שמות יב, נא

וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן:

וַהֲוָה בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין אַפֵּיק יְיָ יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם עַל חֵילֵיהוֹן

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' מפני שאמר למעלה (פסוק מב) ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים חזר ופירש כי לא יצאו בלילה כלם מן הארץ אלא שנתן להם רשות לצאת והיו בני חורין אבל בעצם היום ההוא יצאו מכל גבול מצרים עם כל צבאותם צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם ור"א פירש כי ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים דבר השם אל משה קדש לי

ויהי בעצם. לפי דעתי זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו שדבר השם למשה לקדש הבכורים. ובחצי הלילה היתה מכת בכורים. ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם:

ויהי בעצם היום וגו' - אף על פי שכבר (נאמר) זה למעלה חוזר וכופלו עתה, לומר לך שביום שיצאו אמר הקב"ה למשה: קדש לי כל בכור.

ויהי בעצם היום הזה דבוק הוא לפסוק שלאחריו ויהי בעצם היום הזה שהוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים, וידבר ה׳ אל משה בחצי הלילה בשעת מכת בכורים לקדש בכורי ישראל ובכורי בהמתם וראיה לדבר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'

[על צבאתם פי׳ בצבאותם].

ויהי בעצם היום הזה. כבר נאמר למעלה והכא הכי קאמר ויהי בעצם היום אשר הוציא ה' את בני ישראל:

ויהי בעצם וגו׳. הודיע הדבר בסמוך לעשית פסח, לומר כי זה גורם גמר היציאה, כי זולת זה לא היה בידם מצוות לצאת, כאמרם זכרונם לברכה (יחזקאל טז:ו) בפסוק ״ואעבר עליך״ וגו׳:

ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וגו'. כבר נאמר פסוק זה למעלה (פסוק מא) ויש כמה שינויים בין שני פסוקים אלו, כי למעלה אמר יצאו כל צבאות ה' משמע כאילו יצאו מעצמם, וכאן נאמר הוציא ה', למעלה אמר שיצאו כל צבאות ה' ולא הזכיר בני ישראל, וכאן אמר הוציא ה' את בני ישראל, ועוד שאמר על צבאותם משמע שצבאות לאו היינו בני ישראל.

והקרוב אלי לומר בזה, שהערב רב שנתגיירו ויצאו מעצמם ממצרים קרא הכתוב צבאות ה' כי חביבים הגרים לפני הקב"ה אע"פ שאינן בכלל בני ישראל מ"מ צבאות ה' הם ג"כ, כמו ישראל, לכך נאמר בפסוק ראשון יצאו כל צבאות ה' על הגרים שיצאו מעצמם ולא הוציאם ה', אבל בפסוק שני אמר על בני ישראל ממש שהוציאם ה' על צבאותם נוסף על אותן הצבאות שיצאו כבר מעצמם, ולכך נאמר בפר' וארא (ז ד) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל, כדי שלא תבין לומר שעל קהל גרים אמר והוצאתי את צבאותי ע"כ הוצרך לפרש את עמי, כי בלי ספק שגם ישראל נקראו צבאות ואמרו רז"ל שהוא מלה מורכבת צבא אות ר"ל צבא שיש לי בהם אות, ואמרו זה על אות שבת מילה ותפילין כי שלשתן נקראו אות וטעמו ידוע, ואמר בשניהם ויהי בעצם היום הזה כי בערב רב הוצרך לומר כן שיצאו לעין כל ולא יראו מן פרעה מלכם, ובישראל הוצרך לומר כן להורות שיציאת מצרים היתה ביום ממש כמ"ש (במדבר לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. ואע"פ שנאמר (דברים טז א) הוציאך ה' ממצרים לילה, פירש"י והרמב"ן שבלילה נתן להם רשות לצאת, ומהרי"א פי' שמלת לילה מוסב על ועשית פסח.

הוציא ה׳ את בני ישראל וגו׳. לעיל כתיב צבאות ה׳. שהן המה מלה״ש שהכינו מקום לגלות ישראל שתהא שכינה שרויה עמהם וכאן כתיב שהוציא ב״י עצמם:

על צבאותם. במשטר צבא. ולא מעורבבים. ויותר נכון לפרש מלשון הלא צבא לאנוש עלי ארץ. דמשמעו כל אנוש נוצר לתכליתו וזהו צבאו. וכן ישראל נוצרו להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם. וכמו אברהם אבינו שנקרא אב המון גוים משום זה הענין כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ד׳. ולזה התכלית צירף הקב״ה מצות מילה לא״א כמש״כ שם מקרא ט׳. וכל זמן שהיו ישראל כבושים בגולה וגם היו ערלים. לא הגיעו לצבאותם. ועתה כאשר יצאו להיות עם ה׳ וגם נימולו כולם הגיעו לצבאותם. היינו למה שנוצרו על הארץ. ומש״ה כתיב זה המקרא בפ״ע. ולא ביחד עם מקרא מ״ב ביציאת צבאות ה׳. וכמו שכתובים יחד במאמר ה׳ למשה לעיל ז׳ ד׳ והוצאתי את צבאותי את עמי ב״י. אלא משום שבא לסמוך זה הענין למצות מילה. וכן לפ׳ קידוש בכורים דפ׳ הסמוכה כאשר יבואר: