במדבר ה, כ

ואת כי שטית. כי משמש בלשון אם:

וְאַתְּ אֲרֵי סְטִית בַּר מִבַּעֲלִיךְ וַאֲרֵי אִסְתָּאָבְתְּ וִיהַב גְבַר בִּיךְ יָת שְׁכֻבְתֵּהּ בַּר מִבַּעֲלִיךְ

וְאַנְתְּ אֲרוּם סַטְיָת בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ וַאֲרוּם אִסְתְּאָבַת בְּתַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וִיהַב גְבַר בִּיךְ יַת תַּשְׁמִישֵׁיהּ בַּר מִן רְשׁוּתָא דְבַעֲלִיךְ

וְטַעַם וְאַתְּ כִּי שָׂטִית מְחֻבָּר עִם ״יִתֵּן ה' אוֹתָךְ״. יֹאמַר: וְאַתְּ כַּאֲשֶׁר שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ, וְכַאֲשֶׁר נִטְמֵאת וַיִּתֵּן בָּךְ אִישׁ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ - יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבוּעָה. אֲבָל בַּעֲבוּר אֲרִיכוּת הַתְּנָאִים חָזַר לוֹמַר פַּעַם אַחֶרֶת ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה״, וּלְפָרֵשׁ שֶׁהִיא שְׁבוּעַת הָאָלָה. וְר״א פֵּרֵשׁ כִּי "וְהִשְׁבִּיעַ" הָרִאשׁוֹן בַּשֵּׁם וְהַשֵּׁנִי בָּאָלָה כַּאֲשֶׁר הוּא מְפֹרָשׁ. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, כִּי בַשֵּׁם לֹא יַשְׁבִּיעַ בִּלְשׁוֹן ״אִם״. וְהִנֵּה אֵין בְּכָל מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה דָּבָר תָּלוּי בְּנֵס זוּלָתִי הָעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁהוּא פֶּלֶא וְנֵס קָבוּעַ שֶׁיֵּעָשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם רֻבָּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כִּי חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ לְיַסֵּר הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂינָה כְּזִמַּת יֶתֶר הָעַמִּים, וּלְנַקּוֹת יִשְׂרָאֵל מִן הַמַּמְזֵרוּת שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָה בְּתוֹכָם. וּלְפִיכָךְ פָּסַק הָעִנְיָן הַזֶּה מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בַּעֲבֵרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סוטה מז): ״מִשֶּׁרָבוּ הַנּוֹאֲפִים פָּסְקוּ מֵי סוֹטָה״, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד יד): ״לֹא אֶפְקֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה, כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ, וְעַם לֹא יָבִין יִלָּבֵט״. וְאֵין הַכָּתוּב אוֹמֵר שֶׁתִּהְיֶינָה הַנָּשִׁים הַנּוֹאֲפוֹת פְּטוּרוֹת מִן הֶעָוֹן בַּעֲבוּר שֶׁבַּעֲלֵיהֶן נוֹאֲפִים, רַק שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בָּהֶן הַנֵּס הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה לָהֶם לִכְבוֹדָם וְלִהְיוֹתָם עַם קָדוֹשׁ, וְהֵם לֹא יָבִינוּ בַּטּוֹבָה הַזֹּאת וְלֹא יַחְפְּצוּ בָהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "וְעַם לֹא יָבִין יִלָּבֵט", כְּלוֹמַר יִלָּכֵד בְּסִכְלוּתוֹ. וְכֵן ״וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט״ (משלי י ח), תִּרְגֵּם הַמְתַרְגֵּם הַיְרוּשַׁלְמִי: ״וְסָכְלָא בְּסִפְוָותֵיהּ מִתְאַחַד״. וְזֶה טַעַם מַה שֶׁאָמְרוּ (סוטה מז): ״וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן״ - בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן מַיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין הָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְהַנִּקָּיוֹן הוּא שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁקִּנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁאִם בָּעַל הַבַּעַל שׁוּם בְּעִילָה אֲסוּרָה כָּל יָמָיו אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ. וְהָעוֹלֶה מִן הַהֲלָכָה (שם) שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו נוֹאֲפִים וְלֹא כִהָה בָּם, לֹא הָיוּ בוֹדְקִין. וְהַכְּלָל שֶׁהוּא נֵס וְכָבוֹד לְיִשְׂרָאֵל:

ואת. גם כן קבלי עליך:

כי שטית תחת אישך וכי נטמאת. שתחול האלה בסבת מה ששטית ונטמאת ולא בסבה אחרת ובהיות הסבה סרה ובלתי אמתית לא יהיה שום חלות לדברי האלה:

ואת כי שטית לא נאמר אם שטית אלא כי שטית פירוש פריצות גדול היה בך וראויה את לנדון ובזיון זה שהרי שטית שהוא לך אישך ועל כל זאת נסתרת.

וכי נטמאת ואם נטמאת תהי לוקה ואם לאו לא תהי לוקה.

מבלעדי אישך. שהרי קדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל לפיכך אין משקין את הארוסות.

מבלעדי אישך. שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל לפיכך אמרו רבותי' אין משקין את ארוסות אבל על ידי גילגול משביעין אותה כשהיא נשואה על שעת האירוסין כדכתי' ואמרה האשה אמן אמן אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:

ואת כי שטית וגו׳. שהיו דברים מכוערים. וגם ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. היינו שנבעלת ברצון כמו שכיבת אישך. אז והשביע וגו׳:

ואת כי שטית טומאה כבר פרשנו בסי' הקודם שמ"ש ולא שטית טומאה היינו שלא נטמאה ברצונה, ובזה י"ל שכן מ"ש כי שטית טומאה שפי' ברצון כמ"ש בירושלמי (פ"ק דסוטה ה"ב ופ"ד ה"ז) תחת אישך פרט לאונסין י"ל ה"ה שממעט שלא כדרכה שזאת לא תהיה ברצונה לרוב, ובפרט שממ"ש ושכב איש אותה י"ל שממעט שלא כדרכה. שזה ההבדל בין שכב אותה ובין שכב עמה (כנ"ל סי' ל"ט), לכן הוסיף וכי נטמאת, והיא נטמאה גם בשכיבה שלא כדרכה כמו שלמד בסנהדרין (דף נ"ד) מן משכבי אשה. והנה לשון נתן שכבתו מציין שכיבה שאינה ראויה להוליד, שכן נמצא לשון זה בביאת בהמה, ובכל בהמה לא תתן שכבתך (אחרי י"ח כ"ג וקדושים כ' ט"ו) שהבהמה אינה מתעברת מן האדם, ונמצא ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (אחרי שם) הוסיף לזרע, ומפורש ביבמות (דף נ"ה) שבא למעט משמש מת, כי מלשון לא תתן שכבתך הייתי אומר אף משמש מת שאין ראוי להוליד, [וגבי בהמה למדינן לפטור משמש מת מיתר עריות], וי"ל שתפס בא"א לשון זה כי חייב אף אם הם עקרים וזקנים שאינן ראוים להוליד כל שמשמש באבר חי, וע"כ פה שאמר ויתן איש בך את שכבתו מרבה את הסריס, ומובא בירושלמי פרק ארוסה, ובש"ס (דף כ"ו) אמר שמואל שחוץ מקנאים על ידו ופוסל בתרומה (ובק"א בשו"ת שער אפרים הקשה עמ"ש הרמ"א בא"ע (סי' כ') דכל שאין חיוב מיתה על ביאת איסור אין האשה נאסרת על בעלה והלא שחוף ומשמש באבר מת פטור ממיתה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' א"ב) ומקנאים על ידו, ולק"מ דבהשקאה משביע ויתן איש את שכבתו שכולל שכיבת הסריס, וביבמות (שם) אמר ששכבת זרע שנאמר בא"א ממעט משמש באבר מת, וש"ז האמור בש"ח ממעט שלא כדרכה וש"ז שאמר בסוטה ממעט קנא לה דרך אברים דה"א בקפידא דבעל תליא והא קפיד, ולמה לא אמר שגם בסוטה ממעט אבר מת, אך שבסוטה משביע גם על הסריס כמ"ש ויתן איש בך את שכבתו, וא"א למעט אבר מת רק קנא דרך אברים, אבל אבר מת נכלל במ"ש את שכבתו, והרי בנדה (דף מ"ג) אמר לחד לישנא דשמואל דש"ז שאינו יורה כחץ אע"ג שאינה מזרעת טמויי מטמאה שנא' אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אפילו קרי בעולם אע"ג דשם כתיב שכבת זרע, הרי שבדרך ההרחבה יקרא ש"ז ויצדק ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז, אחר שגלי קרא, וה"ה גבי סוטה גלי קרא שאחר קנוי וסתירה המים בודקים אותה שבקפדת הבעל תליא ואכמ"ל בזה יותר. ואחר שבמ"ש ויתן איש בך את שכבתו כולל גם שכיבת הסריס מבואר שמ"ש מבלעדי אישך שר"ל בלעדי שכיבת אישך, שה"ה שכיבת הבעל מקרי שכיבה אף שהוא סריס ולאו בר זריעה וכמו שפרש"י בסוטה (דף כ"ו), וא"צ למ"ש רש"י במשנה שאשת סריס מיירי שנסתרס לאחר שנשאה, שגם אם היה סריס בשעת נשואין מקיים בו שקדמה שכיבת בעל, ששכיבה מקרי, וכבר כתב ע"ז בחדושי הלכות שאינו מדברי רש"י רק גליון עי' במ"ל פ"ב ה"ו:

ח דק"ל דכי משמע שודאי זינתה ואם ודאי זינתה אין משקין אותה: