אור החיים על במדבר פרק כו

ויהי אחרי המגפה וגו׳. צריך לדעת למה עשה תחלת פרשה באמצע הכתוב. ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכון בזה לומר כי באמצעות מצות ״צרור״ וגו׳ כדרך שפרשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהי, ובזה ״ויהי אחרי המגפה״ – פרוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תקון זה אשר צוה ה׳ עשות. ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב, לומר כי מאמר ״אחרי המגפה״ מקשר עם מה שלמעלה ממנו. וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה׳ וגו׳ ״שאו״ וגו׳, נמצאת אומר כי מאמר ״ויהי אחרי המגפה״ משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר.

עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב, על פי דבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני תהלים תשעג) שאמרו וזה לשונם: ״ויהי אחרי המגפה שאו את ראש״ וגו׳, זה הוא שאמר הכתוב ״אם אמרתי מטה רגלי״ וגו׳, בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אמות העולם וכו׳, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו׳, כשבאו לשטים קלקלו וכו׳, אמרו האמות: העטרה שהיתה בידם בטלה, שוים הם לנו, זקפן ה׳ שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם, עד כאן. לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק, להעיר שהמאמר קשור גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו׳. וגם ויהי אחרי המגפה פרוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק ״מטה רגלי״ שהיו אמות העולם מזלזלים בהם שנטלה העטרה שהיתה בידם. וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם, עד שמנאם ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט, אז נשאו ראש. והוא אמרו ויהי לשון צער גם אחרי המגפה, ולזה ״ויאמר ה׳ וגו׳ שאו״, ולא החליט להפסיק לעשותו פסוק בפני עצמו וערבו עם מה שלמטה ממנו, לומר כי בשביל מה שרמוז בתבת ״ויהי״ שהוא זלזול האמות הוא שאמר ה׳ ״שאו״ וגו׳:

עוד יש לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כא,ז) שאמרו וזה לשונם: כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין, כשקרב למות החזירם במנין, עד כאן. והוא מה שנתכון בהתחלת הפרשה ויאמר ה׳ אל משה וגו׳, לומר כי בלא טעם ״אחרי המגפה״ יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סבה אחרת שהיא ״אחרי המגפה״, ונמצאו שתי סבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב.

וידבר משה וגו׳ בערבות מואב וגו׳. יש להעיר למה הצרך לומר בערבות מואב, ואם יש צרך בהודעה זו היה לו להזכירו במצות ה׳ כשאמר ״ויאמר ה׳״ וגו׳? ואולי שנתכון למה שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה כב:א) משל לרועה וכו׳, כי בהיותם בערבות מואב על ירדן ירחו נגמרה שמירת רועה נאמן והחזירם בחשבון. ולזה גם כן הקדים הכתוב לומר בתחלת הפרשה ויהי אחרי המגפה, להעיר שאפלו אחר שהיה בהם המגפה באו לכלל חשבון הראשון. ולטעם זה לא אמר הכתוב ענין זה במצות ה׳, כי דבר זה נוגע למשה להראות שלא הפסידו הצאן על ידו.

ואם תאמר, והלא רואני כי ה׳ אמר אליו ״שאו את ראש״, אין כונתו במאמר זה לקבלם במנין, כי לכשיהיו נמצאים חסרים הרבה אין לו טענה עליו, שאינו דומה למציאות הרועה, אלא היתה כונת ה׳ כדרך שאמרו זכרונם לברכה משל לרועה שנכנס זאב לעדרו והרג בהם וכו׳, ומצא משה דרך לעשות חפצו בזמן שהיה צריך למנותם. ואמרו תבת לאמר במקום זה שאין להם למי יאמרו, פרוש שאמר להם המכון הרמוז בערבות מואב, שהוא רוצה להחזירם במנין כדי שידעו שלא חסרו ממנינם הראשון על ידו. או ירצה כי הוא מונה אותם על פי הנאמר לו מה׳ ולא מלבו לבד הוא מונה אותם:

מבן עשרים שנה. צריך לדעת למה לא הזכיר המספר שעליו חוזר מאמר מבן עשרים, ואם סמך שעל המספר הוא אומר כאמור בסמוך, אם כן גם מאמר מבן עשרים וגו׳ היה לו לסמך שהוזכר בסמוך ולא יצטרך להזכירו. ולפי מה שפרשתי בפסוק שלפני זה שבא המספר בערבות מואב גם כן להראות שלא חסרו על ידו, יתחיב הדבר למנות גם הקטנים, שזולת זה אין שבח שלא חסרו כי לעולם חסרו אלא שגדלו הגדיים ונעשו תישים, ויש מקום לומר כי לכלן מנה, לזה אמר ״מבן עשרים שנה״, ונתן הכתוב טעם לדבר כאשר צוה ה׳ כי אם היה הדבר מצד משה לבד להחזיר הצאן במנין ולא היה דבר ה׳ אלא לצוותו על הדבר, דכתיב: ״שאו את ראש״ וגו׳, לא היה משה מונה את ישראל לרצונו הגם שיהיה לו טעם בדבר, לזה לא מנה אלא מבן עשרים כאשר צוה וגו׳.

ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אין ידוע הכונה במאמר זה. ורבי אברהם אבן עזרא אמר כי ירצה לומר שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים. ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה, ועוד ודאי שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזרה אלא על היוצאים מבן עשרים. ואולי שכונת הכתוב היא להודיעך שנמנו ונמצאו בני ישראל כמספר היוצאים מארץ מצרים, לא כמספר שבפרשת במדבר, ששם היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ומספר זה עלה לשש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שחסר למספר במדבר. ואין חיוב על משה אלא להחזיר במנין שהפקדו אצלו בתחלה, והנה הוא מספרם שלם. ושעור הכתוב הוא על זה הדרך: ״ובני ישראל״ עלה מנינם למנין היוצאים וגו׳ ולא למטה מהם. או ירצה על זה הדרך, כי מספרם היה כסדר מספר היוצאים מארץ מצרים שמנו למשפחות, דכתיב (בראשית מ״ו:י׳): ״בני ראובן חנוך ופלוא, בני שמעון ימואל וימין״ וגו׳, כמו כן מספר זה היו מונים למשפחות כרשום בענין, ולא כדרך שנמנו במדבר סיני שלא הזכר שם פרטי המשפחות.

משפחת החנכי. רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני במדבר תשע״ג) אמרו, וזה לשונם: אמר רב אידי, ה״א בריש דתבותא ויו״ד בסופה – י״ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, ומה טעם? ״שבטי יה עדות״ וגו׳, עד כאן.

וראיתי לתת טעם למה נקבע בהם השם שלא כסדרו, ה״א בתחלה ויו״ד בסוף, בהקדים דבריהם ז״ל (תיקונים י׳) כי כללות נשמות ישראל הם מכסא כבודו יתברך אשר יקרא היכל קדשו ויתכנה בשם אדנ״י, וכפי מה שקדם לנו מאנשי אמת (טור שולחן ערוך אורח חיים סימן ה׳) כי יתחיב כל המוציא מפיו הזכרת השם לכון לאותיות המזכרות בפיו והנעלמות במחשבה, המזכרות שם אדנ״י, והנעלמות שם הוי״ה, גם יכון לשלוב האותיות שהוא סוד ״ה׳ בהיכל קדשו״ (תהילים י״א:ד׳), ומעתה בהשתלב שני שמות יעמדו יחד שתי אותיות ה׳ י׳, ה״א קודם ליו״ד, והם האותיות הנרשמות במשפחות בית ישראל, החנכי הפלאי, שקודמת ה״א ליו״ד שהם אותיות חותם ה׳ בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם י״ה הרמוז במאמר ״שבטי יה״.

הוא דתן ואבירם וגו׳. צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה. ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח – דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר. ועוד, מעקרא לא היה לו להזכירם והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו. עוד, למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו׳ בהצתם על ה׳.

ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר שהן הנה היו סבה לכל מעשה קרח, כי יחפץ ה׳ לפרסם הרשעים שהם סבה לרשע הנעשה, והוא אמרו הוא דתן וגו׳ אשר הצו וגו׳, פרוש, את אחרים על ה׳ ומשה עבדו, וכן פרש רש״י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת. ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו, והגם שאמר הכתוב ״ויקח קרח״ (במדבר טז:א) שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם, ולעולם הם הצו אותו. ואמרו ותפתח וגו׳ אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכון לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש הם היו סבה למאורע מתחלה ועד סוף. הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם אם לא היו שני הרשעים.

וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם, דכתיב (במדבר ט״ז:י״ב) ״וישלח משה לקרא לדתן״ וגו׳, וכתיב (במדבר ט״ז:כ״ה) ״וילך משה אל דתן״ וגו׳ שהרגיש שבהם הדבר תלוי. מעתה נפשות כל המתים תלויים בשני הרשעים ההם, ויש בזה למוד זכות על קרח ועל המאתים וחמשים איש. וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים י״א:ו׳) ״ואשר עשה לדתן ולאבירם״ וגו׳ שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם. וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב ״מוריד שאול ויעל״ בשאר העדה חוץ מהם.

ובני קרח לא מתו. הודיע הכתוב ענין זה כאן ולא במקום עקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו כי כאן בא אלהים לקבע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עקר המחלקת.

לשאול משפחת וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה כא,ג) אמרו וזה לשונם: אמר רבי יוחנן חמשה שמות נקראו לו: זמרי וגו׳ שאול בן הכנענית וגו׳, וקשה לדברי המדרש ששאול האמור כאן הוא זמרי, למה מיחס ה׳ שמו על משפחתו המתכנית עליו, והלא אמרו זכרונם לברכה (יומא לח.) בפסוק ״ושם רשעים ירקב״ דלא מסקינן בשמייהו, עד כאן, ואין צריך לומר להחתימו בשמו יתברך. ולפי אחד מהדרכים שפרשנו בפסוק (במדבר כה:יד) ״אשר הכה את המדינית״ שלא הכה אלא בהיותה עמה ולא אחר כך, הוא מה שהצדיק ה׳ במאמרו כאן שהחתים שמו עליו. וכן משמע גם כן מדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כא:ג) שאמרו וזה לשונם: שאול – שהשאיל עצמו לעברה, וידוע הוא דין השאלה שחוזרת בעינה.

לאזני. פרש רש״י: אומר אני שזו משפחת אצבון ואין אני יודע וכו׳, עד כאן. ואין נראה להמציא דבר שאין לו טעם ואינו מדבריהם זכרונם לברכה. ועוד קשה שבמדרש רבי תנחומא אמרו וזה לשונם: וכשאתה מונה משפחת גד אין שם אצבון, כי חסר על הזנות בעצת בלעם, עד כאן. אשר על כן היה נראה כי אזני היא משפחה אחרת שיצתה מגד, כי מן הסתם היו בכל שבט ענפים אחרים לבד מאותם שנבנית מהם המשפחה והיו נקראים על אחיהם, ולפעמים יגדל הענף ההוא ותקרא המשפחה על שמו. אלא שמצאתי בפסיקתא וזה לשונם: אזני זה אצבון, שנאמר בפרשת ויגש (בראשית מו:טז) מלשון אצית והאזין, עד כאן. כפי זה הוא השם עצמו ואין הכתוב מקפיד על שנוי השם כשיהיה במשמעו שם הראשון, ורש״י זכרונו לברכה רוח הקדש הופיע בו וכון אל דברי חז״ל.

בני יהודה. פרשה זו תרמז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה צח,ו) למה נקראו ישראל על שם יהודה. אמרו בני יהודה הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע, ואמרו ער ואונן ירמז לבית ראשון ובית שני, ער כנגד בית ראשון על דרך אמרו (שיר השירים ה:ב) ״אני ישנה ולבי ער״, שהיה הקדוש ברוך הוא בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקדש, אונן הוא בית שני וקראו אונן לשון אונאה, לפי שהיה חסר דברים העקרים של בית המקדש.

ואמרו וימת ער ואונן הוא חרבן הבתים, כי סלוק שכינה מהם יקרא מיתה, שפרחה הנפש שהיא השכינה ונשאר הבית מת בעונות ומלא טמאת הקלפה הנתונה בו כידוע. גם תמצא שעון שבו מת ער הוא העון עצמו שגרם החרבן, שאמרו זכרונם לברכה (שבת סב:) שהיו מסריחין על מטותיהם, והוא מעשה ער, דכתיב (בראשית לח:ט) ״ושחת ארצה״, ועון אונן הוא עון שגרם חרבן בית שני שהיה להם שנאת חנם (יומא ט:) וכמו כן אונן דכתיב בו (שם) ״לבלתי נתן זרע לאחיו״, גם לשון אונאה שהיו מאנים זה את זה.

ואמרו בארץ כנען, רשם מקום המקדש כי הוא בארץ כנען, ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס״מ הנקרא כנען. גם ירמז סבה אחת כללית, והיא שישראל לא הורישו הכנעני ונשארו יושבים בה, וזה סבב להטותם מדרך המוסר כידוע, והוא מה שרמז במאמר ״בארץ כנען״.

ואמרו ויהיו בני יהודה ירמז לצער הבא להם אחר חרבן הבית, ווי היו בני יהודה בגלות ביד אויביהם. אשרי מי שלא טעם שליטת שונא. ותמצא שבכל השבטים לא הזכיר הכתוב לשון זה של ״ויהיו״ אלא כאן, ובבנימין, כידוע הטעם שם.

ואמרו למשפחתם, כי כל משפחות בית ישראל בכל מקום שהם, כל הנקרא בשם יהודה ווי היו.

ואמרו לשלה נתכון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה, והגם שיעקב קראו שילה לא ישתנה השם בזה, וצא ולמד ממשפחות הרשומות כמה השתנות בשמות. ואולי שרמז בסמיכות מאמר לשלה עם מאמר ויהיו בני יהודה שצריכין ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו, וכמו שאמרו רז״ל במעשה רבי יהושע בן לוי ששאלו המשיח אם ישראל מכירים בצערו וחולים עליו וכו׳ עד כאן. וכדברי הזהר (בשלח נה:) בפרוש פסוק ״קול צפיך נשאו קול״ וגו׳ (ישעיהו נב:ח), והוא מאמר ״ויהיו״ פרוש, יהיו בו״ו שהוא הצער, ״למשפחותם״, בשביל שלה, והוא אמרו ״לשלה״ וגו׳, ובזה יהיו משפחת השלני פרוש, דור שבן דוד בא, ויקראו על שמו דורו של משיח.

עוד ירמז במה שנדקדק אמרו השלני, ואין אות הנו״ן בבנין השם, ואין כן מנהגו להוסיף בשם המשפחה אות חדשה זולת ה״א ויו״ד, כאמור בכל הקודמות ״חנוך משפחת החנוכי״ וגו׳. אכן ירמז למה שאמרו זכרונם לברכה (שבת לב:) בפסוק ״והחזיקו וגו׳ בכנף איש יהודי״ וגו׳, יעין שם דבריהם, והוא זה שרמז במאמר השלני, פרוש, שהאמות כלן יאמרו לכל אחד מישראל ״שלו אני״.

ואמרו לפרץ משפחת הפרצי, ירמז על דרך אמרם (סנהדרין כ:) שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, והכונה כי בבא הבא מפרץ יהיו כל ישראל משפחת הפרצי מלכים. ועל אותו זמן הוא שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיג:) כל ישראל בני מלכים, וכן אמר הנביא (ישעיהו מט:ז) ״מלכים יראו וקמו״ וגו׳. גם ירמז על הפרצה הגדולה אשר יפרץ באומות לאין תכלית.

ואמרו לזרח משפחת הזרחי, ירמז מה שאמר הכתוב (ישעיהו ס:ב) ״הנה החשך וגו׳ ועליך יזרח ה׳״, וכתיב ״והיה לך ה׳ לאור עולם״, והוא אמרו ״משפחת הזרחי״ אשר עלינו יזרח ה׳.

או תרמז הפרשה לשלשה ענינים שיהיו בעת הפקידה: א׳ ביאת משיח בן אפרים כמאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב.), ב׳ גלוי משיח בן דוד, ג׳ כשימלוך ה׳ עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים אמר שלה, ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתבת שלה, כדרך אמרו (שמואל ב ו:ז) ״ויכהו שם על השל״. וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו׳, כי זה יעשה פרץ באומות וינקם דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו׳, רמז לכבוד ה׳ עלינו יזרח.

ואמרו ויהיו בני פרץ, אמר לשון צער לרמז על הצרות אשר יהיו בבא הגואל, כאמרם בגמרא (סנהדרין צח.) ״ייתי ולא אחמיניה״ מרוב הצער של חבלי משיח. ואמרו בני פרץ וגו׳, פרוש תולדות היוצאות מביאת הגואל הרמוז בפרץ הם שני דברים: א׳ שיבנה ה׳ חצר בית המלך, והוא בית המקדש אשר פעל ה׳ וכוננו ידיו, ויהיו ישראל מבני פלטין שלו, והוא אמרו לחצרון משפחת החצרוני והבן. הב׳ לחמול משפחת החמולי שיחמל עלינו בכל ענפי החמלה.

ואמרו אלה משפחות יהודה. פרוש, מה שיהיה להם מהמאורעות, גם הרעות גם הטובות. ואמרו ״לפקודיהם״, פרוש, כשיהיו נפקדים יש פקידה לרעה ויש פקידה לטובה, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (זוהר חדש א, קס.), ושני מיני פקידות נאמרו בכתוב.

ואמרו ששה ושבעים אלף וחמש מאות, אולי שרמז ה׳ בזה מתי יהיה תכלית הפקידה טובה הרשומה בסמוך שיזרח עלינו כבוד ה׳, ואמר עד עבור כל גליות, גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום. כנגד גלות מצרים אמר ששה לרמז לגלות מצרים שהיה לששה דורות, דכתיב (בראשית ט״ו:ט״ז) ״ודור רביעי ישובו הנה״, ועין מה שכתבתי שם ששלשה דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה הרי ששה, כי התחלת הגלות היה משנולד יצחק. וכנגד גלות בבל אמר ושבעים דכתיב (ירמיהו כ״ט:י׳) עד למלאת לבבל שבעים שנה. וכנגד גלות אדום שאנו עדין בו אמר אלף וחמש מאות, ואם היו זוכים ישראל היו נמנים קע״ב שנה שנשארו מאלף הרביעי, וכיון שלא זכו יתחיל החשבון מאלף החמישי וחמש מאות מאלף הששי, ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו ויתקימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גלוי הגאלה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום.

בני יששכר וגו׳. למה שקדם לנו כי יששכר הוא בן תורה, רמזה התורה בשם זה של יששכר כי דוקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו, והוא מה שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש ״מודה אני לפניך וכו׳ אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר״ וכו׳ עד כאן. והטעם כי לא יעמד קנין המדמה, והגם שיעמד הבל הוא. עוד ירמז כי כל מה שיש בעולם הוא שכר לו, כי כל מה שברא ה׳ לא בראו אלא בשבילו, כמו שדרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה א:א) בפרשת בראשית וגו׳ בשביל תורה וכו׳ ברא שמים וארץ. עוד ירמז למה שאמרו זכרונם לברכה (עוקצין ג,יב) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשרה עולמות, והוא אמרו יש שכר.

ואמרו לתולע וגו׳, רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר, והם ארבעים ושמנה, כאמרם (אבות ו,ה) במשנה שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים. הנה משמעות תולע יגיד שני פרטים: א׳, ישים עצמו כעדין זה, כאמרם זכרונם לברכה (מועד קטן טז:) על דוד שנקרא ״עדינו העצני״ (שמואל ב כג:ח). ב׳, שיתעסק בפיו כתולע זה שכחה בפיה, כי לעמל פה נברא האדם. ושני דברים אלו כוללים כל ענפי הענוה וכל ענפי הלמוד המנויים בארבעים ושמנה מעלות הנזכרים.

ואמרו לפוה משפחת הפוני – יש להעיר למה הוסיף אות שאינה נמנית מאותיות השם, שהיה לו לומר משפחת הפוי? אלא רמז לשאר מעלות המנויים שם בארבעים ושמנה (אבות ו:ה) שהם מיעוט שיחה, מיעוט שחוק ושאר הענפים הדומים לאלו. והוא אמרו לפוה משפחת הפוני, פרוש ״פוה״ הוא לשון פה, והוסיף לו אות וא״ו שהוא סוד עץ חיים שהוא עוסק בה יתר על שאר הפיות. גם רמז בסמיכות אות הוא״ו לאות ה״א לומר סוד חבור המדות באמצעות עסק התורה. ואמרו משפחת הפוני, פרוש, שצריך לפנותו ממותרות המרגשות גם מהשחוק ומדברים בטלים, כי הם מונעים קיום התורה באדם. ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו (אלשיך על שמות כח:לא) כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקדש, כי אין קדשה כקדשת התורה, ולזה אסור לדבר בו אפלו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים. והוא מה שרמז במאמר לפוה שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך, משפחת הפוני פרוש, צריך לפנות מפיו כל חוץ מהגות בתורה, ובזה נכללים חלק אחד מהארבעים ושמנה מעלות שהם במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, במיעוט תענוג וכדומה להם שבענף המותרות.

ואמרו לישוב – ירמז שצריך להרבות בישיבה ולא דרך עראי, גם צריך להתישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמד על עקרו כמצטרך בעמק הלכה כי הוא זה עקר התורה, ובזה נכללים חלק אחד מהארבעים ושמנה מעלות שהם בישוב, ומתישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, המכון את שמועתו וכו׳, גם מה שמנו שם שמיעת האזן, עריכת שפתים, בינת הלב וכו׳, וכדומה לזה שבענף הבנת השכליות.

ואמרו לשמרון משפחת השמרוני – ירמז לתוספת השמירה המתחיב עשות בן תורה יתר על ההמון, כאמרם זכרונם לברכה (יומא פו.): היכי דמי חלול השם? אמר רב: כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר, עד כאן. מזה יקיש כמה צריך להשתמר בן תורה בכל פרטי המצוות. ואמרו זכרונם לברכה (חובת הלבבות שער התשובה פ״ה) כי חסידים הראשונים היו שומרים חמשים שערי התר לבל יכשלו בשער האסור, והוא אמרו ״לשמרון משפחת השמרוני״.

ואמרו אלה משפחות יששכר לפקודיהם – פרוש פקודיהם, פקידה לטוב, ומה היא הפקידה? פרש הכתוב ואמר ארבעה וששים אלף ושלש מאות. כאן רמז השגה בשני דברים: האחד, שבעולם הזה נעשים מרכבה לשכינה, והוא מה שרמז במאמר ארבעה וששים, והוא בחינת נקודה אחת, הרי ס״ה שהוא מספר אדנ״י, ואמר בסדר זה לומר כי באמצעות הלמדן תתמתק בחינת הדין שחשבונו ס״ד ותהיה נתקנת השכינה במספרה ס״ה, כאמרם זכרונם לברכה בספר הזהר (חלק ב ט.) בפסוק ״והאם רבצת על האפרחים״ וגו׳ (דברים כב:ו), והשגה שניה היא לעולם הבא, כרמוז בשמו שלש מאות ועשר עולמות, והוא מה שרמז במאמר אלף ושלש מאות.

וקודם שנעמד על הכונה, אעיר במאמר רבי יהושע בן לוי (עוקצין ג,יב) שאמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל וכו׳ שלש מאות ועשר עולמות, ומוכיח מאמרו (משלי ח:כא) ״להנחיל אהבי יש״. קשה לדבריו זכרונו לברכה, אם למספר יכון הכתוב למה הקדים הכתוב מספר העשר למספר המאות, שהיה לו לומר ״להנחיל אוהבי ש״י״? ושמעתי מפי הראשונים טעם ערב, כי מספר זה ירמז לארבע עולמות כידוע: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכל אחד כלול מעשר. ומאמר רבי יהושע בן לוי בא ללמד כי הצדיקים יתענגו על רב שלום בעולם העליון בארבע עולמות, אבל אין השגתם בכלם שוה, אלא בשלשה ישיגו כל ההדרגות שישנם בהם, והם במספר שלש מאות, אבל בעולם העליון שהוא עולם האצילות לא יוכלו להשיג כל צדיק כי אם חלק מעשרה שבה, שהיא גם כן עשרה בפרטם כנזכר שכל אחד כלולה מעשר. ויש לך לדעת כי העשר המשג מעולם העליון גדול ומהלל מאד למעלה מכל השלש מאות, ולזה הקדים הכתוב העשר למאות ואמר ״להנחיל וגו׳ י״ש״. ועל פי הדברים ירמז באמרו אלף יכון לחלק הקטן הרמוז ביו״ד, ויחד לו מספר זה של אלף כאמרם זכרונם לברכה שכל עשר כלולה מעשר ועשר מעשר, הרי שנקדה אחת תתכנה לאלף. ואמרו ״ושלש מאות״ כפשטה, והוא מה שרמוז בשמו של יששכר – ״יש שכר״.

בני זבולון וגו׳. רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו, סרד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו, ואלון לשון חוזק, ורמז על דרך אמרו (משלי ג:יח) ״עץ חיים היא למחזיקים בה״, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כה:א) ללומדיה לא נאמר וכו׳, ולזה לפי שזבולון היה מחזיק ביד לומדי תורה יחס לו מדה זו, והוא אמרו לאלון.

וידבר וגו׳ לאמר. פרוש ״לאמר״ ליהושע והזקנים, כי הוא המנחיל את הארץ, ואין לפרש ״לאמר״ לישראל, כי תבת ״לאלה״ שאמר בסמוך תכחיש זה.

לאלה תחלק הארץ וגו׳. אמרו לאלה, נחלקו רז״ל בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קיז.) וזה לשונם: רבי יאשיה אמר ליוצאי מצרים נתחלקה, שנאמר ״לשמות מטות אבותם ינחלו״, אלא מה אני מקים ״לאלה״ וגו׳? לאלה להוציא את הטפלים, פרוש שלא יחלק אלא ליוצאי מצרים מבן עשרים. ורבי יונתן אומר לבאי הארץ נתחלקה, שנאמר ״לאלה תחלק הארץ״, ומה אני מקים ״לשמות מטות״? משנה נחלה זו וכו׳ וכאן מתים יורשים וכו׳ עד כאן. לדברי רבי יונתן אמרו ״לאלה״ להוציא דברי רבי יאשיה במשמעות פסוק ״לשמות מטות״ וגו׳.

וראיתי בריתא אחת (ספרי) וזה לשונם: ״לאלה״ – בני כשרים וקדושים, להוציא רשעים שבהם שלא היה להם חלק ונחלה. והוכיחו הדברים מבני המרגלים ומתלוננים, וסברא זו הולכת לדרכו של רבי יאשיה שאמר ליוצאי מצרים נתחלקה, ולזה כשאמר ״לאלה״ – כאלה שהיו צדיקים כלם, למעט הרשעים שהיו ביוצאי מצרים, שהם המרגלים שלא נטלו בניהם חלקם. ונראה שאין דרשה זו דלמעט רשעים דוחקת דרשתנו דלמעט יוצאי מצרים פחות מבן עשרים ולא להפך, כי כלן נשמעים יחד ממאמר ״כאלה״ – כל שאינו כאלה בין במספר בין בצדקות אינו בכלל החלוקה.

וראיתי לרש״י ז״ל שפרש ״לאלה״ על באי הארץ כסברת רבי יונתן, ואמר וזה לשונו: ״לאלה״ וגו׳, ולא לפחותים מבן עשרים אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ וכו׳ עד כאן. וקשה, הלא לרבי יונתן צריך ״לאלה״ להשמיענו שהארץ נחלקה לבאי הארץ, וכמו שדקדק רבי יונתן באמרו: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר ״לאלה״ וגו׳, ומה אני מקים ״לשמות״ וגו׳, עד כאן. הא למדת שלא הכרח לומר לבאי הארץ אלא מאמרו ״לאלה״, ומכח זה הצרך לחפש במה יקים מאמר ״לשמות״ וגו׳, הא למדת שצריך לומר ״לאלה״ להודיענו שתחלק הארץ לבאיה.

והן אמת כי בעקרן של דברים שאומר רש״י שלא תחלק אלא לבן עשרים אין אני מכריע לחלוק, הגם שלא נאמר בדברי רבי יונתן, עם כל זה יכול להיות נכלל בתיבת ״לאלה״ ויסבול שתי הדרשות, אלא שאין הכרח לדבר זה, דלמא לא בא אלא לשלול ליוצאי מצרים והדבר שקול. אלא דצריך עיון למה לא פרש רש״י כאמתתן של דברים אליבא דרבי יונתן.

וראיתי לרבי אליהו מזרחי שפרש דברי רש״י שדיק תיבת ״לאלה״, ולא יצא ידי חובת עיונו הזך אפלו בענין הקשיא שיש על רש״י מהבריתא. ואני אומר כי רש״י ז״ל לא נעלם ממנו כונת דברי ר׳ יונתן, אלא שנראה לדעתו הזכה מכרע מתיבת ״לאלה״ שלא נתחלקה הארץ אלא לאותם שהיו אז ודוקא אותם שהיו מבן עשרים באותו מספר, ודבר חדוש זה הוא שבא להשמיענו והדבר מובן הוא מעצמו שנתחלקה לבאי הארץ.

במספר שמות. פרוש, שתהיה החלוקה למספר השמות האמורות שהם חמשים ושבע משפחות, הכונה שיחלקו הארץ לחמשים ושבע משפחות וכל משפחה כפי מה שהיא. ודרך זה אינו אלא לרבי יונתן, דלרבי יאשיה שסובר ליוצאי מצרים אין לחלק לחמשים ושבע משפחות, שהרי צריך לחלק גם לששה משפחות שנחסרו מיוצאי מצרים, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (במדבר רבה כא), ויטלו חלקם השבט שממנו נחסרו במשפט הנחלה. ואפשר שגם רבי יאשיה [צ״ל יונתן?] יצדיק לומר ״במספר שמות״ על המשפחות של יוצאי מצרים.

לרב תרבה וגו׳. אמרו במסכת בבא בתרא (ב״ב קיז:) וזה לשונם: אמר ליה רב פפא לאביי, בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינו דכתיב ״לרב תרבה״ וגו׳, אלא למאן דאמר לבאי הארץ, מאי ״לרב״ וגו׳? קשיא, עד כאן. פרוש, אם החלוקה היא לאותם המנויים בערבות מואב, מה מקום לומר ״לרב״ וגו׳? הנה קשיא זו אינה מאיזה דיוק, רק שנוכל לומר לא נתן דעתו עליו, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב. ועוד, אין אלו דברי אמורא לדחותן אלא דברי רבי יונתן שהוא תנא. ולפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד, שכל שיאמר הגמרא ״קשיא״ היא עומדת לתרוץ, אלא שלא נזדמן להם תרוץ.

ונראה לפי מה שפרשתי במה שאמר ״במספר שמות״ שחוזר על החמשים ושבע משפחות, ידויק על נכון אמרו ״לרב״ וגו׳, פרוש שיחלקו חמשים ושבעה חלקים, ולא חלק כחלק יהיה, אלא ״לרב תרבה נחלתו״. המשל – משפחה שיש בה עשרים אלף תטול בכפלים מהמשפחה שיש בה עשרה.

עוד נראה לפי דרכו של רש״י ז״ל, כי רבי יונתן סובר שלא יטלו חלוקה אלא אותם שהיו במספר ערבות מואב. כפי זה בא הכתוב: לאם היו לאחד עשרה בנים בני עשרים, ולאחד שמונה בנים – ארבעה מבן עשרים וארבעה למטה מעשרים, ובכניסתן לארץ מי שהיו לו עשרה בני עשרים מתו לו ארבעה, ומי שהיו לו ארבעה בשמונה למטה מעשרים הגיעו לכלל עשרים בשעת החלוקה. לזה אמר הכתוב ״לרב״ – פרוש בזמן המספר ״תרבה נחלתו״ – פרוש מי שהיו לו עשרה בני עשרים במספר זה תרבה לו כשעור עשרה, הגם שאין לו אלא ששה. ו״למעט״ בזמן המספר שלא היו לו אלא ארבעה בני עשרים ״תמעיט״ לתת לו כשעור ארבעה, הגם שיש לו שמונה בני עשרים. ואולי שרש״י ז״ל לתרץ קשיא זו נתחכם במאמרו.

איש לפי פקדיו וגו׳. בספרי (ספרי במדבר קלב) אמרו וזה לשונם: ״לפי פקדיו״ מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, עד כאן. אין בזה סתירה למה שפרשתי בפסוק ״במספר שמות״ שנתחלקה לחמשים ושבע משפחות. אפשר שנתחלקה לשבטים ולמשפחות על זה הדרך: חלקו הארץ לשנים עשר חלקים והחלקים לחמשים ושבעה חלקים, שבט שיש לו שתי משפחות יטול שני חלקים, ומי שיש לו ארבעה יטול ארבעה חלקים, והחלק יהיה כפי המספר, למר מספר יוצאי מצרים ולמר מספר ערבות מואב. ואם תאמר, כיון שמחלקים למשפחות למה הצרכו לחלק לשבטים? הטעם כדי שיהיה כל שבט גורלו בפני עצמו, מה שלא יהיה כן אם יחלקו למשפחות, שיכול לעשות גורל לשני משפחות שמעון עם משפחות זבולן ולהפך, ולא יהיו כל שבט ושבט יחד.

ובמסכת בבא בתרא (ב״ב קכב.) אמרו, וזה לשונם: איבעיא להו, ארץ ישראל לשבטים איפליג או לקרקף גברי איפלוג? תא שמע: ״בין רב למעט״, ועוד תניא: עתידה ארץ ישראל שתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נחלקה אלא לשנים עשר שבטים, עד כאן. ונעלם מהש״ס בריתא בספרי שדרשוה מ״איש לפי פקודיו״, ומסתברא כי תנא דשלשה עשר שבטים גם כן דרשתו מ״איש לפי פקודיו״ כתנא דספרי, ועין בפסוק ״בין רב״ וגו׳:

עוד יתבאר לדרכו של רבי יונתן שסובר ״לאלה תחלק הארץ״ שהם באי הארץ, ועדין אין אני יודע אם דוקא להבאים לכלל עשרים או לכלל באי הארץ ואפלו לאותם שלא הגיעו לכלל עשרים, תלמוד לומר ״לפי פקדיו״, הא למדת כי דוקא לבני עשרים, ובזה אנו מצדיקים דברי רש״י שפרש בפסוק ״לאלה״ ולא מטעמו.

לשמות מטות אבתם וגו׳. לדברי רבי יאשיה בא הכתוב לשלל פשטיות הנשמע מאמרו ״לאלה״, שאין הכונה היא על הנמנים בערבות מואב, אלא פרוש ״כאלה״ שהם בני עשרים. ורבי יונתן מפרש שבא הכתוב לומר שהגם שחלקו להנמנים בערבות מואב, חזרו הם והורישו יוצאי מצרים וחזרו וירשום, כאמרם בבריתא (ספרי) וזה לשונם: כיוצא בזה אתה אומר בבאי הארץ, זה נטל סאה ואלו נטלו שלש סאין, והורישו אביהם וירשו המתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה. ולדרך זה ידיק על נכון אמרו ינחלו, שכנה הדבר לנוחלים, מה שאין כן מטבע הדבור עד עתה, כאמרו תחלק הארץ ולא אמר ״יחלקו״, וכן אמרו תרבה נחלתו וכו׳, וכן אמרו יתן נחלתו ולא אמר ״יקח נחלתו״, יחלק את הארץ ולא אמר ״יחלקו הארץ״. הא למדת שעד עתה היה הכתוב מדבר אשר יעשה בהנחיל אותם, ומאמר ״לשמות וגו׳ ינחלו״ הוא מה שיעשו הנוחלים אחר שהגיעתם הנחלה, ינחלוה בדרך זה כאלו נחלו אותה אבותיהם מהם וחוזרים ונוחלים אותה מהם, והוא אמרו ינחלו כי לא הזכיר נושא המנחיל להלביש הדבר בו.

בין רב למעט. במסכת בבא בתרא (דף קכב.) אמרו וזה לשונם: איבעיא להו, ארץ ישראל לשבטים איפלוג או לקרקף גברי איפלוג? תא שמע ״בין רב למעט״. ועוד תניא: עתידה ארץ ישראל שתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נחלקה אלא לשנים עשר וכו׳, ולא נתחלקה אלא בכסף שנאמר ״בין רב למעט״. אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה חמש סאה בגליל, עד כאן. וכתב רשב״ם שם וזה לשונו: תא שמע ״בין רב״ וגו׳, שיקח כל שבט מה שיתן לו הגורל, בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שהיה לו אנשים מעט, בין שהיה לו חלק מועט כגון שהיו לו אנשים מרובים וכו׳, דכל השבטים חולקין בשוה וכו׳, עד כאן. וקשה בדברי הגמרא, למה מפשט מהכתוב כיון שאין לו הכרח ממנו, שהרי בבריתא שמביא מפרשו לקרוב לירושלים ורחוק ממנה, קרוב קוריהו רב, רחוק מעט, לפי ששוה יותר.

ועוד נראים דברי הש״ס סותרים סופם לתחלתם, כי מאמרו ״תא שמע בין רב״ וגו׳ מגלה דעתו שסובר שנתחלקה בשוה לשבטים, ומאמרו ״ועוד תניא״ לא משמע כן, שהרי מפרש אמרו ״בין רב״ וגו׳ לרחוק מקום וקרוב מקום. ומכח זה מכרחים אנו לומר דסובר התלמוד כי תנא דעתידה ארץ ישראל סובר שנתחלקה ארץ ישראל לשבטים בהשואה, ולזה העיר הש״ס במאמר ״תא שמע ׳בין רב למעט׳״ לומר דסובר כדברי הבריתא שנתחלקה לשבטים בשוה. ואין דברים אלו צודקים, שהרי אם נפרש ״בין רב למעט״ בין שבט שנוטל רב לנוטל מעט לשעור אנשיו, מנין לנו לומר רחוק מקום וקרוב מקום, וכן להפך אם נפרש לרחוק מקום וכו׳ מנין לומר שנחלקה וכו׳?

ועוד, אם נאמר שנחלקה בשוה לשבטים, אם כן נעמיד מחלקת רבי יונתן ורבי יאשיה בחלקת כל שבט ושבט בפני עצמו, למר ליוצאי מצרים ולמר לבאי הארץ. כפי זה מה מקשה הגמרא (בבא בתרא קיח.) וזה לשונה: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בני יוסף, דכתיב (יהושע יז:יד) ״וידברו בני יוסף״, אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי קא צווחי? כולהו שקול לטפלים, עד כאן. אין אני רואה קשיא, כיון שלכל הסברות נטלו בני יוסף בשוה עם השבטים, וטענת בני יוסף הוא שהם רבים מכל השבטים, ובין להאומר ליוצאי מצרים ובין להאומר לבאי הארץ מחלקתם היא בחלוק השבט עצמו. אלא ודאי דבין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה לא נתחלקה הארץ בהשואה לשבטים, ואין להעמיד תנא דבריתא הפך שניהם. ועוד, אם נאמר שנתחלקה לשבטים בשוה, יותר היה לו לצעק שבט יהודה, שהרי כפי מספר באי הארץ יש במספר יהודה שבעים וששה אלף וחמש מאות, ומספר מנשה ואפרים יחד שמונים וחמשה אלף ומאתים, נמצא שאין יתרים שניהם מיהודה אלא שמונה אלפים ושבע מאות, ונטלו בכפלים, שהרי הם נטלו שני חלקים ויהודה חלק אחד, כמו שמבאר שם שלא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים לבד מלוי שלא נטל חלק בארץ.

אלא הנכון בעיני כי לא עלה על דעת הגמרא לומר שנתחלקה לשבטים בשוה כדברי רשב״ם, ופרוש דבריו שאמר תא שמע בין רב למעט – ממשמעות הכתוב מוכיח שהחלוק היה לשבטים, ממה שהזכיר בגורל ״בין רב למעט״, הרי שהחלוקה שהיתה על פי הגורל היה בו חלק רב וחלק מועט. ואם תאמר לקרקף דגברי לא יצדק לאמר ״בין רב למעט״, ופרוש רב ומעט הוא בין שבט שיש לו כפי אנשיו הרבה ובין שבט שיש לו כפי אנשיו מועט – הכל יהיה על פי הגורל לענין המקום שיטלו בו חלקיהם. ואמרו ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו׳ – ירצה להביא הדבר ביותר באור, לפי שיש לבעל הדין לחלק ולומר שאין להוכיח מפסוק ״בין רב למעט״ אלא לומר שלא נתחלקה לקרקף דגברי, אבל עדין יש להסתפק אם למשפחות או לשבטים. לזה אמר״ ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו׳ נתחלקה לשנים עשר שבטים. נמצינו אומרים כי פרוש ״בין רב למעט״ לכל הסברות אין נשמע ממנו שיחלקו השבטים בשוה, ולא חלקו אלא כפי שעור הפקודים, וכדברי תנא של ספרי שהבאתי בפסוק ״איש לפי פקדיו״.