במדבר ה, יז

מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה מנחשת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו:

בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משבח בכוסות משבחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרש:

וְיִסַב כַּהֲנָא מֵי כִיוֹר בְּמַן דַחֲסָף וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵי בִּיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא

וְיִסַב כַּהֲנָא מַיִין קַדִישִׁין מִן כִּיוֹרָא בְּנַטְלָא וְיִתְּנִינוּן בְּמָאן דַחֲסַף מְטוֹל דְאִיהִי אַשְׁקְיַית לְגִיוֹרָא חֲמַר בָּסִים בְּמָאנִין יַקִירִין וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵא בְּשִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא מְטוֹל דְסוֹף כָּל בִּישְרָא לְעַפְרָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּן לְמַיָא

מים קדשים. מהכיור כי כבר נקדשו:

בקרקע. ידוע תחת הקרקע:

מים קדשים - מי כיור.

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן בירושלמי למה מים ועפר מים ממקום שבאת עפר למקום שהולכת. וכתב שהיא עתידה ליתן דין וחשבון:

בקרקע ב' במסורה. הכא ואידך ואם יסתרו מנגד עיני בקרקע הים פי' ואם יסתרו מנגד עיני שנסתרה ונעלם מעיני אישה בקרקע הים יבדוק אותה ע"י קרקע וים דהיינו מים ועפר:

בקרקע המשכן עי"ן מידלי מפני כי עין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין:

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע. למה במים שמן השמים ובעפר שמן הארץ, אמרו במסכת סוטה אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו שכתוב (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזור לעפרה, עד כאן.

בכלי חרש. דרשו רז"ל היה רבי מאיר אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, שנאמר (ישעיהו כ״ז:ח׳) בסאסאה בשלחה תריבנה, סאה בסאה. ותני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלה סנהדרי גדולה ובטלו ארבע מיתות ב"ד, דין ארבע מיתות ב"ד לא בטל, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שרפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הרג או נמסר למלכות או לסטים באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. וכן בסוטה, במדה שמדדה בה מודדין לה, היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים לפיכך הכהן משקה אותה מים המרים בכלי חרש, היא עמדה על פתח ביתה לראותו והכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל, היא פרסה סודר נאה על ראשה כדי להתנאות לפיכך ופרע את ראש האשה, היא קשטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה עיניה לפיכך עיניה בולטות, היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היא עשתה בסתר המקום מפרסמה בגלוי, הדא הוא דכתיב (משלי כ״ו:כ״ו) תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל.

ואם תשכיל היטב במה שאמר בכלי חרש תמצא שיש בו רמז שלא תזכה לקום עמו בתחית המתים אך תהיה כחרש הנשבר שאין לו תקנה אם זנתה תאבד מן העוה"ז ועוה"ב, שהמזנה תחת בעלה כעובד שתי רשויות, ועל כן אמר בכלי חרש ולא אמר בכלי זכוכית שהזכוכית יש לו תקנה בנפיחה והמתים עתידין לחיות ק"ו מזכוכית, וזה סוד מה שדרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כלומר אמן מאיש זה שהיה בן זוגה בנשמה ובגוף, אמן מאיש אחר שהיתה ממנו, שתכרת נפשה מחבורם ולא תהיה עם אחד מהם, והבן זה.

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן תנן התם בפרק המקנא היה נכנס להיכל ופנה לימינו ומקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה מגביה ונוטל עפר מתחתיה ונותן בכלי וכו'.

בכלי חרס ארז"ל היא השקתה הנואף יין משובח בכוסות משובחים לפיכך תשתה מים מרים בקדירה בזויה של חרס ונוכל לפרש לפי שכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו לעולם ואין לו תקנה אלא בשבירה כך זאת אין לה תקנה אלא במיתתה ולא יכופר העון הזה לה עד שתמות:

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש. לפום ריהטא נ"ל ענין בדיקה זו כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, והנה מים אלו שנתקדשו בכיור ובתוכם השם שנמחה ודאי יש בהם קדושה יתירה, וכל משקה יוצא דרך בית הרחם בשתן לפיכך אם נטמאה ולא היה שם גדר ערוה אינו דין שמים קדושים אלו יגעו במקום ערוה שנטמא, לפיכך בטנה צבה ויריכה נופלת כי כך הטבע בכל חולי השתן שהמשקה העצור תוך האדם ואין לו דרך לצאת יפעול אחת משתים אלה או שניהם כאחד, דהיינו בטנו צבה כי המותרות הנשאר בבטן ואין לו דרך לצאת גורם נפיחת הבטן, או המשקה עושה לו דרך אחר והוא שנבלעה בבשר הירך ולפי שאין כאן מקומו ע"כ בהכרח יפול בשר הירך ובכלל חתיכות בשר הנופלות יפול גם המשקה דרך שם, אבל אם טהורה היא ולא נטמא המקום ההוא הרי אברי המשגל כשאר אברי האדם ואין בהם שום צד טומאה שהרי קודם שחטא אדם הראשון כתיב (בראשית ג כה) ויהי האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו. כי כל זמן שלא היה להם נטיה אל החטא היו אברי המשגל אצלם כשאר אברים שאין בושה בהיותם מגולים, כך בזמן שיש כאן גדר ערוה יוצא המשקה כדרכו ואינו חושש. ולפי שחטאה במשקה היין על כן תבדוק במשקה המים.

ומה שלוקחין מן קרקע המשכן ונותנים לתוכו, מבואר ע"ד שכתבתי למעלה פר' אחרי מות (יח כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. שבכל מקום שיש עון עריות נפקד על הארץ עון הראשון שחטאה בעץ עושה פרי ולא עץ פרי ע"י שנתנה חומר גס ועב בכל הנמצאים ואגב זה נתנה גם באדם חומר עב ועכור הגורם להיות לו נטיה אל הזנות ביותר כמו שפירש הרמב"ן פר' בראשית (ב ט) שאכילת העץ גרם לו תאות המשגל. וידוע שאה"ר ממקום כפרתו נברא מן המקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כא) והיינו מן עפר המשכן וחומר זה נתון בכל תולדותיו אשר מקורם מן החומר הראשון. וא"כ העפר אשר בקרקע המשכן היא האומן אשר עשתה הכלי ההוא דהיינו האדם ואוי לעיסה שהנחתום מעיד עליה, כי העפר ההיא תוכל להעיד על הכלי אם נתנה בו חומר עב וגס הגורם פריצות העריות או לא ויבא האומן ויעיד על הכלי אשר עשה מה טיבו.

ורז"ל נחלקו בדבר אם היה במים אלו דבר מר, כי לדעת רז"ל (סוטה כ) הושם בהם דבר מר, ודעת הרמב"ן מדלא נאמר ובאו בה המים המרים למאררים. וכתיב בהפך זה ובאו המים המאררים למרים. ש"מ שלא היה בהם דבר מר אך שבפיה היו למרים. וכן מצינו במי מרה שנאמר (שמות טו כג) ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. ולא נאמר כי מרים היו אלא שלא היו מרים אך בפיהם שבו להיות מרים לכך נאמר כי מרים הם היינו ישראל, ולפי שהמקום נקרא מרה משמע שמעולם היו שם מים מרים ע"כ נאמר על כן קרא שמה מרה. על שם המעשה שאירע שם שמים אלו שבו להיות מרים בפיהם על צד העונש.

והקרוב אלי לומר בזה. שמי מרה, ומי סוטה, וענין העגל, הכל אחד הוא בהיות שכבר ארז"ל (מכילתא יתרו פר' ח יג) שהדברות היו ה' מול ה' ודבור לא יהיה לך. כנגדו לא תנאף. כי העובד ע"ז כאלו מנאף אחרי המקום שנאמר (יחזקאל טז לב) האשה המנאפת וגו'. ובמרה היו שטופים בע"ז כדאיתא במכילתא (בשלח (ויסע) א כב) ומביאה הילקוט פר' בשלח (טו רנד) בפסוק ויסע משה את ישראל. שאמרו שם נעשה לנו ע"ז ותרד בראשינו, יכול שאמרו ולא עשו ת"ל וימאנו לשמוע כו' (נחמיה ט יז) ע"ש. ולפי זה המדרש היו שם כאשה מנאפת שמים מתוקים ישובו להיות בפיה למרים כך נעשו להם שם המים בפיהם מרים ויורהו ה' עץ. למדו דרך התורה עץ חיים המרחקת ע"א וע"י זה וימתקו המים, וזה ענין העגל שנאמר (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל. וארז"ל (ע"ז מד.) שנתכוין לבודקן כסוטות כו', הן מצד שעובדי ע"ז דינם כסוטה הן מצד שעברו בזמן ההוא גם על ג"ע כמו שלמדו (תנחומא כי תשא כ) מן פסוק ויקומו לצחק (שמות לב ו). ואולי שמטעם זה נאמר ויטחן. לבדוק חטא הטחינה דהיינו ג"ע כמבואר למעלה והעגל מצד עצמו היה ענין מר ודבקה בו הטומאה טומאת ע"ז וטומאת ג"ע ע"כ היה מזיק דווקא לכל מי שעבדו כי מצא מין את מינו אבל למי שלא עבדו לא היה מזיק כי לא נדבק בו מאומה מן החרם והיה הזהב הטחון אצלו כשאר זהב בעלמא, ולדעת רז"ל (סוטה כ.) הושם במי סוטה דבר מר, לפי שנאמר (משלי ה ג-ד) כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', ואחריתה מרה כלענה. ונתינת המים בכלי חרש היינו לפי שכל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם כך הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר נקרא מעות לא יוכל לתקון (חגיגה ט.).

ומ"ש והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. אע"פ שכבר נאמר העמידה לפני ה' אמרו בזה המפרשים שעמידה ראשונה קאי על המנחה ונכון הוא. ומה שמקדים לפעמים הבטן לירך ולפעמים מקדים הירך, לפי שהיה כאן כמו נס בתוך נס כי המים מאררים מחסרים מן הבשר וכשבטנה צבה נראה כאילו נתרבה הבשר לפיכך בב' פסוקים שהזכיר לשון מאררים סמך לזה צביהת הבטן, אבל בפסוק ראשון שלא הזכיר מאררים הקדים הירך כי הוא התחיל בעבירה.

ונתן אל המים. לא כתיב מי המרים המאררים. דבעסק הכהן לעצמו אין צריך לפרש תכונת המים:

ולקח הכהן מים קדושים צוה שיקח מים קודושים והם מי כיור ושיהיו בכלי חרש דוקא שמן הסברא לא נאמר לדמותו למצורע [ששניהם מים חיים לר' ישמעאל שאמר מי כיור מי מעין הם] שיותר נדמה אותו לפרה ששם עפר ומים חיים וא"צ כ"ח. אבל עתה שכתב כלי חרש ידעינן שצריך שיהיה חדשה כמו במצורע, ואין ללמוד מפרה שא"צ חדשה דשם שאני שא"צ כלי חרש. ובגירסת הספרים יש ט"ס ובז"א מחק סוף הברייתא והעקר כמו שהגהתי וקרוב לזה בהגהות הגר"א ומשמע שלמדה בגז"ש. וי"ל שאינו גז"ש ממש דהא אינה מופנה רק ר"ל שדומה יותר אל מצורע מאל פרה וע' בסוטה (דף ט"ו) ובתוד"ה איכא, ובאמת הרמב"ם כתב בה' ט"צ שמה שצריך חדשה גבי מצורע הוא הלמ"מ ואין דנים י"ג מדות מהלכה ובהכרח שגם בסוטה הוא הלכה, וסרה קו' הכ"מ פ"ג מה' סוטה ה"ט:

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן עפר הוא הנשחק והדק וקרקע הוא אדמת הרצפה והיל"ל מן עפר קרקע המשכן רק שאז הייתי אומר שאם אין עפר תיחוח לא יביא מן החוץ רק יחפור בקרדומות ויעשנו תיחוח, לכן אמר אשר יהיה אף שאינו עתה בקרקע המשכן ויהיה שם בעתיד שיתקן מבחוץ ויתננו בקרקע המשכן כשר, מפני שהמקום מקדשו, וזה ג"כ ברייתא שבגמ' תניא אידך ומן העפר אשר יהיה מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס, בקרקע המשכן, איסי ב"ע א' להביא קרקע בית עולמים, שרש"י ז"ל חשב שמ"ש בקרקע המשכן הוא ענין בפ"ע לציין הפסוק הנדרש להביא בית עולמים, וע"כ פי' שא"צ להניחו בקרקע ההיכל וכתב בסוף שבספרי לא תני הכי להך ברייתא. והאמת שמ"ש בקרקע המשכן מוסב למעלה ור"ל ומכניס בקרקע המשכן. והוא כמ"ש בספרי, נותנו למקום, ואיסי בן עקביא מפרש כאלו אמר בקרקע המשכן אשר יהיה, ר"ל בית עולמים שיהיה בעתיד, וכמ"ש הרד"ק במכלול (ד' ליק דף פ"ח ע"ב) שלפעמים לא הקפידו העברים בסדור התבות כמו אף אש צריך תאכלם כל הרע אויב בקדש ודומיהם רבים עיי"ש, ואיסי אומר שלא יביא מתוך קופתו וצריך שיהיה מקרקע המשכן, ואם אין שם יחפור בקרדומות ויעשה עפר תיחוח כ"נ שזה ההבדל בינו לבין הת"ק. וברייתא ראשונה שמביא בסוטה שם היא מסכמת עם ת"ק דברייתא שני' שהוא ברייתא דספרי ופסקה הרמב"ם להלכה:

ומן העפר וכו' ונתן אל המים ובאפר פרה אומר ולקח מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים, ודעת ר"ש סתמא דספרא (סוטה ט"ז: תמורה י"ג תוספתא דפרה פ"ה) שאם נתן עפר בתחלה כשר בדיעבד, וטעמו שס"ל שלכן כתיב שם לשון עפר תחת אפר כדי לדמותו עם עפר דסוטה, שגם בפרה מצותו לכתחלה עפר ע"ג מים, ולדמות סוטה לפרה דשם ממ"ש ונתן עליו מים חיים משמע מים ברישא, וממ"ש מים אל כלי משמע שהמים יהיו בצד הכלי ולא עפר חוצץ בינתים, ולמדינן שיכול לעשות כמו שירצה וה"ה בסוטה, ומ"ש ונתן אל המים כדי שיראה זה הוציאו מפעל נתן והבדלו מן פעל שימה שנתינה צריכה שיעור כמ"ש חז"ל בכ"מ וא"כ צריך שיראה שאל"כ נמחה במים וכאלו אינו ולא יצדק לשון נתינה: