במדבר כו, יט

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִית עֵר וְאוֹנָן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן

בְּנוֹי דִיהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וּמִיתוּ עֵר וְאוֹנָן עַל חוֹבֵיהוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן

בני יהודה. פרשה זו תרמז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמז ביהודה מהטעם עצמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה צח,ו) למה נקראו ישראל על שם יהודה. אמרו בני יהודה הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע, ואמרו ער ואונן ירמז לבית ראשון ובית שני, ער כנגד בית ראשון על דרך אמרו (שיר השירים ה:ב) ״אני ישנה ולבי ער״, שהיה הקדוש ברוך הוא בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקדש, אונן הוא בית שני וקראו אונן לשון אונאה, לפי שהיה חסר דברים העקרים של בית המקדש.

ואמרו וימת ער ואונן הוא חרבן הבתים, כי סלוק שכינה מהם יקרא מיתה, שפרחה הנפש שהיא השכינה ונשאר הבית מת בעונות ומלא טמאת הקלפה הנתונה בו כידוע. גם תמצא שעון שבו מת ער הוא העון עצמו שגרם החרבן, שאמרו זכרונם לברכה (שבת סב:) שהיו מסריחין על מטותיהם, והוא מעשה ער, דכתיב (בראשית לח:ט) ״ושחת ארצה״, ועון אונן הוא עון שגרם חרבן בית שני שהיה להם שנאת חנם (יומא ט:) וכמו כן אונן דכתיב בו (שם) ״לבלתי נתן זרע לאחיו״, גם לשון אונאה שהיו מאנים זה את זה.

ואמרו בארץ כנען, רשם מקום המקדש כי הוא בארץ כנען, ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס״מ הנקרא כנען. גם ירמז סבה אחת כללית, והיא שישראל לא הורישו הכנעני ונשארו יושבים בה, וזה סבב להטותם מדרך המוסר כידוע, והוא מה שרמז במאמר ״בארץ כנען״.

ואמרו ויהיו בני יהודה ירמז לצער הבא להם אחר חרבן הבית, ווי היו בני יהודה בגלות ביד אויביהם. אשרי מי שלא טעם שליטת שונא. ותמצא שבכל השבטים לא הזכיר הכתוב לשון זה של ״ויהיו״ אלא כאן, ובבנימין, כידוע הטעם שם.

ואמרו למשפחתם, כי כל משפחות בית ישראל בכל מקום שהם, כל הנקרא בשם יהודה ווי היו.

ואמרו לשלה נתכון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה, והגם שיעקב קראו שילה לא ישתנה השם בזה, וצא ולמד ממשפחות הרשומות כמה השתנות בשמות. ואולי שרמז בסמיכות מאמר לשלה עם מאמר ויהיו בני יהודה שצריכין ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו, וכמו שאמרו רז״ל במעשה רבי יהושע בן לוי ששאלו המשיח אם ישראל מכירים בצערו וחולים עליו וכו׳ עד כאן. וכדברי הזהר (בשלח נה:) בפרוש פסוק ״קול צפיך נשאו קול״ וגו׳ (ישעיהו נב:ח), והוא מאמר ״ויהיו״ פרוש, יהיו בו״ו שהוא הצער, ״למשפחותם״, בשביל שלה, והוא אמרו ״לשלה״ וגו׳, ובזה יהיו משפחת השלני פרוש, דור שבן דוד בא, ויקראו על שמו דורו של משיח.

עוד ירמז במה שנדקדק אמרו השלני, ואין אות הנו״ן בבנין השם, ואין כן מנהגו להוסיף בשם המשפחה אות חדשה זולת ה״א ויו״ד, כאמור בכל הקודמות ״חנוך משפחת החנוכי״ וגו׳. אכן ירמז למה שאמרו זכרונם לברכה (שבת לב:) בפסוק ״והחזיקו וגו׳ בכנף איש יהודי״ וגו׳, יעין שם דבריהם, והוא זה שרמז במאמר השלני, פרוש, שהאמות כלן יאמרו לכל אחד מישראל ״שלו אני״.

ואמרו לפרץ משפחת הפרצי, ירמז על דרך אמרם (סנהדרין כ:) שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, והכונה כי בבא הבא מפרץ יהיו כל ישראל משפחת הפרצי מלכים. ועל אותו זמן הוא שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיג:) כל ישראל בני מלכים, וכן אמר הנביא (ישעיהו מט:ז) ״מלכים יראו וקמו״ וגו׳. גם ירמז על הפרצה הגדולה אשר יפרץ באומות לאין תכלית.

ואמרו לזרח משפחת הזרחי, ירמז מה שאמר הכתוב (ישעיהו ס:ב) ״הנה החשך וגו׳ ועליך יזרח ה׳״, וכתיב ״והיה לך ה׳ לאור עולם״, והוא אמרו ״משפחת הזרחי״ אשר עלינו יזרח ה׳.

או תרמז הפרשה לשלשה ענינים שיהיו בעת הפקידה: א׳ ביאת משיח בן אפרים כמאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב.), ב׳ גלוי משיח בן דוד, ג׳ כשימלוך ה׳ עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים אמר שלה, ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתבת שלה, כדרך אמרו (שמואל ב ו:ז) ״ויכהו שם על השל״. וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו׳, כי זה יעשה פרץ באומות וינקם דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו׳, רמז לכבוד ה׳ עלינו יזרח.

ואמרו ויהיו בני פרץ, אמר לשון צער לרמז על הצרות אשר יהיו בבא הגואל, כאמרם בגמרא (סנהדרין צח.) ״ייתי ולא אחמיניה״ מרוב הצער של חבלי משיח. ואמרו בני פרץ וגו׳, פרוש תולדות היוצאות מביאת הגואל הרמוז בפרץ הם שני דברים: א׳ שיבנה ה׳ חצר בית המלך, והוא בית המקדש אשר פעל ה׳ וכוננו ידיו, ויהיו ישראל מבני פלטין שלו, והוא אמרו לחצרון משפחת החצרוני והבן. הב׳ לחמול משפחת החמולי שיחמל עלינו בכל ענפי החמלה.

ואמרו אלה משפחות יהודה. פרוש, מה שיהיה להם מהמאורעות, גם הרעות גם הטובות. ואמרו ״לפקודיהם״, פרוש, כשיהיו נפקדים יש פקידה לרעה ויש פקידה לטובה, כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (זוהר חדש א, קס.), ושני מיני פקידות נאמרו בכתוב.

ואמרו ששה ושבעים אלף וחמש מאות, אולי שרמז ה׳ בזה מתי יהיה תכלית הפקידה טובה הרשומה בסמוך שיזרח עלינו כבוד ה׳, ואמר עד עבור כל גליות, גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום. כנגד גלות מצרים אמר ששה לרמז לגלות מצרים שהיה לששה דורות, דכתיב (בראשית ט״ו:ט״ז) ״ודור רביעי ישובו הנה״, ועין מה שכתבתי שם ששלשה דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה הרי ששה, כי התחלת הגלות היה משנולד יצחק. וכנגד גלות בבל אמר ושבעים דכתיב (ירמיהו כ״ט:י׳) עד למלאת לבבל שבעים שנה. וכנגד גלות אדום שאנו עדין בו אמר אלף וחמש מאות, ואם היו זוכים ישראל היו נמנים קע״ב שנה שנשארו מאלף הרביעי, וכיון שלא זכו יתחיל החשבון מאלף החמישי וחמש מאות מאלף הששי, ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו ויתקימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גלוי הגאלה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום.