במדבר ה, כג

וְיִכְתּוֹב יָת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא בְּסִפְרָא וְיִמְחוֹק לְמַיָא מְרִירַיָא

(וְתִכְתּוֹב) [צ"ל וְיִכְתּוֹב] יַת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָא עַל מְגִילְתָּא וְיִמְחוֹק לְמַיָא בְּדוּקַיָא

וטעם בספר. שהיה להם ספר ידוע באלות:

ומחה ד'. ומחה אל מי המרים ומחה על כתף ים כנרת. ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים. ומחה ה' את שמו. ומחה אל מי המרים היינו מים חיים שנאמר ומחה על כתף ים כנרת מה התם מים חיים דכתיב מקדם לעין אף הכא מים חיים אם נטמאה ומחה ה' את שמו ואם נמצאת טהורה ומחה ה' אלהים דמעה ואם היתה עקרה נפקדת ואם היתה יולדת בצער יולדת בריוח:

וכתב בכתב שיכול למחות כדכתיב ומחה.

את האלת האלה הכתובות כאן בענין.

וכתב את האלות האלה. אלות כותב ולא צוואות ואיכא למ"ד אינו מפסיק:

ומחה אל מי המרים. כאן דמיירי במעשה הכהן לעצמו. הרי מיותר להודיע תכונת המים. והרי משום זה לא פירש הכתוב שהם מים המאררים. וא״כ למאי כתיב מי המרים. אלא מכאן למדו בסוטה ד״כ דצריך שיתן דבר מר במים. וכן הוא ברבה זה הדרש בדיוק ע״ז הכתוב. ובחנם נתקשה בזה הרמב״ן ז״ל:

וכתב את האלות האלה הכהן כנוי הרומז האלה בא להוציא שלא נחשוב שיכתב האלות הידועים בתורה, כגון אלות שבמשנה תורה. והנה כללתי בס' התו"ה ויקרא (סי' ד') שלעולם לא יבא שם הפעול לפני שם הפועל, ופה יצא מן הכלל שהיל"ל וכתב הכהן את האלות, וגם שם הכהן מיותר שכבר אמר והשביע אותה הכהן, ופי' חז"ל שמצאנו שיאמר וכתב ע"י שליח כמו וכתב לה ספר כריתות וכתב לו את משנה התורה שכשר ע"י שליח, כמ"ש באילת השחר (כלל טז) שיש פעלים שיתיחסו אל האדם המצוה לעשותם אף שאינו עושה בעצמו, לכן בא שם הכהן בסוף שדינו כאלו כתוב שני פעמים הכהן, שאם יכתוב וכתב פי' וכתב הכהן הנזכר למעלה ומוסיף שנית הכהן דוקא לא אחר וכמ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' סוטה ה"ח] שאם כתבה ישראל פסולה:

וכתב בספר ומחה יש הבדלים בין ספר ובין מגלה ובין אגרת, הספר הוא הנכתב להיות קיים לעולם כמ"ש בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה (ישעיה למ"ד) עמש"ש בפי' שם, והיה ענינו ידוע שהיו כותבים על הקלף המעובד ומשרטטים אותו, לא כן האגרת והמגלה והלוח, וע"כ אמר ר' ישמעאל (סוטה דף טז) בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא התורה אמרה בספר והלכה בכל דבר, ואמר במגלה (דף יט) נקראת ספר ונקראת אגרת וכו' עיי"ש, וע"כ אמר אין כותבים על הלוח וכו' ומובא בסוטה (דף יב) עיי"ש, ובמ"ש ומחה שענינו על המחיקה עד שאין רשומו ניכר מבואר שצריך כתב שיוכל למחות וכמ"ש בסוטה שם ובעירובין (יג), ומזה הוציא ק"ו לספרי מינים, והפלוגתא שלדעת ר' ישמעאל קודר האזכרות ולדעת ר"ע שורפן. לפמ"ש הרמב"ם [פ"ו מה' יסודי התורה ה"ח] שס"ת שכתבו אפיקורוס שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שלא כתבם לשמן וכמ"ש בהגמ"י (שם ה"א) בשם הרא"ם דאם לא קדש את השם מותר למחקו וכ"ד הרבה מן הפוסקים וזה מפני שפסקו כר"ע שהלכה כוותי' וכר' טרפון בשבת (דף קטז) ועיין בשו"ת שב יעקב (סי' נד) ור' ישמעאל בכאן ור' יוסי בשבת (שם) יסברו דשם שנכתב שלא בקדושה אסור לאבדו שכן דעת הפר"ח, וע"כ אמר שקודר לא שורף, ובספרי ראה (פיסקא סא) על לא תעשון כן לה' אלהיכם ס"ל לת"ק שהוא אזהרה לנותץ אבן מן ההיכל ור' ישמעאל ס"ל שהוא אזהרה למוחק השם. ואם נאמר כדעת הרא"ם שם שפליגי, י"ל שלכן מחמיר ר' ישמעאל יותר במחיקת השם אף שלא נכתב בקדושה, ואכמ"ל, ומ"ש ומחה אל מי המרים והיה די לומר אל המים, למ"ש בספרי למעלה לחד מ"ד שנקראו מרים המאררים על שם סופם, באר שעתה ע"י מחיקת השם בתוכם יתחדש בהם טעם מרירות: