ויקרא כד, טו

ונשא חטאו. בכרת, כשאין התראה:

וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר גְבַר גְבַר דִי יַרְגֵז קֳדָם אֱלָהֵהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ

וְעִם בְּנֵי יִשְרָאֵל תְּמַלֵיל לְמֵימָר גְבַר טְלֵי אוֹ גְבַר סִיב דְיִרְגֵז וְיֶחֱרַף שׁוּם כִּינוּי אֱלָהֵיהּ וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ

איש איש כי יקלל אלהיו - סתם בכינוי בלא פירוש שם המובהק. ומפרש השם המובהק יתברך שמו. ואחר כך מקללו.

כי יקלל אלהיו. ויעבור על לאו אלהים לא תקלל:

ונשא חטאו. ישא העונש הראוי לו כפי המקלל והמקולל בפרט כשלא קלל בשם או שגדף ובזה בלבד כתרגומו דיינין לא תקיל:

איש איש כי יקלל אלהיו. אפילו המקלל הנשיא ונשא חטאו במלקות שנאמר אלהים לא תקלל וגו' ונוקב שם ה' מות יומת מברך את ה' כמו מה אקב לא קבה אל אותו יומת שפשט ידו בעיקר:

כי יקלל אלהיו ונשא חטאו אין בדבר רק נשיאות חטא כלומר בינו לבין קונו הדבר תלוי שספק נפשות להקל ושמא לא כיון כלפי הקב״ה רק כלפי הדיינים שכן דיינים קרואים אלהים ואין לעמוד על בירור דעת האדם המקלל בשם אלוקים אבל נוקב שם ה׳ שמפרש שם המיוחד מות יומת.

איש איש כי יקלל אלהיו. אפילו הדין:

ונשא חטאו. מלקות, כדכתיב: אלהים לא תקלל. ויש לפרש אלהיו קודש ובלא עדים והתראה:

איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו יש להקשות זה הפסוק מיותר שהרי אמר בסמוך ונוקב שם ה' מות יומת ואחר שיסקלוהו מה חטא ישא יותר מזה. התשובה שמי שבירך שם אלהים לא יהרגוהו שיאמר לדיין ברכתי או לנשיא או למלאך שנקרא אלהים שנאמר הוא אלהי האלהים לכך הדין בינו לשי"ת ואם כיון לשי"ת ונשא חטאו אבל מה שפירש בפירוש ואמר ה' לא נקרא ה' אלא הקב"ה לכן מות יומת:

כי יקלל אלהיו. מבואר במסכת שבועות פ״ד דמשמעות אלהיו היינו כינויין אבל בפי׳ כינוין נחלקו אבות העולם. רש״י ותוס׳ פירשו כל השמות לבד שם המיוחד. והכי פרש״י סנהדרין דס״ו קללה בכנוי. כגון שדי צבאות חנון רחום. ובשבועות שם פי׳ דעל הכינוין באזהרה אלהים לא תקלל והכי דעת התוס׳ יבואר בסמוך. אבל הרמב״ם אע״ג שכתב בהל׳ יסודי התורה פ״ב דשם הגדול והנורא וכדומה מיקרי כינוין שהמה ע״ש פעולותיו ית׳ וא״כ רחום וחנון בכלל כינוין מכ״מ בהל׳ ע״ז פ״ב גבי ברכת השם וכן בפירוש המשניות בשבועות שם כ׳ דכינוין המה לבד משבעה שמות המיוחדין וגם אינו רחום וחנון. ובהני הוא דפליגי אבל בשבעה שמות כ״ע ס״ל דחייב בשם המברך. מבואר שמפרש כאן הא דתנן ובכל הכינוין כדאי׳ ריש נדרים שהוא לשון נכרים או לשון שבדו חכמים מלבם. והיינו או איזה שם שאוה״ע קורין כן בלשונם את ה׳ ית׳ או כמו שאנו נוהגין לומר על שם ה׳ הוי׳ או על שם אלהים אלקים וכדומה. ובזה באמת מדויק לשון המקרא כי יקלל אלהיו היינו בלשון שהוא ביחוד נוהג בו לדבר ולהזכיר שם אלהים. וע״פ מחלוקת זו משתנה הרבה עוד בפירוש ונשא חטאו. בגמ׳ איתא דפליגי ר״מ וחכמים. ר״מ ס״ל שנשא חטאו באותו עונש של שם המיוחד היינו בכרת ומיתת ב״ד. וחכ״א באזהרה. ופרש״י ותוספות בכרת. והוא משום שא״א לפרש באזהרת לאו שהרי כבר כתיב אלהים לא תקלל. וכטעמייהו דמפרשי שזהו כינוין. והכי משמע להו סוגיא דכריתות ד״ז ופסחים דצ״ד דונשא חטאו בכרת לכ״ע. אבל הרמב״ם פסק שהוא באזהרת איסור ולא בכרת. ולטעמיה שאין זה בכלל אזהרה אלהים ל״ת. וא״כ הפי׳ ונשא חטאו לחכמים כמו שביארנו לעיל י״ז ט״ז ונשא עונו. היינו שנענש ב״ש לפי ענין החוטא ואין כל הכינוין שוין ואין כל השעות שוין וה׳ שופט צדק. וסוגיא דכריתות ופסחים דאי׳ שם דונשא חטאו בכרת אינו אלא לר״מ דמשוה כינוין לשם המיוחד. אבל לרבנן אינו בכלל כרת כלל :