במדבר ה, יג

ושכב איש. פרט לקטן ומי שאינו איש:

אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו:

ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם [ומעלים] אין המים בודקין אותה:

ונסתרה. שיעור שתראה לטמאת ביאה:

ועד אין בה. הא אם יש בה אפלו עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה:

ועד אין בה. לטמאה אבל יש עדים לסתירה:

נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח):

וְיִשְׁכֻּב גְבַר יָתַהּ שָׁכְבַת זַרְעָא וִיהֵי מְכַסָא מֵעֵינֵי בַעְלַהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּ וְהִיא לָא אִתַּחָדַת

וִישַׁמֵשׁ גְבַר חוֹרָן עִמָהּ תַּשְׁמִישׁ דְעָרִיס וִיהֵי מְכַסֵי מֵעֵינֵי בַּעֲלָהּ וּמִטַמְרָא וְהִיא מְסָאֲבָא וְסַהֲדוּ בְּרִיר לֵית דְמַסְהִיד בָּהּ וְהִיא לָא אִתְחָדָת

שכבת זרע. השכיבה הידועה כי עקרה לזרע:

ונסתרה שלא גלתה היא הדבר ואפילו עד אחד אין בה שתהיה חשודה בעבורו:

והיא לא נתפשה. בעדים אנשים או על ידי נשים עד שתהיה חשודה:

ועד אין בה - שזינתה.

והיא לא נתפשה - לא נאנסה, שאם הסתירוה באונס פטורה.

ושכב איש אותה. שכן דרכו של יצר הרע לצאת מרעה אל רעה:

ונעלם מעיני אישה. אף על פי שקדמו כל אלה יקרה שיהיה הדבר נעלם מעיני אישה כאילו תכהינה עיניו מראות שאם היה יודע ושותק לא היו המים בודקין את האשה כלל כמו שביארו ז"ל:

ונסתרה. אחר כל אלה ונודע זה לאישה:

ונסתרה והיא נטמאה מכאן ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא דכל סתירה אינה אלא ברה״י וחזינא הכא דאסרה רחמנא מספק.

והיא נטמאה בשכבת זרע של בועל. והיא נטמאה כתיב ביו״ד.

ועד אין בה שנטמאה ואמאי עד אין בה משום דהיא לא נתפסה ולפי שהיא בספק טעונה בדיקה.

ועד אין בה מה שפירש״י הא אם יש בה וכו׳ פירש אבל כמו ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה וכו׳ פרק נגמר הדין ובמ״א. ואפי׳ שכתב בפרש״י טעות סופרים היא וכן שנינו בסוטה תנא דבי ר׳ ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה רגלים לדבר שהרי קנא לה כדכתיב ועבר עליו רוח קנאה, שקנא - שפירש וכבר עבר ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא נטמאה. וכן שנינו במסכת כתובות אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד. ומה שפירש״י ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה הוא חוזר ומפרש והוא ששנינו בסוטה ועד אין בה בה ולא בקנוי בה ולא בסתירה. ופרש״י בה אטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן אין בה תרי אלא חד, בה עד אחד נאמן ולא בקנוי ולא בסתירה.

והיא לא נתפשה במעל הבעילה.

והיא לא נתפשה. שלא נאנסה דאי באונס נסתרה עמו או בא עליה באונס אינה אסורה לו אלא אם כן הוא כהן אסורה אם באין עליה באונס דאמרי' היא אשת ישר' כי לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואיזו זו זו אשת כהן:

ושכב איש אותה ש״ז ונעלם מעיני אישה וגו׳. לפי הפשט אין המקרא מסודר שהרי אחר ששכב ודאי היאך אמר שהוא ספק. אלא ושכב קאי על הקרא דלקמי׳ היאך ומעלה בו מעל שתצא מרשותו. היינו אם ושכב וגו׳. ואמר הפסוק דבמה ששטית בדברי כיעור תגיע גם לידי מעילה ע״י ושכב וגו׳. וע׳ בסמוך. והנה ראוי הי׳ לכתוב ושכב איש עמה. דמשמע דוקא ברצון ולא באונס כמש״כ ס״פ מצורע ולא הי׳ נצרך לכתוב והיא לא נתפשה. אלא בא לדרוש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. כדאי׳ יבמות דצ״ה:

ונעלם וגו׳. כמו אם נעלם מעיני אישה אם שכב איש או לא. וגם ונסתרה והיא נטמאה. במה שנסתרה נטמאה ונאסרה על בעלה. ומפרש שני תנאים לזה הספק. ועד אין בה. דאם יש עד יצא מגדר ספק. והיא לא נתפשה. דאם באונס נסתרה לא נאסרה. וקאי זה התנאי גם על ושכב איש וגו׳. ומש״ה כתיב ושכב וגו׳ בזה המקרא ושלא בסדר. כדי שיהא זה התנאי גם על ונסתרה גם על ושכב:

ושכב איש התבאר אצלי (ויקרא סי' יו"ד) שכ"מ שנאמר איש מוציא את הקטן שזה ההבדל בין שם איש לשם אדם, והרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ו) פי' שממעט קטן פחות מבן ט', ומדברי התוס' סוטה (דף כ"ו ע"ב ד"ה אבל) מבואר שמפ' שממעט גם יותר מבן ט' לענין שאינו שותה, ודברי הרמב"ם נראים יותר שהגם שבכ"מ שכתוב איש ומוציא את הקטן הוא פחות מן י"ג שנים, לענין עריות אינו ממעט רק בן ט' שנים ויום א', כמו שתראה בספרא (מצורע סי' קס"ה וסי' קע"ח קדושים סי' נ"א וסי' ק"ה ק"ז ק"ט ק"י קי"ג קט"ז קי"ז קי"ט קכ"א) כי לגבי בעילה כל שהוא בן ט' שנים מקרי איש, וליישב דעת התוס' י"ל משום דפה כתיב שכבת זרע ופחות מבן י"ג אינו מזריע ומוליד כמ"ש בסנהדרין (דף נ"ז), ומטעם זה תראה שבספרא (מצורע סי' קע"ח וקדושים סי' נ"א) שממעט קטן מאיש מצריך ריבוי על יותר מבן ט' שנה ויום א', ובכל יתר המקומות אמרינן שלגבי שכיבה אינו ממעט מן איש רק פחות מבן ט' וא"צ ריבוי על יותר מבן תשע כי באלה המקומות כתיב ואם שכב ישכב איש אותה שכבת זרע, שלענין זה אינו איש עד שהוא בן י"ג, וה"ה פה שכתב ושכב איש אותה שכבת זרע יש מקום לדברי התוס' שממעט גם יותר מבן ט' שלענין שכיבה של ש"ז אינו איש ופה אין ריבוי לרבות יותר מבן תשע:

ושכב איש אותה כבר בארתי בפי' התו"ה מצורע (סי' קס"ו) שיש הבדל בין שכב עמה ובין שכב אותה ששכב עמה כולל אף שכיבה שלא כדרכה ושכב אותה פורט רק שכיבה כדרכה, כי מלת את מורה על הפעול, וכיון שפה מדבר גם אם שכב עמה שלא כדרכה [כמו שריבה לה לקמן (סי' ס"ב) מן וכי נטמאת], היל"ל ושכב עמה, ע"כ בארו חז"ל שבא מלת אותה על צד המעוט למעט זולתה והוא אם שכב את אחותה, או לאבא חנן אם שכב את חמותה או את הערוה כגון שבא על בת אשתו או בת בנה ובתה אע"ג שהם בשרפה וגם שהאוסר אוסרו כל ימיו בכ"ז אין אשתו אסורה עליו בעבור זה וזה מובא ביבמות (דף צ"ה) ועיי"ש:

ונעלם מעיני אישה ההעלמה הוא הפך הידיעה שאינו יודע בדבר לאפוקי אם ידע בה בעלה, וכבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' רמ"ג) שכ"מ שסמך ההעלמה אל העינים מציין שהיו לו עינים לראות את הדבר לאפוקי הסומא שא"י לראות וז"ש להוציא את הסומא ומובא בסוטה (דף כ"ז):

ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה מ"ש ועד אין בה מפרש בספרי שר"ל שני עדים, שממ"ש לא יקום עד אחד מבואר שסתם עד הוא שנים ומפ' בגמ' סוטה (דף ב' ודף ל"א) שר"ל אם אין שם עדים על הטומאה רק עד אחד והיא לא נתפשה אסורה וזה במ"ש (בסי' ל"ה) שמפ' שמ"ש וקנא את אשתו והיא נטמאה הוא מאמר מיוחד שאם נסתרה והיא נטמאה ע"י ראית ע"א שמעיד על הטומאה שעז"א ועד אין בה ר"ל שאין על הטומאה שני עדים רק ע"א והיא לא נאנסה, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו [קודם הסתירה], והיא נטמאה, ר"ל אז היא טמאה לבעלה, ומלמדני שאחר קינוי וסתירה כשבא ע"א והעיד שנטמאה היא טמאה לבעלה, ומ"ש או עבר עליו רוח קנאה וכו' הוא למוד אחר שאם עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה ר"ל שאין עד אחד על הטומאה שבזה י"ל שלא נטמאה אז יביאנה אל הכהן להשקותה מים המרים, ועל יסוד זה אמר בספרי ונסתרה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה ר"ל שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על הטומאה לא על הסתירה שבזה צריך שני עדים, וכמ"ש בגמ' (דף ב' ע"ב), בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה, והספרי שתפס אבל יש עדים לסתירה ה"ה לקינוי רק שעל הסתירה יש לטעות דאיתקיש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ונאמר שמ"ש ועד אין בה מוסב גם על פעל ונסתרה לכן באר שמ"ש ועד אין בה מוסב רק על ונטמאה ומ"ש ונסתרה והיא נטמאה בא ללמד ששעור סתירה כדי טומאה, וכמ"ש אבל לא שמעט שעור סתירה ת"ל ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה וכו' ומובא בסוטה (דף ד') ובגמ' שעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה כדי הקפת דקל, וא"צ למה שנדחק בזה בז"א. והנה עמ"ש בסוטה (דף ו') סוטה שי"ל עדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מ"ט דא"ק ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דהאיכא דידעו בה, פרש"י דאע"ג דדרשינן לעיל לעד א' נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ודרשינן לי' נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקים אותה, וכן פרש"י בחומש ועד אין בה הא יש בה אפי' ע"א שאמר נטמאת לא היתה שותה, שזה כפי הסוגיא דדף ו', והוא כמו שכתבתי (בסי' ל"ה) שכפי דרך הפשט כולו מדבר על צד הספק שנדמה לבעל שאשתו מעלה בו וששכב איש אותה ושנסתרה ונטמאה בסתירה זו ועד אין בה אפי' עד אחד. ובאשר יש ספק אם קנא את אשתו והיא נטמאה או קנא את אשתו והיא לא נטמאה לכן צריכה לשתות מים המרים, זה הוא דרך הפשט, רק באשר הלשון ארוך ובלתי מתוקן שהיל"ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לאו, לכן פי' חז"ל בדרך הדרוש, שראש הפסוק מדבר בנטמאה בודאי על פי ע"א שמעיד על הטומאה ומ"ש ועד אין בה פי' שאין בה שני עדים רק ע"א ועז"א וקנא את אשתו והיא נטמאה ר"ל שאז היא נטמאה לבעלה ואינה שותה, ובכ"ז אין הדרוש סותר את הפשט, כי מ"ש שכ"מ שאמרה תורה עד הרי כאן שנים הוא משום ששם עד לא יצדק רק על מי שראוי לעדות לא על הפסול לעדות שלא נקרא בשם עד כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' רצ"ו), וא"כ אחר שאמרה תורה שלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ממילא ע"א לא נקרא בשם עד, וכ"מ שאומר עד פי' שראוי לעדות והיא כשיש עוד אחר עמו, וע"כ אמר בסנהדרין (דף למ"ד) שמ"ש ושמעה קול אלה והוא עד היינו כשיש אחר עמו שאל"כ אינו עד, ובכ"ז לשון עד שייך בעצם על עד אחד, רק שכשאין אחר עמו לא יצדק עליו שם עד, אולם אחר שגילה פה לפי דרך הדרוש שעד אחד שראה שנטמאה אחר סתירה מהימן לאסרה, א"כ במקום הזה גם עד אחד נקרא עד, אחר שעדותו עדות, ממילא אמרינן לפי דרך הפשט שמ"ש ועד אין בה היינו שלא נמצא אף ע"א כי לפי האמת פה מכוין בלשון עד על ע"א, וכן דייק בספרי כ"מ שנאמר עד הרי בכלל שנים, ר"ל שסתם עד כולל עד אחד ושני עדים, שבמקום שע"א מהימן פי' עד עד אחד כפשוטו:

והיא לא נתפשה שלא נאנסה, כי אם הוא באונס מותרת לישראל ובגמ' יבמות (דף נ"ז ע"ב כתובות נ"א ע"ב) דורש ממלת והיא המיותר שבא להוציא אשת כהן שאף באונס אסורה, וזה שלא כשטת הספרי שלמד לה מק"ו, ובז"א מתרץ שהספרי כר' ישמעאל (לקמן סי' מ"ד) שלמד ק"ו והגמ' כר"ע, והגר"א גורס והיא לא נתפשה להוציא את האנוסה שהיה בדין ומה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון סוטה חמורה א"ד שנעשה בה אונס כרצון ת"ל והיא לא נתפשה, או בין בישראל בין בכהונה ת"ל והיא להוציא אשת כהן, וזה כשטת הש"ס:

נ הכי גרסינן ושכב איש אותה שכבת זרע שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה (יבמות צה) פירוש כששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה מבעלה דהוה אמינא שיפסלנה מקל וחומר ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר פירוש רש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר על ידי גט אם זנתה אשתו נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותה עליו כל ימי חייה אינו דין שנאסר האוסר שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת את אחותה לבעלה לכך נאמר אותה לומר שכיבתה פוסלתה וכו' (יבמות דף צה ע"א). וטעות נפל בדברי רש"י מפי הגאון מורינו הרב יצחק כהן זכרונו לברכה. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בב' אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירש"י שמועלת בשנים באיש של מעלה ובאיש של מטה והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה אמר לה הקדוש ברוך הוא באישך את משחקת שמא בי את משחקת ומעשה בשתי אחיות וכו':

ס ר"ל דשני דברים הם וכולם נתמעטו מפסוק זה מעיני פרט לסומא אף על פי שיודע שזינתה הואיל ואינו רואה אינה שותה ומונעלם משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה:

ע פירוש האי והיא נטמאה דכתיב אחר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דאי סלקא דעתך נטמאה ממש הא כבר כתיב לעיל ושכב איש אותה והיינו נטמאה והיא נטמאה דכתב רחמנא למה ליה אלא לשיעור טומאה הוא דאתא:

פ ואם תאמר מהיכא נשמע דיוק זה מדכתיב ועד אין בה הא קיימא לן כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט לא יקום עד אחד משמע כל עד שבתורה שנים אלא אם כן פרט בו הכתוב אחד כמו שפרש"י בפרשת שופטים ואם כן הכא כתיב עד סתם משמע שנים אין בה אבל אחד יש בה. ויש לומר דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה ולא על וקנא את אשתו והביא האיש את אשתו אל הכהן להשקות אותה כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה שאין כאן ב' עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה (סוטה דף ב') והאי מלת הא הוא כמו והא למדת ולא דיוקא היא כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא הא למדת אבל יש בה וכו' ותו קשה לרש"י למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה ומתרץ ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים בסתירה והואיל ובסתירה יש שני עדים שאומרים שראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה ועד אחד בא ואמר שנטמאת רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה כיון שיש גם עדי סתירה לכך נכתב הקרא דועד אין בה כאן כדי ללמדך דקאי אונטמאה דלעיל כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד ואי לא נכתב כאן לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה:

צ והכי קאמר קרא ועד אין בה כלומר שנים אין בה אלא אחד והיא לא נתפשה אלא מעיד שעשתה ברצון אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא: