במדבר ה, יד

ועבר עליו. קודם לסתירה:

רוח קנאה וקנא. פרשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני:

והיא נטמאה או עבר עליו וגו'. כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:

וְיֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא מְסָאֲבָא אוֹ עֲבַר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵי יָת אִתְּתֵהּ וְהִיא לָא מְסָאֲבָא

וִיעִבַּר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאָתָא וִיקַנֵי יַת אִתְּתֵיהּ וְהִיא אִסְתְּאָבַת אוֹ עָבַר עֲלוֹי רוּחַ קִנְאֵיתָא וִיקַנֵא יַת אִתְּתֵיהּ וְהִיא לָא אִסְתְּאָבָת

ועבר עליו. לשון זכר וכן רוח גדולה וחזק מאד:

וטעם עבר. שעל' במחשבתו:

ועבר עליו רוח קנאה. רוח טהרה להתרות בה מאחר שידע ששטתה מדרכי צניעות:

וקנא את אשתו. התרה בה ואמר אל תסתרי עם איש פלוני:

או עבר עליו רוח קנאה. רוח שטות בלתי סבה ראויה שיקנא:

והיא לא נטמאה. אבל אם עברה על התראתו ונסתרה אף על פי כן:

והיא לא נטמאה כתיב ביו״ד.

רוח קנאה. לושיאה ב"ל:

וקנא את אשתו. שאמר לה לא תדברי עם איש פלוני לפני עד אחד או לפני שנים פלוגת' היא ובאו עדים שנסתרה והיא נטמא' ששהתה עמו כדי טומאה ומיד נטמאה לבעלה שאסור לישכב עמה עד שתשתה:

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. פרש״י וקנא הוא התראה שלא נאסרה בסתירה אם לא שהתרה בה שלא תסתרי. אכן לפי זה אין לשון המקרא מבואר וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וגו׳ והי׳ צריך לכתוב וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה. או כ״ז מיותר שהרי כבר כתיב ונעלם מעיני אישה. אלא עיקר פי׳ וקנא הוא כמו אל קנא וכמו המקנא אתה לי. ויקנא ה׳ לארצו. שמשונה משמעות אל קנא. ממשמעות המקנא אתה לי ויקנא ה׳ לארצו. דאל קנא משמעו מקנא לכבודו וכועס על המורדים. המקנא אתה לי בשביל כבודי. ויקנא ה׳ לארצו שחושש לטובת ארצו ומרחם עליה. וכאן משמעות וקנא את אשתו. הראשון הוא כמו ויקנא ה׳ לארצו. שחושש לה מה שנאסרה עליו ע״י דברים מכוערים והיינו. והיא נטמאה. ולשיטת הירושל׳ מס׳ סוטה נאסרה ממש בדברים מכוערים. ולשיטת ש״ס דילן דשיטת רוב פוסקים שמותרת לבעלה מכ״מ לכ״ע היא מגונית בעיניו שהרי ראוי ומצוה להקפיד וא״כ רוצה באהבתו אותה להכשירה לו ע״י ידיעתו בברור שלא נבעלה. או להיפך. עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. ומשמעות זה הקנוי כמו אל קנא שכעס עלי׳ אע״ג והיא לא נטמאה. שלא עשתה דברים מכוערים שהיא חייבת בדבר. אלא הוא כעס עלי׳. זהו פי׳ המקרא לפי פשוטו. ומכ״מ ממילא למדנו דבכלל וקנא הוא התראה. שאין לפרש ונסתרה והיא נטמאה בלא התראה. א״כ הרי לא גרם הוא כלל שתאסר עליו. ולמאי כתיב וקנא את אשתו. ולא שייך שני אופנים הללו. אלא ודאי אינה נאסרת אלא ע״י התראה וגם זה נכלל בפי׳ וקנא. ומעתה פי׳ המקרא דבשני אופנים נאסרה בסתירה והותרה ע״י תורת הפרשה. בין שעשתה דברים מכוערים והוא קנא כדין. בין שלא עשתה כלל והוא קנא שלא כדין וכראוי וע״ע להלן כ״ט ל׳:

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו פי' שכבר עבר עליו רוח קנאה מקודם לכן, וכתב הרלב"ג וכבר ידענו שהקינוי הוא קודם לסתירה והיא הסבה שתשתה האשה מי סוטה מצד הסתירה ואלו היה קינוי מאוחר לא יהיה הקינוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנאה אך תהיה הסתירה סבתו ולכן אמר ג"כ בסוף זאת תורת הקנאות למדנו שהקינוי הוא הסבה בכ"ז ועיי"ש עוד, ועוד מבואר זה עפ"י הכלל באילת השחר שפעל עבר בנין המהפכת שבא לפניו במאמר פעל עבר ופרשוהו חז"ל שאינו וי"ו ההפוך רק וי"ו החבור וכן בכאן בא לפניו פעל נטמאה ופעל נתפשה שהוא פעל עבר וא"כ גם פעל ועבר וקנא הוא פעל עבר בוי"ו המחברת וכבר בארתי בפי' ישעי' (י"א י"ג) שפעל קנא הנקשר עם מלת את מורה שי"ל רוגז על סברו מפני שחושב שמגרע מאתו דבר שמגיע לו, ומזה הוא קנאת איש באשתו שחושדה שנותנת דרכה לזרים ובוגדת באהבתו שעז"א כי קנאה חמת גבר, וציור הקנאה יוצא מעומק הנפש שמעלה ציור זה על הלב שעז"א שעבר עליו רוח קנאה, שהרוח הוא הציור שעולה אל הלב מעומק הנפש, וישנו לטובה ולרעה, אם בא מציור הטהרה והפרישות או אם בא מתכונה רעה כמ"ש בגיטין (דף צ) יש לך אדם שזבוב נופל בתוך כוסו וכו', וע"כ אמר (סוטה ג') מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה, ופליגי בסוטה שם שר' ישמעאל אומר רשות ור"ע אומר חובה, וזה יסוד מוסד בכללי הלשון שכ"מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור אינו צווי אלא הרשאה וכמ"ש באילת השחר (כלל רכ"ז רכ"ח). ואחר שלפי הסברא אין לו לקנאות דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך משמע שמ"ש וקנא את אשתו הוא רשות, רק ר"ע למד שהוא חובה ממ"ש שנית או עבר עליו ר"ק וקנא את אשתו, כפי הכלל שפעל הנשנה שלא לצורך מורה שתעשה הפעולה בכל אופן כמ"ש באילת השחר (פרק י"ז) ובא להורות שהוא חייב לקנאות, ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשוטת כפולים כמ"ש בירושלמי (בריש נדרים ובכ"מ) כן מבואר משטת הש"ס שם, ובירושלמי גרס פלוגתא זו בשם ר' אליעזר ור' יהושע, ואחר שר' יהושע דורש לשונות כפולים, תלה פלוגתא זו בפלוגתת ב"ש וב"ה בגיטין (דף צ), והתוס' סוטה שם הקשו מר"ע ולק"מ כי הירושלמי לא גריס פלוגתא זו בין ר"ע ור' ישמעאל כלל כמו שרגיל חלופי שמות התנאים בין הבבלי והירושלמי במקומות אין מספר:

ר"ע אומר מפרש בגמ' (דף כ"ט) שר"ע ס"ל ארבעה קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וחד לכהונה [ר"ל שמ"ש ר"ע מח"ל נטמאה שלשה פעמים פי' ששלשה ונטמאה הם מיותרים כי הראשון אינו מיותר וצריך לגופי' שנטמאה לבעל] ור' ישמעאל סובר תלתא קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וכהונה אתיא מק"ו [ובגמ' גריס הק"ו מה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה א"ד שאסורה לכהונה וכן הגיה הגר"א כאן], וכפי דרך הפשט היה נראה שארבעה קראי הם ונסתרה והיא נטמאה וקנא את אשתו (פי"ג) והיא נטמאה (פי"ד) והיתה אם נטמאה (פכ"ז) אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה (פכ"ט), שמ"ש רש"י במשנה (דף כ"ז ע"ב) שנסתרה והיא נטמאה לאו ממנינא כי מדבר מסוטה ודאי, כבר בארתי (בסי' מ"א) שלפי הפשט מדבר מסוטה ספק, ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשונות כפולים כנ"ל (סי' מ"ג) אינו דורש כפל מ"ש בפסוק י"ד וקנא את אשתו והיא נטמאה כמו שאינו דורש כפל וקנא את אשתו, ור"ע שדורש כפל וקנא את אשתו לחובה דריש ג"כ כפל והיא נטמאה, כן היה נראה לולא שרש"י לא פי' כן רק שדורש הוי"ו וכדבריו נמצא בסוגיא דדף כ"ח, ויש לי דרך לפרש גם הסוגיא שיסכים עם דרכנו שלא ירחק מן הפשט רק שאין רצוני להאריך בזה:

וקנא את אשתו והיא נטמאה או וכו' והיא לא נטמאה כבר בארנו (בסי' ל"ה ובסי' מ"א) שלפי הפשט הפשוט הכל מדבר על צד הספק, שמסופק אם נטמאה אם לא נטמאה, ומ"ש ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה היינו שאין שום עד על הטומאה ובכ"ז טמאה לבעלה מחמת ספק, ומ"ש בספרי בסי' מ"א ועד אין בה בשני עדים מדבר הוא על צד הדרוש וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא עמ"ש ועד אין בה עדות אין בה דהיינו שנים ד"א ועד אין בה עד אחד שאם קנא ונסתרה משקה עפ"י ע"א, ומכאן למדו שספק טומאה ברה"י ובשיש בו דעת לישאל דומיא דסוטה הוא טמא ומובא בסוטה [דף כט] עיי"ש:

ק משמע דמקרא מסורס כמו שמפורש למעלה:

ר פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דהא ונעלם מעיני אישה כתיב ודרשו רבותינו זכרנם לברכה שאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה: