שמות יב, כה

והיה כי תבאו אל הארץ. תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחיבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדבור:

כאשר דבר. והיכן דבר, (שמות ו ח) והבאתי אתכם אל הארץ וגו':

וִיהֵי אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דְיִתֵּן יְיָ לְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל וְתִטְּרוּן יָת פָּלְחָנָא הָדֵין:

וִיהֵי אֲרוּם תַּעֲלוּן לְאַרְעָא דְּעָתִיד לְמִתַּן לְכוֹן יְיָ הֵיכְמָא דְמַלֵּיל וְתִיטְרוּן מִזְמַן דְּתִמְטוֹן לְתַמָּן יַת פּוּלְחָנָא הֲדָא

והיה. עתה פי' כי שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני כי מצוה עליונה היתה. ולא עשו פסח אחר במדבר כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות. ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש אין להם רק המן לבדו:

והיה כי תבאו וגו׳. הנה פשט הכתוב יגיד כי מצוה זו אינה אלא אחר כניסתם לארץ, אם כן למה חזר ה׳ מדעת זו וצוה את בני ישראל (במדבר ט:א) בשנה השנית לעשות הפסח במועדו ככל חקותיו?

ונראה כי גלה ה׳ דעת עליון בזה, כי היה בדעתו אם יזכו ישראל לא יעשו פסח שני אלא בארץ כנען, אלא לצד המראתם מעת יצאו ממצרים והם ממרים פי ה׳, ואפלו בים סוף התחילו למרות, דכתיב (תהלים קו:ז) ״וימרו על ים בים סוף״, זה היה סבה שארכו הימים ולא היה להם זכות לעלות תכף ומיד. ולזה כשראה ה׳ שגרמו מעשיהם ולא נכנסו לארץ והם עדין במדבר, הצרך לצוות לעשות הפסח במדבר, כי עד עתה לא נצטוו אלא ״כי תבאו אל הארץ״. והגם כי האדון קורא הדורות מראש (ישעיהו מא:ד), אף על פי כן מחשבותיו הטובים הגיד לעמו כנזכר:

ושמרתם וגו׳. כלל מעשה הפסח כלשון הכתוב להלן י״ד ה׳ ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. ומפרשי חז״ל בפסחים דצ״ו על מעשה הפסח. וכאן לא בא הכתוב בשביל אזהרה אלא בשביל הענין שמדבר לזקנים ביחוד כאשר יבואר:

והיה כי תבאו אל הארץ. כי לא נתחייבו בפסח עד שבאו לארץ, כתנא דבר"י בקדושין (לז), דביאה סתם אינה אלא לאחר ירושה וישיבה, ומ"ש והיה כי יאמרו אליכם בניכם והיה ראוי לומר אם יאמרו, כי הוא ספק אם יאמרו, מזה הוציא שבשרם שעתידים לומר כן כי התורה תשתכח מפיהם ולא ידעו טעם המצוה. ודבר זה מבואר אצלי בארך בפי' הספרא ויקרא (סי' יב), ובדרך השני פי' שמפני שטעם הפסח היה להורות על בטול מזל טלה שהיו עובדים אותו. וא"כ בדורות הראשונים ידעו טעם המצוה, אבל בדורות בני בניהם שכבר ילכו בדרך התורה והאמונה, ישאלו מה טעם לעבודה הזאת, שכבר נמחה שם ע"ז ונשכח כל זכר לה ולמה תתמיד מצוה זאת בימיהם, והיא בשורה טובה שיראו בנים ובני בנים אשר לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה, ומ"ש ויקד העם וישתחוו פי' חז"ל מפני שמתו הרבה מרשעי ישראל בשלשת ימי אפלה והיו כולם מוכנים לכליון רק נצולו ע"י מצות הפסח שעל ידו פסח על בתי ב"י, ועז"א להם שצריך לשמור חק מצות הפסח לדורות לזכור את הנס אשר נעשה להם על ידו, ושישיבו לבניהם אשר ישאלו מה העבודה הזאת לכם, ר"ל למה התחייבתם בעבודה הזאת לדור אחרון, ותשיבו ואמרתם זבח פסח הוא וכו' ואת בתינו הציל, כי גם בתינו היו בסכנה רק ה' הצילם ע"י מצות הפסח. והנה היה נמצא בישראל גם צדיקים כמו שבט לוי והזקנים שלא עבדו ע"ז ולא היו ראוים לכליה והם נקראים בשם בני ישראל, וההמונים נקראים בשם עם, וההמונים הם היו צריכים אל הפסח כמ"ש ריה"ג משכו ידיכם מע"ז, ויקד העם וישתחוו, כי הם היו חייבים כליה ויקדו על שמתו מהם בצנעה ועל שיתרם נצולו, וגם בני ישראל הצדיקים שהם לא היו בכלל כליה,הלכו ועשו כאשר צוה ה' את משה ואהרן, ועז"א להודיע שבחן כשם שאמרו להם משה ואהרן כן עשו, ואף שלא היו צריכים לבטל ע"ז שבקרבם, הלא ראו שגם משה ואהרן כן עשו אף שהיו צדיקים, ומ"ש וילכו ויעשו, שמה שקבלו עליהם לעשות נתקבל כאלו כבר עשו בפועל, ועוד אמרו ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה. זה דרשו ממ"ש וילכו ויעשו ב"י, ועפ"י כללי הלשון היה צ"ל וילכו בני ישראל ויעשו, ובארתי זה בפי' הספרא (ויקרא סי' א), וכן מ"ש אף משה ואהרן כן עשו בנוי על יסוד המוסד בלשון, שמלת היחס צריך לבא כפול עם כל שם ושם והיה צ"ל את משה ואת אהרן ובארתי זה בארך אחרי (סי יז):