אור החיים על במדבר פרק כז

ותקרבנה בנות וגו׳. אמרו ותקרבנה ולא הספיק במאמר ״ותעמדנה״ וגו׳ שאמר בסמוך, לומר שלא עמדו לפני משה עד שהתועדו יחד בעצה הגונה וראו כי יש בפיהם נכונה בטענה הנשמעת כאשר אבאר בעזרת השם, ואחר כך עמדו לפני משה וכו׳. או ירצה על זה הדרך ותקרבנה וגו׳ למשפחות מנשה בן יוסף, פרוש, שנתועדו לקחת עצה מגדולי השבט ולהמלך עמהם משום דרך ארץ. ואולי שרמז הכתוב באמרו בנות לומר שהערתם היתה מה שאמר בסמוך ״איש לפי פקודיו״ ואמרו בספרי וזה לשונם: יצאו נשים וכו׳. או ירצה באמרו ותקרבנה וגו׳ להגיד שבישניות היו, וקודם שעמדו לפני משה, נתקרבו לפני גדולי השבטים, והוא אמרו למשפחות מנשה, ואחר שנתקרבו לבני משפחתם הסירו מסוה הבושה לעמד לפני משה. ולדברי האומר סרס המקרא ודרשהו, לא יכלו לעמד לפני משה, עד שקדמו לעמד לפני שלמטה ממנו, ודבר זה ממדת הבשת.

בנות צלפחד בן חפר וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין יחסם הכתוב ולא סמך על מה שהזכיר בסמוך במספר בני מנשה, ושם נאמר צלפחד ושם בנותיו, ורבותינו זכרונם לברכה (ספרי) דרשו דרשות. ואפשר לומר שרשם ה׳ בזה הטענה שעליה נתקרבו יחד להתועד, והיא על פי דבריהם זכרונם לברכה בבבא בתרא (דף קיח.) וזה לשונם: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צוחן בנות צלפחד, אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צוחן? הא ליתיה דלשקול! ומתרץ: לחזרה, עד כאן. פרוש, שאפלו למאן דאמר לבאי הארץ הכרח לומר מכח פסוק ״לשמות מטות אבותם״ וגו׳, שבאי הארץ יחזירו הנחלה ליוצאי מצרים וחוזרים ונוחלים, ואם כן כשיחזירו בני חפר נחלתם לחפר ויחזרו לנחל מהם, יזכו הבנות עמהם בירשת חפר. והיא הטענה הבאה במאמר בנות צלפחד בן חפר: אם החלקה תהיה למאן דאמר שנחלקה ליוצאי מצרים, באים בטענה לתן להם חלק צלפחד אביהם וחלקה הנוגעת להם בחפר מוריש מורישם. ולמאן דאמר לבאי הארץ יתבאר על זה הדרך: בנות צלפחד, והגם שנחלקה הארץ לבאיה, אף על פי כן נתועדו לצד טענת היות צלפחד בן חפר, וכשתחזר נחלת בני חפר לחפר ויחזר להנחיל, יהיה נוגע לבנות חלק יחד עם דודיהן.

ואמרו בן גלעד בן מכיר בן מנשה, כבר העירו רז״ל ואמרו בספרי וזה לשונם: מגיד הכתוב כשם שצלפחד היה בכור כך היו כלן בכורות, עד כאן. וכפי זה יכוין הכתוב להודיע שנתעוררו גם בפרט זה לטול חלק הבכורה הנוגעת להאבות. עוד אמרו שם וזה לשונם: להודיעך שכלן צדיקים, שכל מי שיחסו וכו׳, עד כאן. וכן משמע מדברי רש״י בחומש. ואמרו ואלה בתוספת וא״ו לומר מה הראשונים צלפחד חפר מכיר גלעד כלם צדיקים כאמרם ז״ל כמו שכתבתי בסמוך, ואלה גם כן צדיקים כמותם.

ואלה שמות בנותיו. קשה אמרו בנותיו, שנראה שלא הזכיר אלא צלפחד ולא הבנות, שבזה יצדק לומר ״ואלה שמות בנותיו״, ולא כן הוא, שאדרבה לא הזכיר אלא הבנות בכנוי אביהם, ואם כן היה לו לומר ״ואלה שמותם״.

ולהבין הכונה אעיר גם כן בסדר שמות הבנות, שרואני שאין הכתוב מסדרן בסדר שוה שמזכירם במקום אחר, שכן תמצא בפרשת מסעי (במדבר ל״ו:י״א) שסדרם שלא כסדר זה. ובמסכת בבא בתרא (ב״ב ק״כ) אמרו וזה לשונם: להלן מנאן דרך גדלתן וכאן דרך חכמתן. ופרש רשב״ם: ״להלן״ הוא בפרשת מסעי בשעת נשואין דרך גדלתן, ו״כאן״, פרוש, כשבאו לפני משה מנאן דרך חכמתן. ואין הדברים נראים מכמה טעמים: א׳ – במה מסים הדבר כי מנאן דרך גדלתן בענין הנשואין, כי מי יאמר שהכתוב דרך נשואיהן מני להו. ב׳ – למה כשמנאם הכתוב למעלה (במדבר כ״ו:ל״ג) במספר בני מנשה למה לא מנאן דרך גדלתן, ושם אין דבר חכמה ולא תבונה. ג׳ – מדברי התלמוד קשה למה הקדים לומר ״להלן״ ואחר כך אמר ״וכאן״ וכו׳, כיון שכונת אמרו ״להלן״ הוא האמור לבסוף בפרשת מסעי, גם תבת ״להלן״ פשטה הוא מקודם.

אכן הנכון בעיני הוא, כי סדר גדולתן הוא סדר האמור במספר בני מנשה והאמור בפסוק ״ותקרבנה״, וסדר חכמתן הוא סדר האמור בפסוק ״ותהיינה״ וגו׳, ולזה אמר הש״ס ״להלן״ וכו׳, פרוש לפי שהש״ס אמר בסמוך צדקניות הם שלא נשאו אלא להגון להם, ואמר ״להלן״ פרוש בזכרון הקודם לזכרון זה של נשואין, והוא זכרון האמור במספר בני מנשה, גם בפסוק ״ותקרבנה״ מנאן כסדר גדולתן, כי כן ראוי לחוש לומר דרך גדולתן בזכרון ראשון להודעת הויתן, וכאן, פרוש בפסוק ״ותהיינה״ שאנו עוסקין בו כאמור מנאן דרך חכמתן, והודיע בהם הכתוב ענין זה של דרך חכמתן בפעם אחרונה שהזכירם, אבל בכל המקומות לא הזכירם אלא כסדר גדולתן, וכפי זה ידיק דברי הש״ס על נכון.

ובזה נבא לישב מה שהקשינו בכתוב, והוא שנתחכם הכתוב להעיר כי דרך גדלתן מונה אותם, ולזה אם היה אומר ״ואלה שמותם״ היה צריך לסדרן כסדר חכמתן, וסדר חכמתן אינה כן. ולזה אמר ואלה שמות בנותיו להעירך שסדר הוית בנות מאביהם הוא שמסדר הכתוב. וכן תמצא למעלה במספר בני מנשה שנאמרו גם כן בסדר זה, דקדק הכתוב לומר ״ושם בנות צלפחד״ להעיר כמו כן. והגם שגם בפסוק ״ותהיינה״ אמר הכתוב גם כן ״בנות צלפחד״, שם הקדים זכרונם ואחר כך שם אביהם, ואין במשמעותו שסדרן כדרך לידתן, אלא כשיקדים זכרון האב ויסמך לזכרונו זכרונם – זה יגיד כי מונה סדר יציאתן ממנו. ועין מה שכתבתי בפרשת נח בפסוק (בראשית ו:י) ״ויולד נח שלשה בנים״.

ותעמדנה לפני משה וגו׳. בפרשת בהעלותך (במדבר ט:ו) פרשתי מחלוקת אבא חנן ורבי יאשיה, גם למה נחלקו גם במקום זה, ולפי מה שפרשתי שם יתישב אמרו גם כן כל הנשיאים והעדה לשתי הסברות, להאומר חולקין כבוד וכו׳ מכאן אתה למד שאפלו אין רבו חולק לו כבוד מן הסתם אין הנשיאים חולקים כבוד לעם הארץ, ולמאן דאמר אין חולקין וכו׳ מכאן תתחיב לומר סרס המקרא ודרשהו והבן. וטעם שדברו בזמן שהיו יחד שבטי ישראל, לומר דבריהם בפני כלן כדי שידעו תשובתו להם שלא יערערו אחר כניסתם לארץ.

ובספר הזהר הקדוש פרשת בלק דף ר״ה אמרו וזה לשונם: דחב במדברא במלולא לגבי משה, חשיבו דמשה אנטיר דבבו, ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר וכל הנשיאים וכל ראשי אבהן וכו׳, עד כאן. הדברים יגידו שמפרש טעם מאמר הנשיאים וכל העדה, הוא שהבנות כנסו אותם לחשש שינטר משה להם איבת אביהם. ומה שאמרו בזהר ״וכל ראשי אבהן״ הוא פרוש אמרו ״וכל העדה״, והכרח לפרש כן לפי מה שמפרש שהם כנסו אותם, לא יתכנסו העדה כלם זולת במאמר משה ובתקיעה בחצוצרות כידוע, לזה פרש שהם ראשי האבות.

ויש להעיר לדברי הזהר, איך יעלה על דעת הצדקניות לחשד בכשר כמשה? ואולי שאינו אלא ללמדנו דרך החיים, וכמו שפרש שם בזהר וזה לשונו: מכאן מאן דחייש מן דינא יקרב אחריני ויסגי בגוברי״ עד כאן, וכבר אמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא קיט:) שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו, ולעולם יודעים היו כי משה לא יעול משפט. או אפשר שחששו כי משה ישפט בהם כמשפט המתלוננים והמרגלים שלא נטלו בניהם חלק בארץ לפי שדברו בה׳ ובמשה, לזה כנסו כל האמורים לצדד עמו במשפט כדי שלא יטה בדעתו לחובתם. או אפשר שנתחכמו בזה כדי שירגיש משה ויעשה מה שעשה כאמור שם בזהר, שנסתלק מן המשפט והקריבו לפני ה׳. ונראה שהגם שהיה יודע משה שנוטלות נחלה, עם כל זה עשה כן ללמד לדינים שרואים שנחשדים בדין שיסתלקו וכו׳ כדרך שעשה הוא. או אפשר שחש להם שיהיו כמתלוננים וסלק עצמו מלצדד במשפטם והקריבו לפני ה׳.

אבינו מת במדבר. טעם אמרו מת במדבר, לשלל שלא מת במצרים, והכונה בזה בין למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ בין למאן דאמר נתחלקה ליוצאי מצרים זו היא עקר טענתם, למאן דאמר ליוצאי מצרים אמרו מת במדבר הרי שהיה מיוצאי מצרים, ודקדקו גם כן בתבת במדבר לומר שהיה מכלל אותם שנגזרה עליהם גזרת ״במדבר יפלו פגריכם״ (במדבר י״ד:כ״ט) הא למדת שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים, ולמאן דאמר נתחלקה הארץ לבאיה הרי גם הוא מודה שתחזר ליוצאי מצרים וינחילו בניהם, ונוגעת הירשה להם בחזרה.

עוד יתבאר על פי דברי הזהר (זוהר ח״ב קנז.) שאמר כי המדבר הוא מקום שליטת ס״מ הרשע, וזו סבת פרעון עונם תכף ומיד, כי לפי שהיו דורסים עליו וכופין אותו לא היו משיגים גדר זה לשלט עליו עד שהיו מתרפאין מנגע עונם, והוא אמרו מת במדבר פרוש בשביל היותו במדבר שזולת זה היה ה׳ מאריך אפו עד שהיה מתקן מעשיו ולא היה מת.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בזהר (חלק ג רה:) כי ״במדבר״ לשון דבור, כי באו להסיר מלב משה לבל יחשד אותם שיש בלבם עליו חס ושלום שיעול משפטם, ואמרו אבינו מת במדבר פרוש: איך יעלה על הדעת שיחשבו דבר זה? הלא המה ראו את אשר המית ה׳ אביהם בשביל שדבר במשה, וזה אות להם להרחיק מחשבות און באיש אלהים. ואמרו ראיה לדבר שמיתת אביהם היתה בשביל שדבר במשה, שהרי לא היה בתוך העדה וגו׳, ודרשו זכרונם לברכה (ספרי) שכללו בדבריהם עדת מרגלים ועדת קרח ומתלוננים, והוא לא היה ביניהם. הא למדת שלא היה לו אלא חטא הדבור, שהרי כמה כתות של רשע היו ולא נמנה עמהם. והוא מה שגמרו אומר כי בחטאו לשון יחיד, פרוש: חטא אחד היה לו ולא יותר. ואולי כי לזה נתכונו לדבר דבריהם בפני כל הנשיאים והעדה להשמיעם דברים אלו להגדיל אימת משה בלבם. ואפשר כי לזה נתכון באמרו ״לאמר אבינו מת במדבר״, פרוש: טעם ״ותקרבנה לפני וגו׳ ולפני״ וגו׳ לאמר דבר זה – אבינו מת בשביל שדבר במשה, הגם שהיה צדיק גמור ולא היה בידו אלא חטא אחד.

ובזה נתישבה תמיהת התוספות שהקשו שם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קיח:) בדבור המתחיל ״ולמאן דאמר לבאי הארץ״ וכו׳, שמדברי הגמרא מוכח כי למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ לא נטלו הבנות חלק צלפחד הנוגע לו לעצמו בנחלה, אלא הנוגע לו בנחלת חפר כשחזרו לו בניו. אם כן למה הצרכו הבנות לומר ״והוא לא היה בתוך העדה״ וגו׳, והלא אפלו בני העדה של המרגלים נטלו בזכות אבי אביהם? ולדרכנו הצרכו לומר ״והוא לא היה״ וגו׳, לומר ״כי בחטאו״ וגו׳ כמו שפרשתי. וחוץ מדרכנו יש לישב קשית התוספות שהבנות לא ידעו שלא נקנסו המרגלים לטול בחזרה בנכסי אביהם, וחשבו שפקע מהמרגלים נחלה בארץ כל עקר, לזה הצרכו לומר ״והוא לא היה״ וגו׳.

ובנים לא היו לו. ולא אמרו אין לו, יתבאר על דרך אמרם בני בנים הרי הם כבנים, והעלו בגמרא (יבמות סב:) שהוא הדין בני הבנות, לזה אמרו לא היו לו כבר אבל יש תקוה שיהיה לו, והם אשר ילדו בנותיו שהם נקראים גם כן בניו:

למה יגרע. פרוש, על פי מה שאמרו במשנה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קטז) וזה לשונם: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה – חלק אביהם, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור וכו׳ עד כאן. והוא אמרו למה יגרע וגו׳ כנגד חלק צלפחד, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו פרוש, חלק צלפחד שנוגע לו תוך אחיו בנכסי חפר שהיה מיוצאי מצרים, וחלק הבכורה כלול הוא במאמר ״בתוך אחי״ וגו׳. ודרך זה אינו אלא למאן דאמר שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, אבל למאן דאמר לבאיה נתחלקה לא נטלו חלקו של צלפחד עצמו. ויתבאר הכתוב בדרך אחר, על דרך מה שאמרו שם (בבא בתרא קיח) וזה לשונם: אמר ליה רב פפא לאביי, בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה וכו׳, היינו דכתיב ״חבלי מנשה עשרה״ – שתא דשתא בתי אבות וארבעה דידהו, פרוש: אחד חלק צלפחד, ב׳ חלקו בחפר, ג׳ בכורתו פי שנים, ד׳ חלקו בירושת אחיו. אלא למאן דאמר לבאי הארץ וכו׳, ומתרץ: תרי אחי אבא הוו ליה, עד כאן. מעתה אפילו לסברת מאן דאמר לבאיה נתחלקה, נטלו הבנות שתי ירושות – ירושת צלפחד דאביו פי שנים וירושת שני אחיו שמתו. לזה אמרו למה יגרע וגו׳ כנגד ירושת חפר שנוגעת לצלפחד בחזרה, תנה לנו וגו׳ כנגד ירושת האחים שמתו שנוגעת לצלפחד גם כן מצד החזרה.

עוד יתבאר הכתוב לשתי הסברות בהעיר אמרו ״למה יגרע שם אבינו״, שהיה לו לומר ״למה תגרע נחלת אבינו״. עוד, למה חזרו לומר כי אין לו אחר שכבר אמרו ״ובנים לא היו לו״? ויתבאר הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה במסכת בבא בתרא (קיט.) וזה לשונם: תנא, בנות צלפחד וכו׳ חכמניות הן שלפי שעה דברו, דאמר רבי שמואל מלמד שהיה משה יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר ״כי ישבו אחים״ וגו׳, אמרו לו: אם כבן אנו תן לנו נחלה, ואם לא – תתיבם אמנו עד כאן. והוא מה שאמר הכתוב כאן למה יגרע שם אבינו, פרוש, זו היא טענת יבום להקים שם המת. ולזה דקדקו בלשונם ״למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו״, והגרעון הוא ״כי אין לו בן״, וה׳ צוה ״כי ישבו אחים וגו׳ ובן אין לו וגו׳ יבמה יבא עליה״ וגו׳. מה תאמר שהבת כבן תחשב ופוטרת, אם כן ״תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו״. והגם דרבי שמואל הקדים במאמר הבנות טענת הנחלה לטענת היבום, לא נתכון אלא לומר שתי הטענות שאמרו ולא דקדק לומר אותם כסדרן. ודרך זה ישנו בין לסברת רבי יאשיה שאמר הארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, בין לסברת רבי יונתן שאמר לבאיה נתחלקה. לסברת האומר ליוצאי מצרים שואלים גם חלקו של צלפחד עצמו ושאר חלקים הנוגעים לו מובנים מעצמן, ולסברת האומר לבאיה נתחלקה שואלים חלקים הנוגעים לצלפחד בחזרה.

ויקרב משה וגו׳. אפשר שנתכון לפי דברי תנא דחכמניות וכו׳ שהבאתי בפסוק ״למה יגרע״, ששפטו אם אנו כבן נירש ואם לאו תתיבם אמנו, כמו כן דבר משה לפני ה׳. וטעמו שאמר כן, לשאם יאמר לו ה׳ אין להם נחלה יתן לו טעם למה לא תתיבם אמם.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בבבא בתרא (קיט:) וזה לשונם: אמר רבי חדקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה אומר – יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה, וראויה היתה פרשת נחלות לכתב על פי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, וראויה היתה פרשת מקושש וכו׳ אלא שנתחיב מקושש ונכתבה על ידו, עד כאן. וכתבו התוספות שם בדבור המתחיל ״יודע היה משה וכו׳״: אף על פי שלא נאמרה פרשת נחלות, יודע היה מטעם אם כבן אנו נירש, אם כבת תתיבם אמנו, כדלקמן (במדבר כז:ד), עד כאן.

וקשה לדברי בריתא זו מבריתא (זבחים קטו:) שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בסדר נתינת התורה, שכלם מודים שנאמרו כללות התורה ופרטיה בסיני. ולפי בריתא זו לא נאמר למשה אם יטלו חלק בכורה אם לא עד שנת הארבעים שהיה בערבות מואב אחר מיתת אהרן, שכן אמר הכתוב ״ולפני אלעזר״, הא למדת שמת אהרן. בשלמא פרשת מקושש לפי שהיתה בשנה ראשונה כאמרם זכרונם לברכה (ספרי ח״א קיג:) נוכל לומר שהיה ה׳ אומרה למשה בסיני אלא שנתחיב מקושש וכו׳, מה שאין כן מה שלפנינו. ועוד כפי זה מת אהרן חסר ידיעת התורה בפרט דין זה.

ונראה כי לעולם כל משפטי התורה נאמרו למשה בסיני כללות ופרטות, וכמו כן פרשת נחלות, והיה יודע משה ואהרן שהבנות יטלו גם חלק הבכורה. ומה שאמרו בבריתא לא היה יודע שיטלו חלק הבכורה, פרוש בארץ ישראל, הכונה אם תחשב ראוי או מוחזק, לפי שאין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק ולא בראוי. ודבר זה לא בא מחמת חסרון ידיעת ההלכה אלא חסרון ידיעת מציאות זה אם קרוי מוחזק או ראוי, וחסרון ידיעת דבר זה אינו חסרון דיני התורה. וכן מוכיחים הדברים ממה שאמרו שם בגמרא שמקשה מבריתא זו של רבי שמעון השקמוני לרבא שאמר ארץ ישראל מוחזקת היא, ואמר: ואי סלקא דעתך מוחזקת היא, מאי קא מספקא ליה? ומתרץ: היא גופא מספקא ליה במשמעות דקרא (שמות ו:ח) ״ונתתי אתה לכם מורשה״ וגו׳. פרוש, אם פרוש מורשה הוא ירשה וכפי זה הבכור יטול בה פי שנים, או דלמא פרוש מורשה הוא שיהיו מורישין אותה. ופשטו ליה ירשה לכם ומורישין לבניהם, והינו דכתיב (שמות טו:יז): ״תביאמו ותטעמו״ וגו׳, מלמד שמתנבאים ואינם יודעים מה וכו׳, עד כאן. הדברים מגידים שהספק היה בארץ לא במשפט הבכורה שכבר נאמרה פרשת נחלות, שאם לא כן מה מקשה התלמוד במה נסתפק משה כיון שעדין לא נאמרה פרשת נחלות עד אותה שעה.

ונתבאר גם כן מהגמרא שגם משפט ארץ ישראל אם היא מוחזקת או ראויה נאמרה בתורה, אלא שנסתפק משה בפרוש מורשה. וגם אותו ספק יש לו ברור בתורה מפסוק ״תביאמו ותטעמו״ (שמות טו:יז), ולא הרגיש בו, כאמרו מתנבאים ואינם יודעים וכו׳. ומעתה אמרו ויקרב משה את משפטן הוא טענת הבכורה בארץ, ואמר ליה רחמנא והעברת את נחלת וגו׳, ופרש שם שדורש רמז הבכורה מתבת ״והעברת״ כדכתיב (שמות יג:יב) ״והעברת כל פטר רחם״. והגם שתמצא שכל ענין הנחלות כתוב כאן, בזמנו נאמר בסיני אלא שנקבע כאן, כדרך שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נט:) בענין מילה וגיד הנשה (חולין ק:) שבסיני נאמרו אלא שנקבעו שם. אלא שנשאר לנו לידע היכן רמזו הבנות בדבריהם טענת הבכורה שאומר שעליה הקריב משה משפטן. ואולי כי אין צרך שישאלו אם הדין יודע שיש להם זכות מה שלא הוזכר בדבריהם ונסתפק בו, ישאל עליו לאלהי המשפט. או אפשר שרמזוה במאמר למה יגרע שם אבינו, שרצו שיהיה הדבר להם כאלו אביהם הוא הנכנס לארץ, והדבר מובן שרצונם לומר שיטלו חלק הבכורה בארץ. ולפי זה אמרו משפטן פרוש, המשפט שתבעו בחלק הבכורה.

ויאמר ה׳ וגו׳ לאמר. אמרו לאמר, פרוש שלא יחשב משה כי מאמר ״כן בנות״ וגו׳ הם הדברים הנאמרים למשה שהקריב המשפט ואין צרך לאמרם לזולת, לזה אמר ״לאמר״ שיאמר כמו כן להם. ואפשר שלא להם לבד אלא לישראל, ולזה לא אמר ״לאמר להם״. או אפשר ממה שאמר אחר כך ״ואל בני ישראל״ וגו׳ גלה כי מה שקדם אין צרך לאמרו כי אם לבנות צלפחד, וכפי זה אמרו ״לאמר״ הוא לאמר לבנות.

כן בנות צלפחד וגו׳. הצרך לומר כן ולא הספיק במה שפרט המשפטים, לומר שדרך המשפט ששפטו בשכלם לכל הפרושים שפרשנו, בין לפי מה שאמר התנא דחכמניות היו ששפטו דין ירשה מדין יבום – הצדיק ה׳ מה שדנו בשכלם, בין מה שאמרו מדעת עצמן שנוגע להם חלקי הבכורה וחלק אחיהם. עוד נתחכם ה׳ לומר ״כן״ וגו׳ להעיר כי כל פרטי הדינים אשר יצו ה׳ בענין, כמו שדרשו זכרונם לברכה בבריתא במסכת בבא בתרא (קיח:) וזה לשונם: ״נתן תתן״ – זו נחלת אביהן, ״בתוך אחי״ וגו׳ – זו נחלת אבי אביהן, ״והעברת״ – זו בכורה וכו׳, ואמר רבי אלעזר אף חלק אחי אביהן וכו׳ דכתיב ״נתן תתן״ וגו׳ – לכל אלו הפרטים נתכונו בנות צלפחד בדבריהם, והוא אמרו כן בנות וגו׳, וחזר לפרש דברים שכלל במאמר ״כן״. הא למדת שהיתה כונתם לשאול כל האמור, וכבר רמזנום למעלה בדבריהם.

ונתכון ה׳ גם כן לרומם הצדקניות החכמניות, ואולי כי לזה נתכון בתיבת לאמר לשון מעלה, כדרך אמרו (דברים כ״ו:י״ח) ״האמירך היום״ לרוממם במאמר ״כן בנות צלפחד דברת״. עוד נתכון ה׳ ליחד להם תשובה למשפטן בפני עצמן, ולא כללן יחד במצוה אחת עם ישראל כשצוה בסמוך, דכתיב: ״ואל בני ישראל תדבר לאמר״, להראות את אשר יכבד מכבדיו ועושי רצונו.

וראיתה אתה. ולא הספיק מה שכבר אמר ״וראה את הארץ״, על דרך אמרם זכרונם לברכה (ספרי חלק א קלו) שהראהו ה׳ ראיה נסית מה שאין כח בשעור עין טבעית לראות באור השמש, זולת באור הגנוז כידוע. ולזה הבטיחו ואמר לו וראיתה אתה, כי יאיר לפניו אור החיים. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (דברים לד:א) ״ויראהו ה׳״ וגו׳ להעיר על האמור.

גם אתה כאשר וגו׳. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני ריש פרשת מסעי) שאמרו שאמר אהרן למשה: אלו היה יודע כן היה רוצה בדבר מקודם לכן, והוא אמרו גם אתה סמוך למאמר ונאספת, לומר שלא יהיה נרתע מהאסיפה, שמבטיחו שגם הוא יחפץ וירצה לאסף כשיראה ערבות המושג בשעת מיתה, וזה לך האות ״כאשר נאסף אהרן אחיך״, שהוא אמר לך שאם היה יודע וכו׳, הרי שגם החפץ והרצון יסכימו לאסף. עוד ירצה להעירו במצוה המוטלת על הצדיקים לעשות בשעת מיתה, והוא שיצדיק עליו את הדין ויחפץ בגזרת מלך שתתקים, והוא אמרו ונאספת וגו׳ גם אתה, פרוש אפלו אתה תסכים לאסף, כדרך אמרו (תהלים לא:ו) ״בידך אפקיד״.

ואמרו כאשר נאסף אהרן וגו׳, פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שם) שאמר לו משה לאהרן: ״אהרן אחי, מקבל עליך למות?״ אמר לו: ״הן״. אמר לו: ״נעלה להר״, מיד עלו וכו׳, עד כאן. והוא מה שרמז במאמר כאשר נאסף אהרן, פרוש, שהסכים גם הוא על האסיפה. וטעם הדבר שעושה ה׳ כסדר זה, לפי שאינו חפץ לטול נפש הצדיק אלא ברצונו לרוב חבת ידידיו, גם שבזה ישלמו האושר השלם, כאמור (דברים ו:ה) ״ובכל נפשך״.

וידבר משה וגו׳ לאמר. הנה למה שקדם לנו מדבריהם שלשון דבור יגיד על מענה קשה, כפי זה למה אמר הכתוב וידבר משה לפני ה׳ שאין זה מהמוסר? עוד צריך לדעת אמרו לאמר שאין לה משמעות במה שלפנינו. ואפשר כי משה בא בטענת משפט לבל ימות, ולא למה שממנו אלא בשביל ישראל כאשר אבאר מאמריו, לזה אמר לשון דבור. ולפי שבמאמר משה האמורים בענין אינם אלא דברי חבה ורחמנות על ישראל, אין תכלית הדברים עומד בנאמר אלא במתחיב מהמאמר, שהוא מניעת המיתה ממנו כאשר אבאר, והוא אמרו לאמר.

יפקד ה׳ אלהי הרוחות וגו׳. צריך לדעת: א׳ למה בחר כנוי זה מכל כנויי המעלה והשבח הידועים לה׳. ב׳ למה האריך לשון אשר יצא וגו׳ ואשר יבא ואשר יוציאם ואשר יביאם. ג׳ אמרו ולא תהיה עדת וגו׳, מנין יעלה על הדעת שה׳ יעלים עינו מבניו שיהיו כצאן אשר וגו׳.

אכן יתבאר הענין על זה הדרך: דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתון ברבוי הנושאים, וכשם שישתנו הנבראים בצורתם ובקומתם ואין ההשתוות בהם, כמו כן ויותר מהמה בענין השתנות הנבחר והנשלל בבחינת ההשכל והרצון, נוסף על שנוי פרטי הטבע בתכונת ההרכבה שביסודות וכחות היוליים אשר מהם יולד הבחירה בדומים, וימצא לפעמים ההשתוות בתכונה והוא נעלם, והוא מה שכונו רז״ל (נדרים לט:) לומר ״בן גילו״ בענין בקור חולים. ומזה תשער שישלל בגדר הנמצא שישתוו רבים כהמה ששים רבוא שהיו בדורו של משה לאחד, והמלך אשר ישים ה׳ עליהם לא ישתוו ברצונם אליו, זולת האיש משה שאמרו ז״ל (תיקוני זוהר סט) שהיה שרש כל הנשמות של דור המדבר, בסוד אמרו (ישעיהו סג:יא) ״משה עמו״, ועין מה שכתבתי בפסוק (במדבר יא:יב) ״האנכי הריתי״ וגו׳. וזו היתה סבה שהמפקיד והנפקדים נמזגו לגדר ההשתוות וכל אחד היה לו כלבבו.

וזה הוא גם כן טעם שצוה ה׳ עשות שופטים לשבטיך וכו׳, לפי שהשבט יתקרב בתכונה לענפיו. וזה ידע ובחן משה עליו השלום ואמר תשובה למאמר המיתה: יפקד ה׳ – פרוש ימנה, אל אלהי הרוחות – פרוש שיודע רוח של כל בשר וגדר תכונתם, תמנה אחד שיהיה טבעו שוה בתכונה לכל העדה, שיסכים הוא למה שיאמרו הם ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם. והוא אמרו אשר יצא לפניהם – פרוש שיהיה לו הרצון בהם, ואשר יוציאם וגו׳ – שיהיה להם הרצון כמוהו לצאת ולבא עמו. ותלה הדבר בו כי הוא המלך, ובחירה כזאת היא מחלטת השגה מזולתו יתברך, כי הוא לבדו יודע תכן הרוחות וידע רוח שתתמזג עם כלן. ואיש כזה אינו בנמצא זולת אם יהיה אדם כמשה שכל ישראל הם ענפיו והוא שרש לכלם, וזולת זה תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה. ותכלית כונת דברי משה לה׳ הוא על זה הדרך: אני אעשה כאשר אדני דובר, אבל יתקן דבר זה קדם אם יוכל להכנס בגדר התקון, ואם לא – תהיה עדת ה׳ כצאן וגו׳. והיוצא מזה הוא ולא ימות, כרמוז בתבת ״לאמר״ שאמרנו, ומתוך הדברים אתה למד שאם ימצא איש כזה הנה הוא מסכים גם הוא לאסף אל עמיו כמאמרו יתברך.

ויאמר ה׳ וגו׳ קח לך וגו׳ אשר רוח בו. צריך לדעת אמרו קח לך, עוד אמרו אשר רוח בו וכי יש אדם שאין בו רוח? עוד צריך לדעת מה זו סמיכה. אכן לפי מה שפרשתי בדברי משה באה התשובה שפרוש אמרו ״קח לך״, פרוש כחששתך ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו, פרוש אתה ישנך שרש כל הנשמות והוא ישנו בבחינת הרוח, והוא אמרו אשר רוח בו פרוש שרש כל רוחות הדור ההוא. וצוה ה׳ לסמך ידו להעיר לרוח מהות הנשמה שבמשה, והוא אמרו לבסוף למען ישמעו כל עדת בני ישראל סמוכה למאמר ״ונתת מהודך עליו״, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות, ובזה ״ישמעו״, פרוש יקבלו מאמריו, ״כל עדת בני ישראל״, פרוש, תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרצית ממנו.

על פיו יצאו וגו׳. פרוש, חוזר על ה׳ האמור בסמוך, הוא המוציא והמביא בהודעת האורים והתומים.

ויעש משה כאשר וגו׳. פרוש, סמוך למצות המלך, והגם שה׳ לא צוה לו כן אלא תשובה למאמרו, ואין הכרח שיעשה הדבר תכף, אף על פי כן מהר עשות מאמר ה׳.

ויסמך וגו׳ ויצוהו. פרוש, לשון צותא, שהאיר בו הוד הנשמה כמו שפרשתי למעלה במה שכתוב ״וסמכת״, וידיק כפי זה אמרו כאשר דבר ה׳ ביד משה שאין משמעות למאמר זה, וכי הדבור הזה ענין הנתפס ביד, אלא פרוש כי ה׳ דבר שהשפעת ההוד יהיה ביד משה ליהושע. עוד ירמז אל המלכות על דרך אמרם זכרונם לברכה: אין צו אלא מלכות (שמואל א יג,יד), דכתיב ״ויצוני ה׳ לנגיד״. וידיק גם כן אמרו כאשר דבר ה׳ ביד משה, פרוש כי המלכות דבר ה׳ שתהיה ביד משה במקום שמן המשחה.