במדבר ה, ט

וכל תרומה וגו'. אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט). ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן:

וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יְקָרְבוּן לְכַהֲנָא דִלֵהּ יְהֵא

וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל דִיקַרְבוּן לְכַהֲנָא דִילֵיהּ יְהוֹן

וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹאמַר כִּי תְרוּמָה אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹתָהּ, כְּלוֹמַר שֶׁיְּרִימוּהָ וְיַקְדִּישׁוּהָ, תִּהְיֶה לַכֹּהֵן. כִּי בַּעֲבוּר שֶׁאֵין לַתְּרוּמָה שִׁעוּר, אָמַר הַכָּתוּב כִּי כָּל אֲשֶׁר יַפְרִישׁוּ מִמֶּנָּה תִּהְיֶה לַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ אוֹתָהּ הַבְּעָלִים לָתֵת אֵלָיו, לֹא שֶׁיִּטְּלֶנָּה הַכֹּהֵן בִּזְרוֹעַ. וְזֶהוּ פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא. וְכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (נשא ל): רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִם רָצָה לַעֲשׂוֹת כָּל גָּרְנוֹ תְּרוּמָה רַשַּׁאי, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת. וְעוֹד שָׁנוּ שָׁם בְּסִפְרֵי: ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן״, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וְכִי תְרוּמָה מַקְרִיבִין לַכֹּהֵן? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (שמות כג יט) ״רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ״ וְגוֹ', אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ מַה יֵעָשֶׂה בָּהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה״ - בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים שֶׁיִּהְיוּ נְתוּנִין לַכֹּהֵן. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ה׳:ט׳): וְכִי תְּרוּמָה מַקְרִיבִין לַכֹּהֵן? וַהֲלֹא הוּא עַצְמוֹ מְחַזֵּר עָלֶיהָ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת. וְאֵינוֹ מְחֻוָּר. אֲבָל פֵּרוּשָׁהּ עַל דַּעַת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לֹא יָבֹא לְשׁוֹן הַקְרָבָה בַּתּוֹרָה אֶלָּא בַּקְְּרֵבִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לְפִיכָךְ דָּרַשׁ "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ" בַּבִּכּוּרִים שֶׁהֵם טְעוּנִין תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. יֹאמַר הַכָּתוּב כִּי כָל הַבִּכּוּרִים אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ הַבְּעָלִים לַשֵּׁם לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב לוֹ יִהְיֶה. וּמַה שֶׁאָמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה יֵעָשֶׂה בָּהֶן, לוֹמַר שֶׁעֲדַיִן לֹא לָמַדְנוּ בַּבִּכּוּרִים שֶׁיִּהְיוּ מִמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה כְּלָל, וּבְכָאן הוּא שֶׁלִּמֵּד עֲלֵיהֶן תְּחִלָּה שֶׁיִּהְיוּ נְתוּנִין לַכֹּהֵן. אֲבָל אַחֲרֵי כֵן חָזַר וּשְׁנָאָהּ בְּפָרָשַׁת כְּהֻנָּה (במדבר י״ח:י״ג) ״בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם לְךָ יִהְיֶה״, שֶׁשָּׁם חָזַר וְשָׁנָה גַּם כֵּן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים כְּדֵי שֶׁיִּכְלֹל כָּל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה יַחַד וְיִכְרֹת בְּכֻלָּן בְּרִית מֶלַח (שם פסוק יט), וְעוֹד לִדְבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ שָׁם בַּפָּרָשָׁה ״כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכְלֶנּוּ״ (שם פסוק יג). וְלָמַדְנוּ עוֹד מִכָּאן שֶׁיְּהוּ הַבִּכּוּרִים לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר שֶׁיַּקְרִיבוּם וְאֵינָם לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה כַּתְּרוּמָה:

וכל תרומה - תרומת ראשית, שישראל מפריש ותרומת מעשר שהלוים מפרישים, המפורשין בפרשת שלח לך.

וכל תרומה. כבר באה הקבלה שהתרומה האמורה בזה המקום היא הבכורים הנקרבים לאל יתברך כמו שמנהג להקריב בכורים לבעל הקרקע כאמרו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' ואמר כאן שכמו שגזל הגר המושב לה' הוא נותנו לכהן של משמר כמו כן הבכורים הנקרבים לאל יתברך הוא נותנם לכהן של משמר:

תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. מוקי לה בספרי בבכורים:

יקריבו בגימטריא הם הבכורים:

וכל תרומה לכל קדשי. לפי שגזל הגר נותן לאנשי משמר שאינו יכול ליתנו אלא לאות' שמקריבים את אשם אומ' שתרומתו יכול ליתן לכל כהן שירצה:

וכל תרומה וגו׳ לו יהיה וגו׳. צריך לדעת למה כפל הכתוב ענין אחד שלש פעמים: וכל תרומה וגו׳ לו יהיה, ואיש את קדשיו וגו׳, איש אשר יתן וגו׳. עוד למה כפל לומר שלש פעמים לו יהיה, ורבותינו זכרונם לברכה בספרי פרשו ״לו יהיה״ בא לתת הבכורים שנקראו ראשית כתרומה המובאים בית ה׳ שיהיו לו לכהן נתונים. ״לו יהיו״ שאמר בפסוק שני לומר שאם הכהן הקריב קדשיו אפלו במשמרה שאינה שלו הרי הם שלו, ואמרו ״ואשר יתן לכהן לו יהיה״ אם נתן לו פדיון בכור בנו ומת אחר שלשים יום, לכהן לו יהיה ולא יחזירם, והרבה דרשות כיוצא בזה, אבל צריכין אנו לישב המקרא על פי פשוטו.

ונראה לפרש שלשה כתובים הבאים כאחד, שהם מלמדים כללות עשרים וארבע מתנות אשר חלק ה׳ לכהנים, וכתבם רמב״ם בפרק א׳ מהלכות בכורים וזה לשונו: עשרים וארבע מתנות שנתן לכהנים נחלקים לחמשה חלקים, שהם שלשה. הא׳ הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם: בשר חטאת, בשר אשם, שלמי צבור, מותר העומר, שירי מנחות, שתי הלחם, לחם הפנים, שמן מצורע, עורות קדשים, חזה ושוק של שלמים, המורם מן התודה, המורם מאיל נזיר, בכור בהמה טהורה, והבכורים. הרי אלו ארבע עשרה מתנות שכלן צריכין הבעלים להביאם ולתנם לכהן וכלן קדש. חלוקה ב׳ הם התרומה, ותרומת מעשר, והחלה. והג׳ הם המתנות, וראשית הגז, שדה אחזה, פדיון הבן, פדיון פטר חמור, גזל הגר, והחרמים, שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם, עד כאן.

ואלה הם דברי הכתובים: כנגד חלוקה ראשונה שהם ארבע עשרה מתנות שיש בהם שתי הדרגות, שהם קדש וצריכין ישראל להביאם ולתנם לכהן, אמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל – הרי הזכיר עליהם שם קדש, אשר יקריבו לה׳ – הרי הזכיר הבאתם שהם יקריבו אותם למקום המקדש. וכנגד חלוקה שניה שהם תרומה ותרומת מעשר וחלה, אמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הזכיר לשון הקדש לומר כי מדבר במתנות המקודשים, ולא הזכיר בהם הקרבה כי הכהן יחזר אחריהם. וכנגד שבע מתנות אמר איש אשר יתן לכהן – לא הזכיר שם קדושה לצד שהם חולין גמורים, ודקדק לומר אשר יתן שאין לכהן זכות בהם אלא משעת נתינה כדין המתנות עד שיגיע ליד המקבל. ועין מה שכתבתי בהלכות מתנות כהונה (פרי תואר סימן ס״א). ואמר לו יהיה שאין הכהן יכול למאן שלא לקחם כאמור בדבריהם (יורה דעה ש״ו, ד). ומעתה יש טעם נכון במה שחלקם הכתוב לשלש הדרגות, לומר על כל אחת ואחת משלש חלוקות ״לו יהיה״, שצריך לקחת כל הבא לו מהם, ולא היה נשמע אם היה אומר על חלוקה אחת מהם לבד.

וכל תרומה וגו׳. לפי הפשט ענין שני הכתובים הללו. ומה שהגיעו לכאן. הוא באשר דקדשי המקדש ניתנו לכהני המשמר שעובדים בקרבן. משא״כ קדשי הגבול שאין לכהנים עסק בהם ה״ז לבעלים ליתן לכל כהן שירצה. זולת גזל הגר והנלמד ממנו היינו שדה החרם כדאי׳ בערכין דכ״ח מש״ה פי׳ כאן הכתוב דזולת גזל הגר כך הדין. דכל תרומה וגו׳ אשר יקריבו לכהן. היינו שמוכרחים להביא אליו לעשות בו מעשה. אזי לו יהיה. מי שעושה או ראוי לעשות. אבל:

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל כפי הפשט בא לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהיה שלו והגוזל אותה ממנו נדון בדין אשם גזלות כן פי' הרמב"ן, ובאשר אמר בפ' ויקרא וכחש בעמיתו שממעט הקדש שאין דין אשם גזלות נוהג בהקדש, אמר פה שבתרומה נוהג דין אשם גזלות, כי יש הבדל בין קדשי ה' ובין קדשי בני ישראל, שההקדשות הם קדשי ה' וכמ"ש בספרא ויקרא (סי' שמ"ט) קדשי ה' המיוחדים לה', אבל מתנות כהונה שבגבולים מצוינים בשם קדשי ב"י, ועז"א לכל קדשי ב"י ר"ל שאינם קדשי ה' רק קדשי ב"י והם נכסי כהן שינהג בם דין אשם גזלות, ומזה הוציא ר' ישמעאל שאם הקדיש ערימתו ונתמרחה ביד הגזבר פטור מן התרומות, דהא התנה בתרומה שיהיה קדשי ב"י לא קדשי ה', אבל אם נתמרח ביד ישראל קרינן בי' ראשית דגנך, והגר"א גרס על מקדיש ערימתו עד שלא מרח ופדה שחייב בתרומה יכול אפי' פדה משמרח ת"ל ראשית דגנך:

וכל תרומה וכו' ר"ע מדייק מלת כל, שמורה שכל התרומה שהפריש ושהקדיש יהיה לכהן אף אם עשה כל גרנו תרומה, [ובפ"ד דתרומות פליג עליו ר' ישמעאל ואמר שצריך שיהיה מחצה חולין ומחצה תרומה כי ר' ישמעאל לשטתו שמפ' מ"ש וכל תרומה אשר יקריבו לכהן מדבר בבכורים, ולכן ס"ל שרק בבכורים הדין הוא שאם רצה לעשות כל שדהו בכורים עושה כמ"ש (בפ"ב דבכורים), יש בבכורים מה שאין בתרומה עושה אדם כל שדהו בכורים], ומ"ש לכל קדשי ב"י ס"ל לר"ע דמלת כל כולל כל הפירות שהפרישו והקדישו לתרומה ולמד שתרומה נוהגת בכל הפירות [וכן דעת הרמב"ם (רפ"ב מה' תרומות), והראב"ד חולק עליו וכ"ד התוס' בכורות (דף נד) שדברי הספרי אסמכתא] ואיסי למדה מק"ו ממעשר שהוא קל שמותר לזרים, וגם זה כדעת הרמב"ם דכולהו חייבים במעשר מדאו', וכבר הבאתי בס' התו"ה בחקותי (סי' קי"ב) בשם הר"א ממיץ בס' יראים והסמ"ג, שרק מעשר שני הוא דאו', ובזה נכון מ"ש ד"א אם מעשר הקל שאינו נוהג בשנת הג"ו [כן הגיה הגר"א ר"ל בשנה הג' והוא"ו, שאז אין מעשר שני נוהג], וכן מ"ש אם מעשר שאינו בא אלא משום תלמד ליראה ר"ל מעשר שני שאינו נוהג אלא בפירות שיכול להביאם לירושלים למען תלמד ליראה את ה' אלהיך וא"כ הי' הסברא נותנת שלא יתחייב אלא פירות שיכול להגיען לירושלים ובכ"ז נוהג בכל, וכן פי' הגר"א, מכ"ז מבואר שלמד ממעשר שני, ומ"ש אשר יקריבו לכהן ולשון הקרבה לא יבא רק על דבר הקרב למזבח מפרש ר' ישמעאל שבא לכלול גם הבכורים שהם טעונים הקרבה ותנופה לפני המזבר וה' זכה אותם לכהן, וידעינן מזה שיהיו נתנים לכהנים, ואז הם נכסי כהן שיהיה נוהג בהם דין אשם גזלות: