במדבר ה, יח

והעמיד הכהן וגו'. והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה:

ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן:

לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים:

ונתן על כפיה. ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים:

המרים. על שם סופן שהם מרים לה:

המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח, כד) ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים. ואף אנקלוס לא תרגם ליטיא, אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו:

וִיקֵים כַּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְאִתְּתָא וְיתֵּן עַל יְדָהָא יָת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאָתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא

וְיוֹקִים כַּהֲנָא יַת אִיתְּתָא קֳדָם יְיָ וְיֶאֱסוֹר עַל חַרְצָא אַשְׁלָא מֵעִילוֹי חַדְיָיהָא מְטוֹל דְאִיהִי אַסְרַת חַרְצָהָא בְּצִילְצוֹלִין וְיִפְרַע יַת רֵישָׁא דְאִיתְּתָא מְטוֹל דְאִיהִי קַלְעַת שְעַר רֵישָׁא וְיִתֵּן עַל יְדָהָא יַת מִנְחַת דוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא וּבִידָא דְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא בְּדוּקַיָא

וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים – אָמְרוּ הַמְפָרְשִׁים כִּי הַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָם עַל שֵׁם סוֹפָהּ שֶׁתִּהְיֶה בָּהֶם מָרָה, כִּי יָמֵר לָהּ הַשֵּׁם מְאֹד וִיאָרְרוּ אוֹתָהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ כָּךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (נשא נז): נִקְרְאוּ מָרִים עַל שֵׁם סוֹפָם שֶׁמְּמָרְרִים אֶת הַגּוּף וּמְעַרְעֲרִין אֶת הֶעָוֹן. אֲבָל בַּגְּמָרָא (סוטה כ) אָמְרוּ שֶׁהַכֹּהֵן נוֹתֵן בַּמַּיִם דָּבָר מַר וְהוּא לְעוֹרֵר אוֹתָהּ. וְאִם כֵּן כְּשֶׁאָמַר "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים", הָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמָּרִים לִמְאָרְרִים. וּבְסִפְרֵי (נשא סח) עוֹד: ״וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים״ (במדבר ה׳:כ״ג) - מַגִּיד שֶׁהַכְּתָב עוֹשֶׂה אֶת הַמַּיִם מָרִים. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּפְשׁוּטוֹ, כִּי הָאִשָּׁה בִּשְׁתוֹתָהּ אֶת הַמַּיִם יִמְתְּקוּ לָהּ כִּשְׁאָר הַמַּיִם, וְאַחֲרֵי כֵן בְּבוֹאָם בְּקִרְבָּהּ אִם נִטְמְאָה יְעוֹרְרוּ אוֹתָהּ וְתַרְגִּישׁ מִיָּד הַמְּרִירוּת בְּפִיהָ וּבְקִרְבָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (במדבר ה׳:כ״ז): ״וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים״, כִּי אַחֲרֵי הַשְּׁתִיָּה בְּבֹאָם בְּבִטְנָהּ מִיָּד יָשׁוּבוּ לְמָרִים בְּפִיהָ וּבְקִרְבָּהּ, כְּמִנְהַג הַדְּבָרִים הַמְעוֹרְרִים וְהַמְּקִיאִים שֶׁיְּמָרְרוּ הַשּׁוֹתִים אוֹתָם מְאֹד. וְאַחֲרֵי כֵן תִּצְבֶּה בִטְנָהּ וְתִפֹּל יְרֵכָהּ. וְנִקְרְאוּ מְאָרְרִים בַּעֲבוּר הָאָלוֹת הַנִּמְחִים בָּהֶם שֶׁמְּקַלְּלִים אוֹתָהּ. וְאָמְרוּ הַמְפָרְשִׁים כִּי מִלַּת מֵי כְּמוֹ מַיִם הַמָּרִים, וּבָא סָמוּךְ בִּמְקוֹם מֻכְרָת, כְּמוֹ שֶׁבָּא הֶפְכּוֹ "מַיִם בִּרְכָּיִם"(יחזקאל מז ד). וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר ה׳:י״ח) כִּי מֵי סָמוּךְ, וּמִלַּת הַמָּרִים תֹּאַר הַשֵּׁם, וְאִם כֵּן סוֹדוֹ יָדוּעַ. וְאֵינוֹ נָכוֹן לִי בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר ״וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים״:

ופרע את ראש האשה. יגלה ולפי דעתי יוציא פרע ראשה שהיה מכוסה:

מי המרים. לפי דעתי שמלת מי סמוך ומלת המרים תאר השם אם כן סודו ידוע גם יתכן שנקראו על שם סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט והעד ובאו בה המים המאררים למרים להורות כי האלות הנקראות המאררים ישימו המים מרים אחר היותם מתוקים:

ומלת המאררים. מהבנין הכבד כמו אשר אררה ה':

המאררים עולה ב' פעמי [ם רמ"ח לומר שבידקין רמ"ח איברים של איש ושל אשה לכך כתיב מנחת קנאות הוא וקרינן היא:

מנחת קנאות ה'יא ו'ביד ה'כהן י'היו. כבר הודעתיך בפרשת הפלגה שבכל מקום שתמצא שם המיוחד למפרע הוא רמז למדת הדין, ובאותו ענין שנרמז שם מדת הדין מתוחה, וכבר העירותיך למעלה כי נ"ד תיבות היו כותבים לסוטה שהיו נמחים על המים, שהוא אמצעות שם הכנוי שהיא מדת הדין המתוחה כנגדה.

מי המרים המאררים. על שם סופן נקראו מרים, וכן (איוב כ״ב:ו׳) ובגדי ערומים תפשיט, וכן (ישעיהו מ״ז:ב׳) קחי רחים וטחני קמח. ומה שאמר מאררים על שם האלות הנמחות במים שהם מקללין אותה.

והחכם ר' אברהם ז"ל הזכיר בו סוד, וזה לשונו, מלת מי סמוך ומלת המרים תואר השם, אבל סודו ידוע, עד כאן. ואומר אני כי צדק בדברו שהוא שם התואר.

והנני מבאר סודו, כי קרא הכתוב אל הכחות העליונים מרים כי כן קראם איוב מ׳:י״ט׳:י״טרירי יום ואוררי יום, הוא שאמר (איוב ג׳:ה׳) יבעתוהו כמרירי יום, והכ"ף נוספת, ככ"ף (הושע ה׳:י׳) כמסיגי גבול, ואמר (איוב ג׳:ה׳) יקבוהו אוררי יום, שהם הכחות העליונים העתידים לעורר ולרצץ ראשי לויתן, וכן דרשו רז"ל עתיד גבריאל לעשות קנוגיא עם לויתן ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר (איוב מ) העושו יגיש חרבו.

והתבונן לשון מי המרים המאררים כי המרים הם המאררים אותה, וכשהיה הכהן משביע את האשה בשם הנכבד והמים בידו היה מכוין לשתי המדות מדת יום ומדת לילה המסכימים להענישה אם נטמאה, או לתת לה שכר פרי הבטן אם נקתה, ושתי אלו המדות נרמזות למשכיל במלת מרים, והנה הן מאצילות ומשפיעות כח לכל הכחות העליונים הנקראים אוררי יום, ועל כן ייחס את המים למלת המרים ואמר המרים המאררים, כלומר מים של המרים המאררים אותה, ומזה אמר החכם הנזכר שהוא תואר ולא שם. ומה שאמר ובאו בה המים המאררים למרים שנראה שהוא שם ולא תואר, זה פירוש ובאו בה המים המאררים שהם למרים, כי האלות אשר במים מאררים אותה בכח המרים, והמרים בכח מדת יום ומדת לילה הנרמזים בפרשה.

ופרע את ראש האשה. ורבותינו אמרו שאוחזה בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה ומביא חבל המצרי וקושר על דדיה אבל ר' יודא אומ' אם שערה נאה לא היה סותרו ואם לבה נאה לא היה מגלהו דחיישינ' להרהור' ודבר זה אינו מעכב וראוי להניחו לשם שמים:

והעמיד את האשה. קמא לשון עיכוב שאמ' לה המתיני לי עד שאכנס ואצא שהוא נכנס במשכן ולוקח משם עפר והיא אינה נכנסה ובמקדש שהיתה ברצפת אבנים היתה שם טבלא ובה טבעת קבועה ומגביה בטבעת ולוקח עפר מתחתיה ומחזיר הטבלא במקומה והעמיד בתרא שמעמידה לפני הק' להשביעה ולהשקות' ורבות' דרשו שלכך כתיב והעמיד שהיה מסיעה ממקום למקום כדי שתודה:

ונתן על כפיה. כדי ליגעה:

ופרע את ראש האשה סותר קליעת שער ראשה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן ונוכל לומר לפי ששערות הבחורות נוי להם וכמו שאמרו אם יצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ובמגלת שיר השירים שערך כעדר העזים והסוטה גלתה שער ראשה לנואף להראות לו יופיה לפיכך ופרע את ראש האשה מדה כנגד מדה:

את מנחת הזכרון. כאן הקדים הכתוב טעם הזכרון. דמש״ה יעמיס עלי׳ המשא כדי שתזכור שהיא מזכרת עונה ותודה. וכאן פי׳. מנחת קנאות היא. קנאת המקום שלא חסה על שמו שנמחק:

וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. מבואר ברבה וברמב״ם הל׳ סוטה שאוחז בכל זה העת שהמנחה על כפיה המים נגד פני׳ ומודיע לה תכונת המים שהמה מרים המאררים:

והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. היינו ג"כ בשער נקנור רק שהוציאה משם לסבב את הר הבית ליגעה כדי שתודה:

ופרע את ראש האשה פעל פרע בא על גידול השער, גדל פרע שער ראשו, ופרע לא ישלחו, ובא על גילוי שער הראש, ופרע את ראש האשה, ויען שהוא נוול לבנות ישראל בא פעל פרע לכל גילוי שהוא נוול, כמו כי פרעה אהרן פרש"י מענין גילוי, ובספרא מצורע (סי' קנ"ג) וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר' אליעזר ור"ע פי' מגולה, ובספרא שמיני (סי' כ"ט) ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע יכול אל תפרעו מן הכובע, ולמד מיחזקאל ופרע לא ישלחו, ור' ישמעאל מפרש מענין גילוי שיגלה שער ראשה, וז"ש כדי לקיים בה מצות פריעה, ר"ל שא"צ לסתור שער ראשה שדי בגילוי ראשה לבד [ומ"ש כהן נפנה לאחוריה, שממ"ש והעמיד את האשה לפני ה' משמע שהכהן אינו לפני ה' רק עומד מאחוריה [כמ"ש ויקרא סי' ל"ו וסי' מ"ב ובכ"מ] שכ"מ שיספר המקום שבו תעשה הפעולה לא יציין מקום הפועל רק מקום הפעולה עיי"ש]. והנה מ"ש ראש האשה הוא נגד חוקי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם שכבר אמר והעמיד את האשה והיל"ל ופרע ראשה (כמ"ש באילת השתר פרק ט"ו) ודייק ר' ישמעאל שבא להורות שפריעה זו היא מתנגדת נגד מה שהיא אשה, שהאשה אין לך לגלות ראשה, והביא זכר לדבר ממ"ש ותקח תמר אפר על ראשה, ונראה שמפ' אפר כובע הראש וצעיף וכמו ויתחפש באפר על עיניו (מ"א א' כ') שהבתולות הולכות בגילוי ראש (כמ"ש בא"ע סי' כ"א ומג"א סי' ע"ה) ואחר שאנס אותה כסתה ראשה, ובכ"ז הוא רק זכר לדבר כי יש לפרש אפר ממש כפי' המפ', [ובמשנה סוטה [דף ז"] שסותר את שערה וקורע את בגדיה, ובגמ' ת"ר ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה, א"כ מה ת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה, מפרש פרע שעוסק בשערה לסתרם, כמ"ש שיוצאה בהינומא וראשה פרוע (כתיבות טו) שהיא סתירת השערות שבזה נכלל העסק בהפרע שהם השערות וסתירתם שפעל פרע כולל גם סתירת הדבר והריסתו בפרוע פרעות בישראל [שופטים ה"] כי הפריע ביהודה (דברי הימים ב כ״ח:י״ט) שקליעת השערות נדמה כבנין כמ"ש ברכות ס"א ובכ"מ ויבן ה' אלהים את הצלע שקלעה הקב"ה לחוה, שקורין לקלעיתא בניתא, והפריעה היא סתירת השערות, ובזה מפרשים מה שהזכיר שם האשה, שבא ללמד שלא נפרש ופרע על גילוי השער לבד רק על סתירת השערות שזה מיוחד רק באשה ששערותיה קלועות לא באיש. משא"כ גילוי השער נוהגת בכל ראש לא בראש אשה לבד. ומזה הוציא שהגילוי לבד אינו דוקא בראשה לבד כי מגלה גם גופה, וחוץ מזה מוסיף בראשה שפורע מה שהוא מיוחד באשה לבד שהיא סתירת השערות], ור' יהודה ס"ל שפעל פרע כולל גם הנוול שגידול השער וגלוי' הי' לנוול [שע"כ אסרו פריעת ראש במקדש והצריכוהו במצורע] וא"כ אם שערה נאה לא היה מגלהו שזה לא נכלל בצווי ופרע את ראש וריב"ב סובר שאין לנוולה ופריעת ראשה היה שלא בפני העם ואף אם שערה נאה כי אין הכונה לנוולה רק לקיים מצות התורה וחכמים חולקים עליו בזה, ומ"ש אחד האנשים ואחד הנשים במשנה [דף ז"] כל הרוצה לראות יראה וכל הנשים מותרות לראותה ומפרש רבא [שם דף ח"] נשים חייבות לראותה שנא' ונוסרו כל הנשים ר"ל שצריך להנקד נשים מותרות ר"ל חייבות:

ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, מפרש בסוטה (דף יד) דסבר משקה ואח"כ מקריב מנחתה, וא"כ היו על כפיה גם אחר השקאה שכבר נמחקה מגלה ואא"ל שהיה ליגעה כדי שלא ימחק השם כמו שפרש"י בחומש רק כדי שתודה ולא תשתה ועז"א ק"ו וכו' ותחלה א' מנחת קנאות מנחת זכרון כי עיקר הבאת הבעל היא מחמת הקנאה, ופה הקדים זכרון לקנאות כי הכהן מכוין יותר שיהיה זכרון לטובה ולזכות:

וביד הכהן יהיו מי המרים ר"ל כשהם ביד הכהן יתן לתוכם דבר מר כמ"ש בסוטה (דף כ'). ופי' מי של דברים המרים, ולפי' השני בא סמוך במקום מוכרת כמו בני שלשים ר"ל מים המרים, וקראם כן ע"ש סופם:

ת מסיעין לשון מעתיקין הוא:

א משמע דפרע לשון סתירה הוא ואם תאמר בכל מקום פרש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא לעיל בפרשת אמור לא יפרע לא יגדל ולקמן גבי נזיר. ויש לומר דגם כאן לשון גידול הוא דכששערותיה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם מאריכין ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם אף על פי שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא מגולה וכו' כמו ופרע את ראש האשה אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה דמה שפירש הכא לאו ממלת ופרע דרש אלא מיתורא דהאשה דה"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל קאי אלא האשה לרבות כל גופה שסותר שערה ומגלה את לבה ומרבה בקלונה ואפשר לי לומר דעל ידי הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק:

ב והטעם במדרש משל לאחד שעבר עבירה יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה:

ג אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בהם נסים הרבה כדתניא במסכת יומא (דף לז):

ד דאין לומר משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים דהתם כתיב מיד בתריה והנפת אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועת האלה ואחר כך כתיב והניף וגו' אלא על כרחך כדי ליגעה וכו':

ה (מהרר"ה) הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב גם כן ליגעה דהתם יש לומר שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה אבל כאן אי אפשר לומר כן דאין לחוש עליה כל כך כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי שנסתרה אלא שחס הקדוש ברוך הוא על כבוד שמו:

ו ויהיה פירוש מי המרים המים המרים ופירוש המאררים למרים להיות בפיה מרים ורעים: