במדבר ה, כב

לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמ"ד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא), לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג), וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך:

לצבות בטן ולנפיל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור:

אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:

וְיֵעֲלוּן מַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְכִי לַאֲפָחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יַרְכָּא וְתֵימַר אִתְּתָא אָמֵן אָמֵן

וְיֵיעָלוּן מַיָא בְּדוּקַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְיכִי לִמְנַפְחָא כְּרֵיסָן וּלְמַסְיָא יַרְכִינוּן וְתַעֲנֶה אִתְּתָא וְתֵימַר אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד מֵאַרְסָא אָמֵן אִין אִסְתְּאָבִית כַּד נְסִיבְתָּא

וְתֵימַר אִיתְּתָא אָמֵן דְלָא אִסְתַּאֲבִית אָמֵן אִין אֲנָא עֲתִידָה לְמִסְתְּאָבָא:

ולנפיל. נפתח הלמ"ד להורות על חסרון ה"א הבנין וכן לשמיד:

אמן. פעמים חזוק:

אמן אמן. אני מקבלת שני התנאים שאמרת שאם לא שטיתי אנקה ושאם שטיתי תחול האלה:

אמן אמן פסיק בין שני אמנים לומר אמן מאיש זה אמן מאיש אחר:

ואמרה האשה אמן שתצבה בטנה, אמן שתפיל ירכה אם נבעלה מאיש אחר ובתרגום ירושלמי אמן אם נטמאתי אמן אם אני עתידה ליטמא. ורבותינו דרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, ועוד דרשו הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט לך באחת מהם שמגלגלין עליה את הישן והלא דברים ק״ו ומה סוטה שלא נתבעה מקודם לכן מגלגלין עליה את הישן גזלות שנתבעו מקודם לכן אינו דין שיגלגלו עליהן את הישן.

לצבות בטן ולנפיל ירך ממה שלא אמר בכנוי בטנך משמע שבא לכלול כל בטן שעסק בעבירה וכולל גם בטנו וירכו של בועל, ורש"י ז"ל בפי' כתב בטנו וירכו של מעל או אינו אלא של נבעלת כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הרי של נבעלת אמור, מבואר שכן היה גירסתו בספרי ומה במדרש רבה והגר"א הגיה כן את הספרי אולם ברייתא זו מובא בסוטה ושם גריס כגרסתנו. ונראה שהספרי רצה ללמוד מזה גם מ"ש בסוף דבריו כשם שהפורענות פוקדתה כך פוקדתו ר"ל ששניהם שוים לצבות בטן תחלה ואח"כ לנפיל ירך אע"ג שבקללה הזכיר תחלה ירך ואח"כ בטן, ואם לא יביא הפסוק וצבתה בטנה ונוכיח בטנו וירכו של בועל ממ"ש את ירכך נופלת נאמר עכ"פ שאין הפורענות פוקדם בשוה שנבעלת ירך תחלה והבועל בטן תחלה, לכן הביא פסוק וצבתה בטנה שמזה מוכח שני דברים [א] שמ"ש לצבות בטן זה בטנו של בועל [ב] כשם שהפורענות פוקדתה ר"ל ששניהם בטן ואח"כ ירך:

ואמרה האשה אמן אמן כפל אמן על האלה ועל השבועה ועל מה שמגלגל עליו מאיש אחר ובעודה ארוסה או שומרת יבם ור"מ ס"ל שמשביעה על העתיד וחכמים חולקים עליו וכ"ז מובא בסוטה [דף יח], וע"ש הואיל ונאמר שבועה בתורה סתם וכו' כבר נתבאר בסי' ס"ג, והביאו כאן שנית מפני שחושב שלמדינן מכאן ג"כ שצריך שיענה אמן ושגלגול שבועה דאו' כמו שמבואר בקדושין (דף כז). אמנם מ"ש אבא חנן אומר משום ר"א זה מובא במכלתא משפטים (סי' קצו) לא תשא שמע שוא אבא חנן אומר משום ר' אלעזר להביא שבועת הדיין וכו' כמ"ש כאן, וצריך להגיה פה לא תשא שמע להביא את שבועת הדיינים וכו', ר"ל שלא מכאן למדינן רק מלא תשא שמע שוא:

י תוספות פרק קמא דקידושין (דף כ"ז) פירשו דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה וכתיב נמי תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר ואידך אמן קאי על ארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה ורש"י קיצר בלשונו: