במדבר פרק ה

צו את בני ישראל וגו'. פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא במסכת גיטין בפרק הנזקין (גיטין ס, א):

וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חניתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חנית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל הצרוע נשתלח חוץ לכלן, הזב מתר במחנה ישראל ומשלח מן השתים, וטמא לנפש מתר אף בשל לויה ואינו משלח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז):

טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בבראשית רבה אדרינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:

למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד, שכתב והתודו, למד שאינו חיב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים:

את אשמו בראשו. הוא הקרן שנשבע עליו:

לאשר אשם לו. למי שנתחיב לו:

ואם אין לאיש גואל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים:

להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים:

האשם המושב. זה הקרן והחומש:

לה' לכהן. קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר:

מלבד איל הכפורים. האמור בויקרא (ויקרא ה, כה) שהוא צריך להביא:

וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט). ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן:

ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהנה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי ומדרש אגדה ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות:

איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו:

לו יהיה. ממון הרבה:

איש איש כי תשטה אשתו. מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה:

איש איש. ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה:

כי תשטה אשתו. שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) ופשוטו של מקרא כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבר (שם ד, טו), אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה):

ומעלה בו מעל. ומהו המעל, ושכב איש אותה:

ושכב איש. פרט לקטן ומי שאינו איש:

אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:

ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם [ומעלים] אין המים בודקין אותה:

ונסתרה. שיעור שתראה לטמאת ביאה:

ועד אין בה. הא אם יש בה אפלו עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה:

ועד אין בה. לטמאה אבל יש עדים לסתירה:

נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח):

ועבר עליו. קודם לסתירה:

רוח קנאה וקנא. פרשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני:

והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:

קמח. שלא יהא מסלת:

שערים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה:

לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהדר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך:

ולא יתן עליו לבנה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד, ו), והיא פרשה מדרכיהן:

כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר:

מנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:

מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה מנחשת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו:

בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משבח בכוסות משבחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרש:

והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה:

ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:

לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים:

ונתן על כפיה. ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים:

המרים. על שם סופן שהם מרים לה:

המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח, כד) ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים. ואף אנקלוס לא תרגם ליטיא, אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו:

והשביע אתה וגו'. ומה היא השבועה אם לא שכב, הנקי, הא אם שכב חנקי [לא תנקי], שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות:

ואת כי שטית. כי משמש בלשון אם:

בשבעת האלה. שבועה של קללה:

יתן ה' אותך לאלה. שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלונית:

ולשבועה. שיהיו הכל נשבעין ביך לא יארע לי כדרך שארע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו), שהצדיקים נשבעים בפרענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראש' יב, ג) בך יברך ישראל לאמר (בראש' מח, כ):

את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן לפי שבה התחילה בעברה תחלה:

צבה. כתרגומו נפוחה:

לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך:

לצבות בטן ולנפיל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:

אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:

והשקה את האשה. אין זה סדר המעשה, שהרי בתחלה מקריב מנחתה, אלא הכתוב מבשרך שכשישקנה יבואו בה למרים לפי שנאמר בטן וירך, מנין לשאר כל הגוף, תלמוד לומר ובאו בה בכלה, אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך, לפי שהן התחילו בעברה תחלה, לפיכך התחילה מהן הפרענות:

למרים. להיות לה רעים ומרים:

והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן:

והקריב אתה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:

אזכרתה. הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו המנחה באה לזכרון לגבוה:

והשקה את המים. לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה מגלה, מערערין אתה ומשקין אתה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני:

וצבתה בטנה וגו'. אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחלה, המים אין בודקין אלא דרך כניסתן בה:

והיתה האשה לאלה. כמו שפרשתי שהיו הכל אלין בה:

בקרב עמה. הפרש יש בין אדם המתנול במקום שנכר, לאדם המתנול במקום שאינו נכר:

ואם לא נטמאה האשה. בסתירה זו:

וטהרה היא. ממקום אחר:

ונקתה. ממים המאררים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, אם היתה יולדת בצער תלד ברוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים:

או איש. כמו או נודע (שמות כא, לו), כלומר אם איש קנאי הוא, לכך והעמיד את האשה:

ונקה האיש מעון. אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה, נקי הוא מן הענש דבר אחר משישקנה תהיה אצלו בהתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה: