במדבר ה, כה

והניף. מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן:

והקריב אתה. זו היא הגשתה בקרן דרומית מערבית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות:

וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יָת מִנְחַת קִנְאָתָא וִירֵים יָת מִנְחָתָא קָדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתַהּ לְמַדְבְּחָא

וְיִסַב כַּהֲנָא מִידָא דְאִתְּתָא יַת מִנְחָתָא דְקַנִיאֲתָא וְיָרִים יַת מִנְחָתָא קֳדָם יְיָ וִיקָרֵב יָתָהּ עַל גַבֵּי מַדְבְּחָא

והניף את המנחה. ואף היא מניפה עמו דאתיא יד יד משלמים:

ולקח הכהן מיד האשה כבר בארתי (ויקרא סי' כט) שכ"מ שכתוב ידו ממעט שליח עיי"ש, ומזה הוציא שאם פרסה נדה לא היתה שותה ואין הטעם מפני שמטמאה את המנחה דהא היתה מנחה חרבה ולא הוכשרה לקבל טומאה וחבת הקדש דרבנן רק מצד שא"א שתמצא בעזרה לתנופה ולקחת המנחה מידה:

והשקה את האשה ברייתא זו היא הברייתא המובא בסוטה (דף יט עב), וצ"ל רש"א וכן הגיה הגר"א [כי לגי' וחכ"א א"א לפרש כמו שהתלבט בזה בז"ר ובז"א] ושניהם ס"ל דמביא מנחתה ואח"כ משקה כמ"ש ואחר ישקה, ומ"ש והשקה קודם הבאת המנחה, פי' שמאז מוכנת להשקותה (שמצאנו כמה פעלים שמורים שמוכן אל הפעולה כמ"ש באילת השחר כלל י') והוא לר"ע שמאז מוכנת אל ההשקאה לענין שאינה יכולה לחזור בה כי כופין אותה לשתות, ולר"ש פי' שמוכנת אל ההשקאה שאם השקה קודם המנחה כשרה. ור"ש דייק כפל ואחר ישקה עם והשקה בתרא. ומפרש ואחר ישקה היינו שדברים הקודמים מעכבים, והשקה בתרא מלמד שאם נמחקה מגלה אחר הקטרה משקים אותה בעל כרחה. ובגמ' אמר עד שלא נמחקה מגלה אלא מאי משקה לה אמר רב אשי לא נצרכה אלא לרשומו ניכר. ולפ"ז מ"ש ג' דברים מעכבים [שמ"ש עד שלא קבלה את השבועה כדי נסבה כמ"ש בגמ"] אינם דומים שאם רשומו ניכר פסול אפי' דיעבד ואם הקדים השקאה למנחה כשר בדיעבד לר"ש, וזה יובן ע"פ הכלל שיסדתי באילת השחר (כלל תקע"א) שיש הבדל בין אחר ובין אחרי ואחר כן, שמלת אחר מורה סמיכת הדבר אחר דבר אחד קודם לו, אבל מלת ואחרי כן מורה סמיכת הדבר אחר מעשים רבים, וכן דעת ר' שמעון שאמר בנזיר (דף מו) כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין, שמפ' ואחר ישתה הנזיר אחר מעשה יחידי. ולפ"ז מ"ש כאן על ואחר ישקה שלשה דברים מעכבים סותר הכלל הזה דהא מלת ואחר בלתי מציין רק מעשה יחידי, אך דהא ואחר ישקה מציין שמעשה הקודם מעכב למעשה השני, וזה אינו פה לר"ש דהא הבאת המנחה אינו מעכב בדיעבד דהא למד מן והשקה קמא שאם השקה קודם הבאת המנחה כשר, ולכן חדש ר"ש שיש כאן דבר אחד מעכב גם בדיעבד שהוא מחיקת המגלה ועליה יצדק מלת ואחר בעצם, כי זה מעכב, ועז"א שלשה דברים מעכבים בסוטה שר"ל שמלת ואחר מציין בעצם אחר שנמחקה מגלה [כי קבלת השבועה כדי נסבה] שזה מעכב ואגב ידעינן הקרבת הקומץ שמעכב לכתחלה דהא סדר הקרבת המנחה קודם השקאה שזה לענין לכתחלה, ומ"ש ואין מגלתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת וכו' הוא ענין אחר ומובא בסוטה (דף כ"ף ע"ב) ומפ' דת"ק סבר ועשה לה לשמה קאי אכתיבה ור' אחי סובר דקאי אמחיקה, ומיירי שהסוטה השניה קבלה עליה השבועה קודם כתיבת המגלה דבשני כהנים משקים ב' סוטות כמ"ש בסוטה (דף ח):

והניף את המנחה כבר למדנו ממ"ש את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם, שכ"מ שכתוב תנופה היה גם הרמה וכן בהפך כמו שהתבאר בספרא (צו סי' קמח) עי' בפי' שם ומ"ש לפני ה' במזרח היינו בכ"מ שכתוב לפני ה' אצל תנופה כמ"ש בספרא (צו סי' קמט מצורע סי' מה ומנחות דף סא) ובארתי באורך בתורה אור (צו סי' כו):

והניף זו תנופה ודינו ככל התנופות שכהן מניח ידו תחת יד בעלים, והקריב הוא הגשה בקרן דרומית מערבית כמ"ש (צו סי' כו), ומ"ש (כו) וקמץ את אזכרתה הוא הקטרת הקומץ, ומ"ש ואחר ישקה התבאר בסי' עיי"ן:

נ פירשתי בפרשת אמור:

ס דילפינן יד יד משלמים דכתיב ידיו תביאנה וגו' מה להלן הבעלים מניפים עם הכהן אף כאן עם הכהן וכתיב ולקח הכהן הא כיצד אלא שהכהן מניף והיא גם כן מניפה עמו שידה למעלה משל כהן. ועוד מן מיד האשה למד זה פירוש מתחת יד האשה שידה למעלה מידו של כהן. דאם לא כן היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד:

ע דקשה לרש"י דוהקריב משמע שקרב המנחה וכתיב אחר כך וקמץ הכהן מן המנחה משמע דעדיין לא נקמצה והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ ומתרץ דוהקריב לשון הגשה הוא כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית: