במדבר ה, טו

קמח. שלא יהא מסלת:

שערים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה:

לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהדר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך:

ולא יתן עליו לבנה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד, ו), והיא פרשה מדרכיהן:

כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר:

מנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:

וְיַיְתֵי גַבְרָא יָת אִתְּתֵהּ לְוַת כַּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קֻרְבָּנַהּ עֲלַהּ חַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִי מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלוֹהִי לְבֻנְתָּא אֲרֵי מִנְחַת קִנְאָתָא הוּא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכָּרַת חוֹבָא

וּמְטוֹל דְלָא אַיְיתִי גַבְרָא הַהוּא אַפְרָשׁוּתָא וּמַעַשְרָא אִסְתְּקַף עֲלוֹי דְיַיתֵי יַת אִנְתְּתֵיהּ לְכַהֲנָא וּמְטוֹל דְאִיהִי אַטְעִימַת לְגִיוֹרָא תַפְנוּקִין אִסְתְּקַף עֲלָהּ דְיַיְתֵי יַת קוּרְבָּנָהּ דְקַיִץ עֲלָהּ מִדִילָהּ חַד מִן עַשְרָא בִּתְלַת סְאִין קִמְחָא דְשַעֲרֵי דְהִינוּן מֵיכְלָא דִבְעִירֵי לָא יְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלָהּ לְבוֹנְתָּא אֲרוּם מִנְחַת קִנְאֵיתָא הִיא מִנְחַת דוּכְרָנָא מַדְכְּרַת חוֹבִין

לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן שֶׁלֹּא יְהֵא קָרְבָּנָהּ מְהֻדָּר, שֶׁהַשֶּׁמֶן קָרוּי אוֹר וְהִיא עָשְׂתָה בַּחֹשֶׁךְ, וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבוֹנָה, שֶׁהָאִמָּהוֹת קְרוּיוֹת לְבוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד ו) ״אֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה״, וְזוֹ פֵּרְשָׁה מִדַּרְכֵיהֶן (תנחומא נשא ג). כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הוּא הַקֶּמַח הַזֶּה מְעוֹרֶרֶת בָּהּ שְׁתֵּי קְנָאוֹת: קִנְאַת הַמָּקוֹם וְקִנְאַת הַבַּעַל (ספרי נשא נ), לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ה׳:ט״ו) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. וְעַל דַּעַת כָּל הַמְפָרְשִׁים כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הוּא – לוֹמַר בַּעֲבוּר שֶׁזֹּאת הַמִּנְחָה מִנְחַת עֹנֶשׁ, הִיא גְּרוּעָה לִהְיוֹת שְׂעוֹרִים בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, כִּי הַמִּנְחָה אֲשֶׁר אַזְכָּרָתָהּ לְרָצוֹן לַה' בָּאָה סֹלֶת חִטִּים בְּשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. וּלְפִי דַעְתִּי טַעַם כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הוּא יַחְזֹר אֶל רֹאשׁ הַפָּסוּק, יֹאמַר שֶׁיָּבִיא הָאִישׁ אֶת הַקָּרְבָּן עַל אִשְׁתּוֹ, כְּלוֹמַר בִּמְקוֹמָהּ, כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הִיא לְהַזְכִּיר עֲוֹנָהּ, וְאֵינֶנּוּ רָאוּי שֶׁתְּבִיאֶנּוּ הִיא מִשֶּׁלָּהּ, אֲבָל הוּא יַקְרִיב מִנְחָה לַשֵּׁם שֶׁיְּקַנֵּא אֶת קִנְאָתוֹ וְיִנְקֹם אֶת נִקְמָתוֹ מִמֶּנָּה. וְטַעַם הַשְּׂעוֹרִים שֶׁתִּהְיֶה סַעֲרַת חֲמַת ה', חֵמָה יוֹצְאָה סַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ הָרְשָׁעָה יָחוּל, וּכְעִנְיַן צְלִיל שְׂעוֹרִים הָאָמוּר בְּגִדְעוֹן (שופטים ז יג) שֶׁפָּתְרוּ אוֹתוֹ לְסַעַר וּמְהוּמָה רַבָּה. וְכֵן בִּכְלִי חֶרֶס סִימָן שֶׁתִּשָּׁבֵר כִּכְלִי יוֹצֵר, וְכֵן הֶעָפָר כִּי עָפָר הִיא וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. וְטַעַם הוּא עַל הַקֶּמַח, וְיֵשׁ לוֹ סוֹד, כִּי לְמַטָּה (במדבר ה׳:י״ח) בִּהְיוֹתוֹ בְּיַד הָאִשָּׁה אָמַר "הִיא", וְעַתָּה הִזְכִּיר הַזִּכָּרוֹן תְּחִלָּה וְאָמַר כִּי הִיא מַזְכֶּרֶת עָוֹן:

והביא. בעל כרחה:

עליה. עמה או בעבורה:

קמח שעורים. אמרו רבותינו היא עשתה מעשה בהמה תביא מאכל בהמה ומנחת הנדבה היא סולת חטים לזכרון לטוב. וזאת המנחה מזכרת עון אם היה שם על כן היא גרוע להיותה שעורים בלא שמן ובלא לבונה:

והביא האיש את אשתו. ולא נאמר מאחר שבכל זה ששטתה אשתו מדרכי הצניעות ומעלה בו מעל ישב ודמם אין זה כי אם רוע לב ואף על פי שנעלם מעיניו ששכב איש אותה לא נחוש לקנאתו וכן אם קנא בלי סיבה לא בשביל זה נאמר שתהיה קנאתו דבר בטל. כי אמנם אף על פי כן נמחוק המגלה ונקריב ככתוב בפרשה:

מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר עון מנחת חוטא ומנחת נדבה ונותנין בהן שמן ולבונה כדי שיהא הקרבן מתמר ועולה לריח ניחוח אבל זו שאינה באה להזכיר זכות אלא לגלגל עון לפיכך לא יהא קרבנה מהודר:

והביא את קרבנה אי אפשר שיהא קרבן זה לכפר עליה שהרי זבח רשעים תועבה הוא, אלא האיש מביא קרבן לכפרה על שראה בה פריצות בתחלה ולא הוכיחה וגרם לשם הנכבד והנורא להמחות במים.

קמח שערים כמו שנטחן הכל מעורב בו כמו מאכל בהמה, לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה השמן והלבונה שבשאר מנחות נקראו אזכרה על שם שהמביאן נזכר במנחתו ומנחה זו תהא מזכרת עון כמו שמפרש והולך כי מנחת קנאת הוא. ד״א לא יצק, ולא יתן, כי מנחת קנאות הוא פירוש שהרי אין בה רק רוח קנאות.

מזכרת עון אחד משתיהם או חטא האשה או חטא בעלה החושדה.

כי מנחת קנאות הוא קדמאה לשון זכר בשורק דקאי אקמח תניינא מנחת קנאות היא בחירק דקאי אמנחה עצמה שהיא לשון נקבה.

והביא האיש את אשתו אל הכהן. לבדקה אם נטמאה אם לא נטמאה וזאת הבדיקה נקראת יואיש':

מזכרת עון. שאר מנחות באות לכפר כגון מנחת דחטא ומנחת נדבה שמן ולבונה כדי שיהא בה ריח ניחוח ועושין אותה מסולת חיטין שתבא לרצון אבל זאת אינה באה אלא לבדוק ולגלגל עון ואמרו רבותינו שלא יהא קרבה מהודר לפי שהיא עשתה מעשה בהמה שאינה מקפדת על עצמה תהא קרבנה מאכל בהמה ולפי הפשט נר' לפיכך מביאה שעורים שהשעורים לשון פקידה דמתרגמי' פוקד מסער וזאת המנחה פוקדת עונה ולא יהיה בה ריח ניחוח ולפי שהק' ארך אפים הוזקק' להביא דבר שאינו רואי אפי' להדיוט כלומר לא דיה שחטאה אלא שהביאה דבר שאינו הגון ומתוך כך יפקוד עונה אם עותה ובודקה במים ובעפר שהמים דבר חי והוא סימן לחיים אם לא פשעה והעפר סימן למיתה שאם פשעה תחזור לעפרה ומדרש אגדה שבריית' מן המים ומן העפר:

לא יצוק עליה שמן הטעם ארז"ל שלא יהא קרבנה מהודר עוד שהיא עשתה בחושך והשמן קרוי אור ונוכל לומר עוד שהשמן נמשל לשם טוב שנא' טוב שם משמן טוב וזאת אבדה שמה הטוב ועוד לפי שהשמן אינו מתערב בשום משקה וזאת נתערבה עם איש זר. ועוד לפי שהשמן עולה על כל המשקים והסוטה לא יאמר עליה ואת עלית על כלנה:

ולא יתן עליו לבונה ארז"ל לפי שהאמהות קרויות לבונה שנאמר אל גבעת הלבונה וזאת פרשה מדרכיהן ונוכל לומר לפי שאם תכבס בנתר ותרבה לה בורית נכתם עונה ולא תתלבן ולכן לא יתן לבונה שהיא רמז ללבון עונות:

והביא האיש את אשתו וגו׳. עד סוף כל הענין. יש להעיר בענין: א׳ מה היא כונתו במאמר מנחת זכרון מזכרת עון, למה הצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון. גם למה יתיחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון, והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח. עוד צריך לדעת הכונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה טו:, ספרי) שנתכון לומר שקדשו בכלי שהוא הכיור, גם לזה יש להשכיל למה יצו ה׳ על דבר זה. גם מה הוא פעלת הספר להשקותה בו, בשלמא מה שעשה משה בעגל שהשקה את ישראל הוא על דרך ״תיסרך רעתך״ (ירמיהו ב:יט). גם למה מן המקדש. גם דקדק שיהיה מהמזמן במקדש (סוטה שם) ולא יחפר, נפלאים ממני הדברים. גם אמרו ונתן אל המים ואמרו זכרונם לברכה (שם) שצריך שיהיה העפר צף על פני המים, ורבנן סוברים שאם הקדים העפר למים פסול, מה מעכב דבר זה, ורואני שלא הזכיר הכתוב במצוה זו חקה לסתם פי שואל לאמר לא תשאל. גם אמרו מי המרים לא ידעתי למה יקרא להם מרים, ורבותינו זכרונם לברכה בספרי אמרו: ״מרים״ – נהפכים המים להיות מרים, דבר אחר על שם סופן, ממרין את הגוף. ובגמרא (סוטה כ.) אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים, מאי טעמא, דכתיב: ״המרים״, שמרים כבר, עד כאן. והדברים תמוהים, למה סתם ה׳ הדברים במצוה זו, נוסף על תמיהת הדבר בכללותו.

ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה, הלא השמעתיך בפרשת בראשית (בראשית ב:א) בפסוק ״ויכלו השמים״ וגו׳ ויכל אלהים״ וגו׳ כי כל נברא והווה תכסוף ותכלה תאותו להדבק אל האלהים חיים ברוך הוא, והרגש תאבון זה ישנו גם בבלתי נועע כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו, כאמרו (משלי ט״ז:ד׳) ״כל פעל ה׳ למענהו״. עוד מצינו לרז״ל שאמרו (בראשית רבה פ״ה) טעם שנקראו מים בוכים לצד שה׳ פלג המים חצים למעלה וחצים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם.

עוד הן הראנו ה׳ את אשר יחפץ לקבע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם (בראשית רבה פי״ט), עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשק למעשה ידיו לדור בתחתונים. וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת, שהיה נשאר זמן מועט אם לא היה מעשה המרגלים. וכשהתעיבו עול אפלו אחר שירדה שכינה וישכן כבודו שנים רבות, סלק ה׳ שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום. ומעתה זולת החטאים אשר יסובבו תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה׳ דמעת המים הבוכים ויוסר חרפת הארץ, וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה׳ ורחק ממנה דוד עולם, והנה עתה עת דודים. ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדוים לקול תתו מים. וצריך להעיר אזן בלמודים אלו כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ ומלאה הארץ דעה ודירת ה׳ בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה׳.

ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה מא,ז): חרות ממלאך המות וכו׳, חרות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה והוציא ראשו השטן, ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם נשמ״ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם. מה שאין כן בזמן המקוה אשר יאבד כל בחינת הרע, כאמרו (זכריה י״ג:ב׳) ״ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ״, שאז ארצנו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח.

ושמור לך הדברים, ועל פיהם נעלה במסלת כונת הענין על נכון, כי יצו ה׳ בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ״ארץ העליונה״ לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה׳. גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם. וצוה ה׳ שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה׳ קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקדשים בכיור, אלא ממה שדבר ה׳ בדרך זה נתכון לדברי גם כן אלהים חיים.

גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא, לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה׳ בלא הפסק בנין, כמאמרם זכרונם לברכה (סוטה טו:), לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש, כי לא טעם טעם זה עד הנה לעשות את אשר חפץ ה׳ עשות.

וצוה ה׳ שיתן המים תחלה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם. ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום, אמרו אם היו מערבים כשרים, והוא הענין עצמו שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה ויש חלק שהמים אצל העפר, אבל עפר למטה אין דגמא זו בסדר מים החיים. ולר׳ שמעון שאמר שם (סוטה טז.) אפלו עפר למטה, סובר שאין להקפיד כי יש מים למעלה מהעפר, ודי שיתקדשו המים בכלי וזהו חיותם להרגיש בהרגש הצריך לענין.

וצוה ה׳ לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה, ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות.

וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים. והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו, אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים, ובזה יהיו מרים כי יזכרו יגונם ובכיתם וה׳ מחה את דמעתם. והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים, יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה, כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה. והיודע חטא חוה בזוהמת נחש ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו, ויקימו בה הבא להרגך השכם להרגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר.

לא יצוק עליו שמן. אע"פ שמנחה לשון נקיבה, מ"מ נקט לשון זכר עליו כי הוא מוסב על הקמח שהוא לשון זכר וצוה ליקח קמח דווקא כי מיד אחר הטחינה הוא נעשה קמח כמ"ש (ישעיה מז ב) וטחני קמח. ומצינו במעשה זה ג"כ לשון טחינה כמ"ש (שופטים טז כא) ויהי טוחן בבית האסורים וכתיב (איוב לא י) תטחן לאחר אשתי. ע"כ נאמר כי מנחת קנאות הוא. היינו הקמח שאחר הטחינה ומנחה זו מזכרת עון היינו שמזכרת עון הטחינה של האשה. ומה שהקשה הרמב"ן על מ"ש כאן מנחת קנאות הוא, ואח"כ אמר מנחת קנאות היא, נראה שלא קשה מידי כי כאן מדבר בזמן שהמנחה ביד הבעל כמ"ש והביא את קרבנו וגו' כתב הוא לשון זכר כי בידו מטה זעמו (ישעיה י ה). אבל אח"כ שנאמר ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כתיב מנחת קנאות היא כי בידה מטה זעמה. ופשוטו הוא שבפסוק זה לא הוזכר הקמח ע"כ אמר היא מוסב על המנחה.

כי מנחת קנאת הוא. אם טהורה היא ובחנם הקפיד הבעל. מש״ה אין רצון ה׳ לקבל ממנו מנחה מהודרה. משום שלא ראוי לקנא בחנם. ואם נטמאה בדברים מכוערים וגרמה לזה שיקנא הבעל בצדק. מכ״מ. מנחת זכרון מזכרת עון הוא. ואין שום קרבן בא לרעה כי אם לטובה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי כו׳:

והביא האיש את אשתו מבואר אצלנו שאין מדרך הלשון להחזיר שם הנושא בכל פעם והיל"ל והביא את אשתו, ופי' חז"ל שבא ללמד שלא יביא ע"י שליח רק יביאנה בעצמו, כמו שדריש במכלתא משפטים (סי' ל"ג) מ"ש ורצע אדוניו את אזנו למעט שליח. ודעת הת"ק שמוסרים לו שני תלמידי חכמים משום יחוד, ודעת ר' יוסי שא"צ משום ק"ו, וכ"ז מובא בסוטה (דף ז') ושם אמר ר' יהודה שהתורה הקפידה שיביאנה הוא וא"צ לשמירה:

והביא את קרבנה עליה מלת עליה [שפירושו בשבילה כמ"ש הראב"ע] מיותר, דהא ידעינן שהוא בשבילה דהא היא בעלת הקרבן שמניפה אותו, וע"כ פירשו חז"ל שפי' עליה פי' המוטל עליה וללמד שכל קרבן המוטל עליה הוא מחויב להביאו ומרבה כל קרבן שעלי' וכמ"ש דוגמא לזה ויקרא (סי' של"ט) עיי"ש ודעת ר"י שמחויב בכולן, ודעת חכמים שרק דוגמת קרבן סוטה שמכשירה לו, לא קרבן שאינו נוגע לו, והרמב"ם (פ"ז מה' שגגות ה"ו) פסק כר"י, ועי' מ"ש בז"א, ובק"ע פט"ו דיבמות ה"ג, ועי' מ"ש בזה בהתו"ה מצורע (ס"ס ע"ג):

עשירית האיפה קמח שעורים וכו' מנחת חוטא שהיה אסור ג"כ לתת עליה שמן ולבונה כמש"ש הטעם כי חטאת היא, היתה באה מסלת חטים, ובמנחה זו הוסיף שיהיה קמח לא סלת ושעורים לא חטים, ובאר הטעם שמה שבאה קמח שעורים מפני שמנחת קנאות הוא, שמעלה קנאה וחמה וכמ"ש הרמב"ן שטעם השעורים שתהיה סערת חמה יצאה סער מתחולל על ראש רשעים יחול, ולזה בא קמח גרוע לא סלת מהודר, ועמ"ש לא יצוק עליו שמן מפרש מנחת זכרון מזכרת עון ובזה דומה כמנחת חוטא שלא יתן שמן ולבונה, ור' גמליאל אמר שהוא י"ל טעם יותר מרווח על מה שבא שעורים שהוא מאכל בהמה כי עשתה מעשה בהמה ומובא בסוטה (דף ט"ו) ומ"ש עשירית האיפה וכו' מפורש בתו"ה ויקרא (סי' של"ט):

לא יצוק עליו שמן ולא יתן וכו' ממה שחלקם מבואר שעובר על שניהם, ושחייב על כ"א בלאו בפ"ע כמ"ש במנחות (דף נט ע"ב), הגם שלענין פסול יש הבדל ביניהם שבשמן פסול ולבונה כשרה מפני שיכול לחזור וללקטה וכמו שלמד בספרא ויקרא (סי' שמ"א) לענין שיהיה עבר אין חילוק דכתיב לא ישים וכו' משמע שתיכף בנתינתן עובר בלאו:

כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון וכו' היל"ל מנחת קנאה הוא, כמ"ש ועבר עליו רוח קנאה, דהא די בקנוי פעם אחת, רק שבא לתת טעם לדבר למה באה קמח שעורים מפני שהשעורים מציינים סער מתחולל כמ"ש הרמב"ן, והוא לעורר כמה קנאות קנאה לבעל על אשתו וזה קנאה למטה, וקנאה לבועל והוא קנאה למעלה להענישו וע"כ אמר הוא בלשון זכר על הקמח שעורים, ועל מה שלא ישים שמן ולבונה באר הטעם שהיא מנחה מזכרת עון ודינו כמנחת חוטא שלא ישים בה שמן ולבונה, והיל"ל מנחת מזכרת עון, ודעת ר' טרפון שהוא כלל ופרט, ושמנחת זכרון כולל כל זכרונות ורובם לזכות לכן אמר שמנחה זאת מזכרת רק עון לא זכות, וכן דעת ר' ישמעאל שהוא ס"ל שכל התורה נדרשת בכלל ופרט, רק שס"ל מצד הסברא שאם יש לה זכות תולה לה י"ב חדש שכן דרך דינו של הקב"ה להאריך אף כשיש זכות המגין, ור"ע לשטתו שדורש כל התורה בריבוי ומיעוט כמ"ש בשבועות (דף כ') והמיעוט אינו ממעט הכל רק קצת לכן ס"ל שמנחת זכרון כולל הכל שאם טהורה היא מזכיר זכות זה לזכות, וגם בזה ר"ע ור"י לשטתם שלדעת ר"ע (בספרי לקמן סי' ע"ה) אם היתה עקרה נפקדת שזה נס היוצא מדרך הטבע שבא ע"י מנחת זכרון כמו שפועל בדרך נס על צד החוב כן פועל בדרך נס על צד הזכות, ור' ישמעאל לשטתו שהעקרה אינה נפקדת רק אם יולדת בצער יולדת בריוח שזה אינו נס רק קרוב לטבע ולא נעשה ע"י המנחה שבא רק להזכיר עון. ומה שזכות תולה לה אינו ע"י המנחה רק מדרך דינו של הקב"ה, ומאמר זה שפליגי כמה הזכות תולה לה מובא בסוטה (דף כ"א ע"ב) ושם גריס שלשה חדשים כדי הכרת העובר וכן הגיה הגר"א כאן, ומ"ש ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' רבי אומר מובא במשנה (דף כב ע"ב):

ש כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטים דאין לפרש דכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא דזיל קרי בי רב הוא:

ת כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן כדכתיב דגנך ותירושך ויצהרך ויצהר הוא לשון צוהר צהרים שהוא אור: