ויקרא פרק כד

צו את בני ישראל. זו פרשת מצות הנרות ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה. וכן משמע, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך:

שמן זית זך. שלשה שמנים יוצאים מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פט א) ובתורת כהנים:

תמיד. מלילה ללילה, כמו עולת תמיד שאינה אלא מיום ליום:

לפרכת העדת. שלפני הארון, שהוא קרוי עדות ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסים:

יערך אתו אהרן מערב עד בקר. יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הקבעה להם:

המנרה הטהרה. שהיא זהב טהור דבר אחר על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:

שש המערכת. שש חלות המערכה האחת:

השלחן הטהר. של זהב טהור דבר אחר על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן:

ונתת על המערכת. על כל אחת משתי המערכות היו שני בזכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:

והיתה. הלבונה הזאת:

ללחם לאזכרה. שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת והיא לזכרון ללחם, שעל ידה הוא נזכר למעלה, כקומץ שהוא אזכרה למנחה:

והיתה. המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא:

ואכלהו. מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:

ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיהה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחיב. בא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב, עמד וגדף:

בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה:

בתוך בני ישראל. מלמד שנתגיר:

וינצו במחנה. על עסקי המחנה:

ואיש הישראלי. זה שכנגדו, שמחה בו מטע אהלו:

ויקב. כתרגומו ופרש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני:

ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה:

שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:

בת דברי. דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:

למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו, כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:

ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פרש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פרש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חיב מיתה אם לאו:

השמעים. אלו העדים:

כל. להביא את הדינים:

את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך:

כל העדה. במעמד כל העדה מכאן ששלוחו שלאדם כמותו:

ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:

ונקב שם. אינו חיב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכנוי:

ונקב. לשון קללה, כמו (במדבר כג ח) מה אקב:

ואיש כי יכה. לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:

כן ינתן בו. פרשו רבותינו, שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:

ומכה בהמה ישלמנה. למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה:

ומכה אדם יומת. אפלו לא הרגו אלא עשה בו חבורה, שלא נאמר כאן נפש ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חיב, הצרך לומר במכה שפטור ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חיב עד שיעשה בהם חבורה:

אני ה' אלהיכם. אלהי כלכם, כשם שאני מיחד שמי עליכם כך אני מיחד שמי על הגרים:

ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה, רגימה ותליה: