במדבר ה, י

ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהנה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי ומדרש אגדה ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות:

איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו:

לו יהיה. ממון הרבה:

וּגְבַר יָת מַעֲשַׂר קוּדְשֵׁהּ דִלֵהּ יְהוֹן גְבַר דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא

וּגְבַר יַת מַעֲשֵר קוּדְשׁוֹי דִילֵיהּ יְהוֹן וְלָא חַסְרִין נִכְסוֹי גְבַר מַה דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִילֵיהּ יְהֵי

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ – הַנָּכוֹן בַּכָּתוּב הַזֶּה שֶׁיֹּאמַר שֶׁכָּל קָדְשֵׁי הָאָדָם יִהְיוּ שֶׁלּוֹ, לוֹמַר שֶׁכָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁלֹּא יְצַוֶּה בָּהֶם לִתֵּן אוֹתָם לַכֹּהֵן יִהְיוּ לַבְּעָלִים, וְהֵם מֻתָּרִים בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְרְאוּ קֹדֶשׁ. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיו - לוֹ יִהְיֶה, כִּי גַּם הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יְצַוֶּה הַכָּתוּב לְתִתָּם לַכֹּהֵן יֵשׁ לַבְּעָלִים זְכוּת בָּהֶן, שֶׁהֵם לַכֹּהֵן הַהוּא אֲשֶׁר יִתְּנֵם לוֹ הָאִישׁ כְּמָמוֹנוֹ. וְהִנֵּה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי שֶׁאָמַר בָּהֶן הַכָּתוּב שֶׁיִּהְיוּ קֹדֶשׁ לַה' (ויקרא כז ל, שם יט כד) הֵם לָאִישׁ כְּמָמוֹנוֹ, וְכֵן מַעְשַׂר בְּהֵמָה (שם כז לב). אֲבָל שְׁאָר הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יְצַוֶּה בָּהֶם בְּפָרָשַׁת וַיִּקַּח קֹרַח (להלן יח) שֶׁיִּתְּנוּ הֵם לַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִנָּתְנוּ לוֹ מִיַּד הַבְּעָלִים, לֹא שֶׁיּוּכְלוּ הַכֹּהֲנִים לִגְזֹל אוֹתָם מֵהֶם. וּמֵאֵלֵינוּ נִלְמַד שֶׁטּוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים. וְזֶה הַנָּכוֹן בִּפְשׁוּטוֹ, וְהוּא דַעְתּוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר ה׳:י׳). וּכְדֶרֶךְ זֶה נִדְרַשׁ בְּסִפְרֵי (נשא לא), אָמְרוּ: כָּל הַקֳּדָשִׁים הָיוּ בִּכְלָל שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו״ וְגוֹ', מָשַׁךְ הַכָּתוּב כָּל הַקֳּדָשִׁים וּנְתָנָם לַכֹּהֲנִים, וְלֹא שִׁיֵּר מֵהֶם אֶלָּא תּוֹדָה וּשְׁלָמִים וּפֶסַח וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי שֶׁיִּהְיוּ לַבְּעָלִים. הִזְכִּירוּ אַף תּוֹדָה וּשְׁלָמִים וּפֶסַח מִפְּנֵי שֶׁאַף הֵם לַבְּעָלִים, אֲבָל לֹא הֻצְרַךְ הַכָּתוּב הַזֶּה בָּהֶם כְּלָל:

ואיש את קדשיו לו יהיו. טעמו ברשות המקדיש הם שיתנם לאיזה כהן שירצה והזכיר זה בעבור מתנות כהונה:

איש אשר יתן לכהן - שיתנדב דבר הראוי לכהנים, כגון: חרמים וכיצא בהם.

לו יהיה - כלומר: לכהן יתננו.

ומדרש אגדה: איש אשר יתן לכהן - מה שחייב ליתן לו. יהיה - לו ממון הרבה ולפי שמיותר הוא דרשו כן.

ואיש את קדשיו לו יהיו. אבל שאר קדשים והם תרומות ומעשרות אף על פי שהם מוקדשים לה' אינם לשום כהן מיוחד אלא לאותו כהן שיתנום אליו הבעלים:

איש אשר יתן לכהן. אבל כשהאחד מהבעלים יתן לכהן איזה קדש לא יהיה עוד בכלל קדשיו אבל לו יהיה לכהן המקבל ולא יוכלו הבעלים ולא שאר הכהנים להפקיעו ממנו:

ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה פרשת סוטה לומר שמי שמשהה קיני הנשים ואינו מקריבם כדדך שעשו בני על. הוי כאלו שכבום:

ואיש את קדשיו לו יהיו מלמד על כל כהן שאם ירצה ילך ויקריב קרבנות שלו ואינו זקוק למסרם לאנשי משמר.

איש אשר יתן לכהן לו יהיה מלמד אם הקדים אבי הבכור לתת לכהן פדיונו של בכור קודם שימלאו לו שלושים יום ומת הבכור תוך שלושים יום יחזיר הכהן הפדיון לאבי הבן.

ואיש את קדשיו לו יהיה. מלמד שכל כהן שירצה הולך לירושלים ומקרב קרבנו' שלו ואינו מוסרם לאנשי משמר, אכילתה ועבודתה שלו כלומר אינו לאנשי משמר:

איש אשר יתן לכהן לו יהיה. מכאן לכהן שאין לו במתנות כהונה עד שיתנום לו ואם לקחם בחזקה הרי הוא גזלן שטובת הנאה לבעלים ולפי הפשט נרא' איש את קדשיו לו יהיה שאין שום כהן יכול לומר לאיש הקרב עתה מה שאתה חייב בבית אב שלו אלא ימתין בית אב שהוא אהוב יותר. ואשר יתן לכהן לו יהיה שאם ירצה לתת לו יתן לו:

ואיש את קדשיו. שאין בהם מעשה הכהנים כלל אלא הוא עצמו גומר קדושתו:

לו יהיו. שלו המה ופירש הכתוב שאין הכונה לו ממש אלא איש אשר יתן לכהן. שירצה. לו יהיה. אבל בלי נתינת כהן כלל אינו שלו . ועדיין אין לשון המקרא מרווח. והכי מיבעי ואיש את קדשיו לו יהיו לכהן אשר יתן לו יהי׳. אלא בא ללמד עוד על פי׳ ת״א וגבר ית מעשר קודשיה כו׳ פי׳ מעשר בהמה שהן קודש ולבעלים ומכ״מ איש אשר יתן לכהן. שיהא רצונו בכך לו יהי׳ שלא נימא דמעשר בהמה הוא כשאר שלמים ופסח דמצוה לבעלים לאכול. והרי מברכין אקב״ו לאכול את הזבח. וא״כ אסור ליתן לכהן. אבל לא כן מעשר בהמה אם ירצה נותן לכהן. והוא מקרא מפורש בדה״י ב׳ ל״א ו׳ ובני ישראל ויהודה היושבים בערי יהודה גם הם מעשר בקר וצאן וגו׳ הרי הביאו לבהמ״ק לכהנים. וכיב״ז ביארנו להלן ט״ו כ״ה בשעירי ע״ז ע״ש. ובפ׳ קרח י״ח י״ט במה שהרבו לתרום ע״ש:

ואיש את קדשיו לו יהיו גם זה בא לפרש דיני אשם גזלות, ואתיא כריה"ג שאמר בספרא ויקרא (סי' שע"ב) ומעלה מעל בה' להביא קדשים קלים דס"ל שקדשים קלים ממון בעלים והגוזלן מיד בעלים חייב באשם גזלות והלכה כוותי' כמו שנראה ברמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון ה"א), והרש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ק דל"ו) הוכיח דכ"ע ס"ל כריה"ג ועז"א דואיש את קדשיו לו יהיו ומחויב לשלם קרן וחומש לבעלים, וזה דוקא בקדשים קלים לא בקדשים שנתנם לכהנים ועז"א משך הכתוב כל הקדשים וכו', וממ"ש ששייר מעשר בהמה יש ראיה למ"ש הלח"מ (פ"ח מה' נזקי ממון) שהרמב"ם סובר דבן עזאי פליג אריה"ג וריה"ג סובר שגם מעשר הוה ממון בעלים שלא כרש"י ותוס' בב"ק (דף יב ע"ב) ולשון הספרי דפה מועתק בס' המצות להרמב"ם (מצוה קי"ט):

ואיש את קדשיו לו יהיו מלת את [שמירה על הפעול] זרה בכאן, ודרשו חז"ל ששתי מלות אשר יקריבו שבפסוק הקודם נמשך לשנים ואיש [אשר יקריב] את קדשיו לו יהיו, שכבר למדני ממ"ש (דברים י"ת) ובא בכל אות נפשו ושרת שהכהן יכול להקריב קרבנותיו בכל עת שירצה אפי' במשמר שאינו שלו ולמד בכאן שאם יקריב את קדשיו לו יהיו, ובגמ' ב"ק (דף קט ע"ב) מנחות (דף עד ע"ב) עבודתו (פי' בשרה) ועורה שלו:

ואיש את קדשיו לו יהיו כבר בארתי (בסי' למ"ד) שר"ל שקדשים קלים ומעשר שני ונ"ר הם ממון בעלים ונוהג בהם דין אשם גזלות וכשטת ריה"ג, והנה על קדשים קלים א"צ ללמדני שכבר למד לה ריה"ג בספרא (ויקרא סי' שע"ב) ממ"ש ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו רק בא ללמד על מעשר שני ונטע רבעי, וזה נכון לשטת ריה"ג שס"ל שמעשר שני ונטע רבעי הם ממון בעלים וכמו שיתבאר, אבל לר' מאיר שס"ל בקדושין (דף נ"ד ע"ב) דמעשר שני ונ"ר ממון גבוה הוא אין שייך בו דין גזלות כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר שני הלכה כ"ד), וא"כ מ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו מיותר דאף שבקדשים קלים ס"ל לר"מ כריה"ג לענין גזל כמ"ש בקדושין שם, זה א"צ ללמדני פה כנ"ל וז"ש ואיש את קדשיו לו יהיו למה נאמר, לכן פי' ר"מ שמלמד שנ"ר אעפ"י שהוא ממון גבוה לא ניתן לכהנים רק לבעלים וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מה' מעשר שני ה"א) נטע רבעי נאכל בירושלים לבעלים וכו' ובנ"ר הוא אומר ואיש את קדשיו לו יהיו שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא חוץ מנטע רבעי, ור' ישמעאל אומר לדבר זה שהוא לבעלים ולא לכהנים ידעינן ממעשר שני שדומה לו בג' דברים שקרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון כמוהו, וס"ל לר' ישמעאל שמ"ש ואיש את קדשיו מלמד שנוהג דין גזלות בקדשים קלים דאף שידעינן מן ומעלה מעל בה' ר' ישמעאל לשטתו בסוטה (דף ג') דכל דבר שנאמר ונשנה א"צ לדרוש כל הנשנה (כנ"ל סי' י"ג), ור' יהושע ס"ל כריה"ג שלמד בספרא (קדושים סי' ס"ח) ממ"ש להוסיף לכם תבואתו שמלשון תוספת מבואר שגם פירות שנה רביעית הוא ממון הדיוט כמו שמפרש דבריו בירושלמי (פ"ז דפאה ופ"ה דמעשר שני) דס"ל לריה"ג כר' יהודה דממון הדיוט הוא, ומלמדני שנוהג בו דין גזלות, והגר"א גרס במקום ר' יהושע ר' יוסי אומר, ולפ"ז הוא עצמו מימרא דריה"ג בספרא שם:

ואיש את קדשיו וכו' איש אשר יתן לכהן במ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו כולל ג"כ שלא יטלם הכהן אלא מדעת בעלים שטובת הנאתן לבעלים כמ"ש בחולין (דף קל"ג) וברמב"ם (פי"ב מה' תרומות הט"ו), ובמ"ש איש אשר יתן, מחלק שקודם נתינה ליד כהן טובת הנאה לבעלים, ואחר אשר יתן לכהן אפי' רק מדד לכליו של כהן לא יוכל לחזור ולתת לכהנים אחרים שנתוספו, והגהתי כפי הגהת הגר"א והזית רענן. וכן אם פדה את בנו תוך שלשים ומת תוך ל' צריך הכהן להחזיר אבל אם מת אחר שלשים א"י לשנות ולתנם לכהן אחר כי כבר זכה בהם כהן זה ומובא בבכורות (דף מ"ט):

ח ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה היא לבעלים:

ט למודה רגילה: