים הפרטים שהם נוהגים לדורות ושלל בהם פרטים שאינם לדורות שלא הזכירם בהם, וגם כאן באר הדברים באמרו ״ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף״ שינגף את מצרים, ודבר זה אינו מצוי לדורות.

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך וגו׳. כבר חקרו במכילתא על מה בא המקרא זה לחק עולם. והרי כל הנאמר בפ׳ זו אינו לדורות. והעלו שיהא הפסח דוקא צאן. אבל עדיין ניתן להבין פשט המקרא דמשמעו שמכוין על דבר הנאמר ביחוד באותה פרשה מה שלא למדנו מפ׳ של החודש שנאמר לכל עדת ישראל. וגם יש להבין דיוק הלשון שהחל בל״ר ושמרתם. וסיים בל״י לחק לך ולבניך. אלא משמעות. הדבר הזה. כאן ענין היוצא להבין מכל הנאמר באותו פרשה. וכמו שביארנו לעיל ז׳ ג׳ פי׳ המקרא בתהלים שמו בם דברי אותותיו. כך הוזהרו זקני ישראל להתבונן על ענין שהובדלו במצות הפסח במשקוף ושתי המזוזות ובכל האמור בפרשה זו שהן המה עיקרי הליכות אומה הישראלית נשלם לדור דור. שיהא כח התורה נמשל למשקוף המעמיד את כח עבודה וגמ״ח שנמשלו למזוזות. וגם ידעו שת״ח המה מגיני הדור כמו כאן שהגינו כ״א על בית אב שלו והוזהרו זקני ישראל שהם המשכילים שכל טוב לכל ישראל להבינם דעת בזה הדבר באותה פרשה. והנה יבואר ברצות ה׳ בס׳ דברים ל״א כ״ו שבכ״מ שמדבר עם הרבה יחידים כתיב בל״ר. וכשמדבר עם כלל האומה כתיב בל״י. מש״ה כתיב ושמרתם היינו הזקנים כ״א בפ״ע יהי נזהר להבין ולהשכיל את כל סביביו עד שיהא הדבר הזה לחק לך ולבניך של כל ישראל עד עולם: