ויקרא כד, י

ויצא בן אשה ישראלית. מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיהה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחיב. בא לטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באתת לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחיב, עמד וגדף:

בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה:

בתוך בני ישראל. מלמד שנתגיר:

וינצו במחנה. על עסקי המחנה:

ואיש הישראלי. זה שכנגדו, שמחה בו מטע אהלו:

וּנְפַק בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְהוּא בַּר גְבַר מִצְרָאָה בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְצוֹ בְּמַשְׁרִיתָא בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל

גַבְרָא חַיָיבָא מְרוֹד בֶּאֱלָהָא שְׁמַיָא נְפַק מִמִצְרַיִם בַּר גַבְרָא מִצְרָאָה דְקָטַל גַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְעָאַל עַל אִנְתְּתֵיהּ וְאִתְעַבָּרַת וִילֵידַת בַּר בְּגוֹ בְנֵי יִשְרָאֵל וְכַד הֲווֹן יִשְרָאֵל שַׁרְיָין בְּמַדְבְּרָא בָּעָא לְמִפְרוֹס מַשְׁכְּנֵיהּ בְּגוֹ שִׁבְטָא דִבְנֵי דָן וְלָא שַׁבְקוּהָ מִן בִּגְלַל דְטִיכְסִין דְיִשְרָאֵל גְבַר עַל טִיכְסֵיהּ בְּאַתְוָון לְיֵיחוּס אַבָהַתְהוֹן שַׁרְיָין וְאִתְקוֹטְטוּ כַּחֲדָא בְּמַשְׁרִיתָא וַאֲזָלוּ לְבֵי דִינָא בַּר אִתְּתָא בַּת יִשְרָאֵל וְגַבְרָא בַּר יִשְרָאֵל דְמִן שִׁבְטָא דְדָן

ויצא בן אשה ישראלית טעמו "ויצא בתוך בני ישראל" וכן ויצא בתוך העיר (אסתר ד א) כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר וכן זה יצא מאהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם וטעם במחנה כי היתה המריבה במחנה ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה וטעם הזכיר זה בכאן כדברי האומר מפרשה של מעלה יצא (ויק"ר לב ג) כי חטא בשפתיו על אשי ה' והוכיחו האיש הישראלי וינצו שניהם ויחר אפו וקלל בנפשו וטעם בן הישראלית ואיש הישראלי להורות כי העו"ג הבא על בת ישראל הולד אינו ישראלי ואע"פ שפסקנו בגמרא (יבמות מה) דעו"ג הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש הרי אמרו (בכורות מז) מזהמין את הולד שהוא פגום לכהונה וכל שכן שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ כי "לשמות מטות אבותם" כתוב בהן (במדבר כו נה) ומה שאמר בת"כ (פרשה יד א) בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר אינו שיצטרך בגירות אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט) אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל וזה טעם "בתוך בני ישראל" שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי וכן מה שאמרו בת"כ (שם) אע"פ שלא היו ממזרים באותה שעה הוא היה כממזר כדברי יחיד היא שנויה והלכה הולד כשר והצרפתים אומרים כי טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו (יבמות עח) באומות הלך אחר הזכר וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול ואין דעתי כך כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגוים לא יתחשבו וכמו שאמר בעשו (קידושין יח) ודילמא ישראל מומר שאני וק"ו הדבר אם לאחר מתן תורה שהכותי הבא על בת אברהם מחייבי לאוין ואין לו בה קידושין היא מקוה טהורה לאומות להכשיר את ולדה להיות כמוה לא כל שכן קודם התורה שתהא מטהרת ולדה להיות כמוה לחייבו במילה כזרעו של אברהם ויהיה מכלל בני ישראל:

ויצא בן אשה ישראלית. מאהלו כמו יצאו נצבים פתח אהליהם:

בן איש מצרי. מתיהד:

ואיש הישראלי. כמו לאיש העשיר את יום השביעי ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה אולי דבר המקלל דברים אשר לא כן בעבור הלחם והשמן והקרבנות:

והוא בן איש מצרי. ובכן העיז פניו לברך את השם דישראל לא פקירי כולי האי:

והוא בן איש מצרי. הוא גרם לו שברך את השם שדרכן של מצריים לבזות את השם כמו שאמר פרעה לא ידעתי את ה':

וינצו במחנה. אמר לו חבירו אביך המצרי משה הרגו אמר לו במה אמר לו בשם המפורש כדפרשינן מיד ויקוב את השם ויקלל:

ויצא בן אשה ישראלית סמך מקלל לביום השבת לו' שהמקלל ומקושש היו בזמן א' ולו' שהמחלל שבת ככופר בעיקר:

וינצו ב' וינצו במחנה וינצו שניהם בשדה רמז למ"ד שיצא חייב מבית דינו של משה על שרצה ליטע אהלו במחנה דן וזהו וינצו בשדה על עסקי שדה:

ויצא בן אשה ישראלית. פירושו יצא מביתו, או ממקום מושבו.

בתוך בני ישראל שבא ממקומו אל תוך העם וינצו במחנה. ויתכן לפרש כי לשון ויצא שלא פירש מהיכן, כלשון (מלכים א כב) ויצא הרוח, וכענין שכתוב (קהלת ח) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, וזהו שכתוב (איוב א) ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה.

ויראה לי כי לזה רמזו חז"ל במדרשם שאמרו ויצא בן אשה ישראלית, ר' לוי אמר מעולמו יצא. ולכך נסמכה פרשת ויצא למילת עולם. ופירוש מעולמו יצא כי האדם עולם קטן, וזהו שכתוב (יחזקאל לו) ומארצו יצאו, וכתיב (שם טו) מהאש יצאו, אשו של בשר ודם, וזה מבואר.

ובמדרש ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מפרשה של מעלה יצא, לגלג ואמר ביום השבת ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים. מתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם, ולא לבית אמותם, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף.

והוא בן איש מצרי. שהרג משה, שהיה נוגש וממונה על בעלה של שלומית. בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר.

וינצו במחנה. יש לשאול אם היו שניהם מריבים זה עם זה למה זה יברך את השם על זאת, היה ראוי לו להתרעם על משה או שיכנו ויהרגנו. אבל יתכן לומר כי איש הישראלי ספר לו ענין אביו הנהרג והזכיר לו היאך היתה מיתתו כי משה הרגו בשם המפורש, ולפיכך ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, כלומר את השם ששמע בסיני פירש וקלל. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת בהר סיני, ולפי שלא רצה לבא אל אהל מועד לפיכך ויביאו אותו אל משה, ולזה לא אמר אל משה ואל כל העדה כמו שנאמר במקושש.

ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בספור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בספור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו, והשנית כי מכאן יתבאר לנו עקר גדול ופנה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחלה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחלה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוין בהם במחשבתו, ואח"כ יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר ארוממך תחלה במחשבתי ובכוונת הלב ואח"כ ואברכה, כענין שאמרו לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואח"כ יתפלל.

בן הישראלית. בא להודיע כי העכו"ם הבא על בת ישראל הולד אינו ישראל, ואע"פ שפסקנו בגמרא בעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, הרי אמרו מזהמין את הולד, לומר שהוא פגום לכהונה, וכל שכן שאינו ישראל בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ, כי לשמות מטות אבותם כתיב בהם, (במדבר כו) כן כתב הרמב"ן ז"ל.

ויצא בן אשה לפי הפשט לשון יציאה שייך גבי ריב כדכתיב יצאו נצבים, אל תצא לריב מהר. כאן פירש״י אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב. ואם תאמר למה יצא מחויב הרי מקושש בשנה ראשונה היה כדאמר בעלמא אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם שמרו הראשונה ובשניה בא זה וחללה, וכן פרש״י בפרשת שלח ואף מקלל זה באותו פרק היה כמו שפרש״י לאלתר, א״כ למה יצא זה מחויב הרי לא נאמרה פרשת דגלים עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר אלא יש לומר אף על פי כן משבאו למדבר סיני חונים היו כסדר שמסר להם יעקב אבינו כמו שפירש רש״י בפרשת ויחי ובפרשת במדבר ולפי מנהג הסדר יצא מחויב.

והוא בן איש מצרי אעפ״י שלא היה ממזר בתוך אותו זמן, הוא היה כממזר.

בתוך בני ישראל פרש״י מלמד שנתגייר, וא״ת הרי לעיל בפרשת שמות פרש״י וירא כי אין איש עתיד להתגייר ממנו י״ל כשהרגו משה למצרי שלומית היתה מעוברת ממנו ומשה ראה ברוח הקודש שלא יצאו ממנו מכאן ואילך שיתגיירו והרגו ועוד לא מצינו על המקלל ללמוד עליו שום זכות. מלמד שנתגייר, וא״ת אמאי צריך גירות הא קים לן עבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד כשר. אלא י״ל דאמרינן הולד כשר הני מילי לאחר מתן תורה והוה ליה היחס הולך אחר האם והיא ישראלית אבל הכא המצרי בא עליה קודם מתן תורה שהיא היתה בת נח ואין הולד כשר והוה ליה היחס אחר האב והוה מצרי לכך הוצרך גרות. ד״א בתוך בני ישראל לפי הפשט היה נמשך אחר אביו המצרי משעת השעבוד עד אחר מתן תורה ואחר כך נתגייר ובא לו אצל משפחת אמו.

ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא ר' יוסי אומר מעולמו יצא ר' ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של ט' ימים בתמיה פירש"י לשון תנחומא. פי' לפי' דרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת פירש אי נמי צוננת מיום א' או מיומים אבל אין דרכו לאכול פת מתשעה ימים וזו היא התימא ויש מי שאמר שמא פת צוננת של ט' ימים אין כאן ספק שודאי היתה צוננת גמורה ולגלג אותו בן אשה ישראלית שהרי לחם הפנים היו אופין בע"ש זה ומעריכין אותו בשבת ובשבת אחרת היו נוטלין אותו ואוכלים אותו הכהנים וזהו לט' ימים ר' חמא בר חנינא אמר מפרשת יוחסין יצא ליטע אהלו וכן פירש"י ושמעתי ששאל אותו מגדף מה היה מאביו שאתם אומרים שהיה מצרי אמרו לו נהרג ומי הרגו אמרו לו משה א"ל ובמה הרגת אותו בשם המפורש כדכתיב הלהרגני אתה אומר כששמע אותו נבל כן התחיל לחרף ולגדף:

והוא בן איש מצרי. וזה גרם לו שברך את השם, כי מצרים מבזים שם שמים, כמו שאמר פרעה: מי ה' אשר אשמע בקולו:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'. בזה יש ג' ספקות: הספק הא' במקושש אמר ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו ולמה לא אמר כן במקלל ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו אלא לפרוש להם על פי ה' ואז"ל יודעים היו שמקושש במיתה אבל לא פורש באיזו מיתה לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם ע"פ ה' שאינם יודעים אם חייב מיתה אם לאו: הספק הב' זה הדין היה ראוי למשה שידע אחר שאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת קל וחומר במברך את השם ונוכל להשיב שאין עונשין מן הדין והוא בקל וחומר: הספק הג' מה עשה לו הקב"ה שקלל שהקב"ה לא עשה לו שום רעה לשיברך את השם ומה תועלת לו בברכתו. והיתר כל הג' ספקות בהקדמה אחת שארז"ל בן איש מצרי הוא שהרגו משה ואמרו הלהרגני אתה אומר מכאן אנו לומדין שהרגו בשם המפורש וידוע הוא שהיהודים כשמריבים זה עם אומרים אחד לחבירו כל הרע שיודעים עד עשרה דורות וידוע שהישראלי אמר למצרי בן אותו שהרגו משה בשם המפורש ולכן בירך את השם וזה עשה להנקם משם המפורש הרי תשובה לספק הג'. ובזה הותרו הב' ספקות האחרות אם הספק השני הותר שמשה היה יודע הדין או בק"ו או מסיני אבל לא רצה לחייבו מיתה לפי שידע שהיו בישראל דלטורין מלשינים מספרי לשון הרע ואם היה מחייבו מיתה היו אומרים לא הרגו אלא לפי שהרג לאביו רצה להרוג גם את בנו מצד שנאת האב פקד עון אב על בן או לפי שזה גואל הדם. ובזה הותר ג"כ הספק הראשון שלא אמר כי לא פורש מה יעשה לו שהרי פורש מה יעשה לו ויודע היה הדין אלא רצה משה שיתפרש על פי הש"י ושהקב"ה יחייב אותו מיתה ולא על פיו:

ויצא בן אשה וגו׳. אמר ויצא על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא) בפסוק ״ויצא העגל הזה״ שיצא בלא כונת הפועל, כמו כן כאן לא שנתכונה האשה ישראלית למעשה הכעור אלא בלא מתכון לדבר אסור יצא הנגע, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה א:כח) שהעמיד המצרי הבעל לעבודתו וחזר לבית ועשה מעשה, והאשה חשבה כי בעלה היה ויצא נגע זה. ולזה תמצא שהכתוב משוה זכרון האשה לזכרון האיש הישראלי, דכתיב האשה הישראלית ואיש הישראלי כי נקיה האשה מעון ושוה לאיש הישראלי המזכר לפנינו שאין בו דפי. ואמרו בתוך בני ישראל לומר שלא היה בתוכם ממזר כיוצא בו.

עוד ירצה, שלא נתנו לו מושב בתוכם, שבמקום שהיה רוצה לטעת אהלו היה אומר לו ״אינך משלנו״, ורבותינו זכרונם לברכה (תורת כהנים) אמרו שבא לומר הכתוב שנתגיר, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם, ומגלגלין וכו׳, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד.

עוד נתכון הכתוב לומר, שמריבה אשר נצו עליה היא על ההפרש הנרשם, שזה הוא בן ישראלית וזה בן ישראלי, וכאן כלל כל מה שאמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לב:ג) למאן דאמר על דבר יוחסין ולמאן דאמר וכו׳, ולא חש הכתוב להאריך לשון ולומר גם כן שמו כי אין צרך בדבר.

ויצא בן אשה ישראלית וגו'. לא פרט הכתוב שם של אחד מהם להורות שהיו שניהם פגומים, כי כל היוצא לריב מהר ודאי הוא פגום ואינו מן האנשים הנודעים בשמם לשם ולתהלה, אלא מן הפחותים אנשי בליעל גם בני בלי שם ולא היה בהם כי אם שם היחוס של אבותם שזה היה בן ישראלית וזה איש ישראלי, וע"כ נאמר וינצו במחנה כי שניהם היו בעלי מצה ומריבה ונתגלגל חובה על ידי חייב כי ע"י שזה הישראלי נכנס עמו במריבה גרם לו לגדף השם הנכבד וקצת ראיה לזה ממה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש יקלל אלהיו וגו'. ואיך הכניס בדבור זה מאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם. וכן פסוק ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ועוד שפסוק זה כולו מיותר שהרי נאמר אח"כ בפירוש שבר תחת שבר וגו'.

אלא שכל זה מדבר בגנות המצה והמריבה, שאין שלום יוצא מתוך מריבה ועל ידי המריבה יבא שיכה נפש אדם או בהמה ויזיקו או בגופו או בממונו, ולפי שארז"ל (קידושין ע) כל הפוסל במומו פוסל, לכך נאמר ואיש כי יתן מום בעמיתו. להטיל מום בקדושים, כאשר עשה בעקימת שפתיו דהוי מעשה כן יעשה לו כי יאמרו לו שפוסלו במומו, ולמטה מדבר במום ממש ע"כ אמר כן ינתן בו. וכן זה בן ישראלית, וזה איש הישראלי, כי כל אחד פוסל חבירו במום כי שניהם לא היו אנשי שם ולא נודעו כי אם מצד אבותם.

ומ"ש ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש ועל כן כל הימים היה מגדף בתוך לבו ולא נודע בחוץ הדבר, וכל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי (אבות ד ה) על כן סבב השם שיצא מאהלו בתוך בני ישראל כדי שתגלה רעתו בקהל כי כך המדה בחילול השם. ויכול להיות שלכך נאמר ויצא כי במשה נאמר ויצא משה אל אחיו (שמות ב יא) גם אני אצא לגדף, במשה נאמר (שם ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ועשה בצנעה, אני אצא בתוך בני ישראל לעשות ברבים.

והוא בן איש מצרי. הודיע הכתוב כ״ז משום דזה היה סיבה ומקום לומר שלא להרוג אותו בב״ד כמו שיבואר לפנינו:

וינצו במחנה. גם זה היה סיבה ומקום לומר שלא יהרג כמו שיבואר:

ה לפי שדרשינן סמיכות ולעיל כתיב חק עולם ויצא וגו' כלומר מעולמו יצא:

ו כתב הרא"ם מהכא משמע דמעשה המקלל בשנה שניה היה שהרי לחם הפנים לא היה אלא לאחר שהוקם המשכן, וכן מעשה הדגלים לא היה אלא עד שנה שניה כדכתיב בפרשת במדבר, וקשה דהא פירש ויניחוהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו כו' והמקושש בשנה ראשונה היה כדפירש וימצאו איש מקושש עצים בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה כו', אם כן מעשה דמקלל גם כן בשנה ראשונה היה. ותירץ אף על פי שמעשה לחם הפנים לא היה אלא בשנה שניה מכל מקום אפשר שצווי לחם הפנים היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי כששמע אותו רשע מיד לגלג, עד כאן:

ז לפי שפירש רש"י לעיל ויצא מחוייב עמד וגידף קשה היאך תליא זה בזה, אלא כך פירושו כשאמרו לו באותות לבית אבותם כתיב, אמר להן מי היה אבי, אמרו לו מצרי היה, אמר להו איזה מצרי, אמרו לו אותו מצרי שהרגו משה בשם המפורש מיד עמד וגידף:

ח ואם תאמר והא בפרשת שמות כתיב וירא כי אין איש ופירש עתיד לצאת ממנו איש טוב, ויש לומר דלכך נקט רש"י עתיד לצאת רוצה לומר דבאותו זמן כבר נולד היה זה אבל אחר כך אין איש עתיד לצאת ממנו שהוא טוב והא דאמר שנתגייר והא נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ומה צריך להתגייר. תירץ הרמב"ן שנכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה והוא דבק באמו בתוך בני ישראל. והתוספות תירצו שקודם מתן תורה היה הולד הולך אחר אביו וכאשר נולד לא מלו אותו כי הוא מצרי וכאשר גדל נתגייר מדעתו:

ט רוצה לומר שלא הניחו ליטע אהלו שם:

ויצא בן אשה ישראלית עד סוף הסדר. ויש בפסוקים האלה גם כן שאלות:

השאלה הא' באמרו ויצא בן אשה ישראלית ולא זכר מאין יצא וי"מ שהוא כמו אל תצא לריב מהר וכן יצאו אנשים בני בליעל אבל אין הענין דומה כי ענין היציאה בפסוקים ההם הוא יציאה מן הבית או מן העיר ודרכי המפרשים יסבלו דוחקים בה:

השאלה הב' למה נזכר כאן הספור הזה אחרי מצות המועדים ומצות הדלקת המנורה ולחם הפנים כל שכן לדעת האומר שהמקלל והמקושש היו בפ"א ולמה א"כ לא נזכרו שניהם יחד:

השאלה הג' באמרו בתוך בני ישראל שאם היתה הכונה שיצא בתוך בני ישראל בקרב המחנה ושם נצו שניהם ויקלל זה את השם היה לו לאמרו למעלה ויצא בן אשה ישראלית בתוך בני ישראל וגו':

השאלה הד' באמרו ושם אמו של מית בת דברי כי הנה ההודעה הזאת היה ראוי לזכרה למעלה ויאמר ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי:

השאלה הה' במה שאמר ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה' ולמה לא הרגוהו מיד וכבר נצטוו אלהים לא תקלל שהיא אזהרה למקלל את השם ונאמר ומקלל אביו ואמו ק"ו לשכינה שהיה ראוי שיומת על היותו מקלל את השם:

השאלה הו' באמרו איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ה'. ויראה שהם מאמרים סותרים וחז"ל הבדילו בין מקלל אלהיו שהוא בכנוי לנוקב את השם המפורש. והנה השם הנכבד הוא אלהי ישראל:

השאלה הז' באמרו ואיש כי יכה נפש אדם וגו' ומכה נפש בהמה וגו' ולמה הובאו כאן המשפטים האלה מהאדם והבהמה שכבר צותה תורה עליהם:

השאלה הח' במה שחזר הכתוב לזכור כאן המשפטים ההם שנית ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ופרש"י שבראשונה דבר בהורג בהמה ובשני בעושה בה חבורה. ומה יאמר הרב באדם שבראשונה ובשנית דבר במיתה והוא כפל מבואר:

השאלה הט' באמרו משפט אחד יהיה לכם ולגר וגו' כי זה המאמר הוא ג"כ כפול לפי שכבר נאמר למעלה כגר כאזרח בנקבו שם יומת. ולמה נשנה כאן ענין הגר:

השאלה הי' במה שאמר ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה כי מאחר שאמר וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן לא היה צריך לומר עוד ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויצא בן אשה ישראלית וגו' עד סוף הסדר. בעבור שבפרשיות של מעלה צוה והזהיר יתברך על שמירת כבודו ושלא יזלזלו בו וצוה על זה לישראל במצות מיוחדות להם ולכהנים במצות שיתיחדו אליהם ולישראל וללוים ולכהנים גם כן בשמירת מועדי ה' והדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים על שלחנו שהיה התכלית בכל זה שישמרו כבודו ולא יחללוהו. לכן הביא הכתוב הלכה למעשה ממה שקרה לאיש אחד שקלל את שמו יתברך וצוה השם לרגום אותו באבנים. ומה שהוכיח לבני ישראל על אשר לא המיתו אותו פתאם ועליו אמר ויצא בן אשה ישראלית רוצה לומר שיצא משמירת כבוד השם ויצא לחלל שמו ויצא מכלל ישראל ואזהרותיהם. ואולי שאמר ויצא לפי שהיה בחור מעם ויצא אז מעולמו להתהלך בקרב אנשים כי יצא מבין הנערים לבא בקרב האנשים ועסקיהם. הנה התבאר ענין ויצא ולמה נסמכה הפרשה הזאת אל הפרשיות של מעלה. וחז"ל אמרו שיצא מפרשה של מעלה. רצו שלעג על לחם הפנים הנזכר בפרשה של מעלה לפי שהיו אוכלים אותו הכהנים מתשעה ימים ולא היה כן דרך המצריים רק לאכול עגות מצות חמץ בכל יום. וזה היה טעם הסמיכות. והותרו בזה שתי השאלות הראשונות הא' והב'. וזכר הכתוב שהיה הבחור הזה בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל להגיד שקודם זה ימים יצא עליו קלא מנערותו שהיה בן מצרי שהאיש מצרי שכב עם היהודית והוליד את הבן ההוא והיא כסתה הדבר מפני כבודה אבל עכ"פ הקול נשמע בתוך בני ישראל שזה הנער היה בן איש מצרי בתוך בני ישראל לא שחוזר היציאה שיצא מתוכם אלא שהיה נחשד לבן איש מצרי בתוך בני ישראל בעדתם והותרה השאלה הג'. ואמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. לספר גנותו אם ראשונה שאותו בחור בן הישראלית התחיל במחלוקת ראשונה. ולזה זכרו הכתוב ראשונה בן הישראלית ואיש הישראלי. וגם כן להודיע פחיתות שניהם שאם היו רוצים להלחם זה עם זה היה להם לצאת השדה ושם מאן דאלים גבר. ואיש לא ימחה בידם אבל הם מפני פחיתותם נצו במחנה ובן הישראלית לא גבר חיילים אבל פער פיו לבלי חק וקלל במלכו ובאלהיו. וזהו ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל רוצה לומר שנקבו בזכירת השם המפורש. ומפני כבודו של הב"ה לא אמר ה' אבל אמר את השם כלומר השם הנכבד והנורא. והשומעים הביאוהו אל משה לדעה מה יעשה לו ונראה לי שישראל נסתפקו בדינו אם יהרג כיון שקלל השם הנכבד בהיותו מישראל וחייב במורא וכבוד השם או להפטר מזה בהיותו בן איש מצרי שלא היה חייב במצוות להיותו מצרי והיה מקום ספק אם ידינוהו כישראל לחייבו כפי האם מיתה. או מצרי כפי האב ויפטר. ולכך הביאו אותו אל משה שיפרש להם את הדין. ומשה רבינו ג"כ נסתפק בדבר ולכך הניחו אותו במשמר לפרוש להם ע"פ ה' אם הוא חייב מיתה אם לאו. והנה משה צוה להביא את אמו לפניו לדעת ממנה בשבועה מי היה אביו של הבן ההוא אם ישראלי ואם מצרי ולכך נאמר במקום הזה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן כי אז נודעה משפחתה והיה טבעה מסכים לשמה כי היא השתדלה להשלים בנה ולהצילו כמו שנקראת שלומית והליצה בעדו כי היתה דברנית שהיתה בת דברי. ולכך הודתה ולא כחשה לפני משה כי בנה היא בן איש מצרי ונשאר הדבר בספק. והתבארו במה שפירשתי השאלה הד' והה'. והאל ית' אמר למשה הוצא את המקלל ר"ל יהיה מי שיהיה ישראלי או מצרי די כשנדע שהוא היה מקלל הוציאו אותו אל מחוץ למחנה כדבר טמא ונתעב. ולפי שרבים מבני ישראל שמעו קללתו ולא המיתוהו והיה עליהם אשם ועון רב על זה ראוי שיסמכו כל השומעים קללתו את ידיהם על ראשו כי יפרקו העון מעליהם ויאמרו דמך בראשך ולא בראשנו ורגמו אותו כל השומעים מבני חמלה כי זה היה נקמת ה' ושמירת כבודו. והנה הוכיחם ית' על אשר היו מסבירים פני הדין בענין הזה לפטרו וזהו ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ופירושו כל איש ואיש מצרי או יהודי יהיה מי שיהיה כאשר יקלל אלהיו ר"ל אלוה עמו וארצו ונשא חטאו של אותו אלוה ואין לנו להענישו עליו כי אם אלהים הוא ירב לו אבל נוקב שם ה' השם קודש האלהי מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח ר"ל בין שיהיה אזרח ישראל ובין שיהיה גר בן מצרי ומיתר העמים בנקבו שם הקדוש יומת כי אם אינו מבני ישראל מה לו לישא על שפתיו שם אלהי ישראל. הנה א"כ מפני מה שקלל בפיו ובשפתיו השם הנכבד ראוי שיומת. ואם הוא מצרי היה לו לקלל אלהי מצרים אבל לא אלהי ישראל בתוך עמו ומחנהו והותר' בזה השאלה הו'. ומלת ויקוב בנקבו י"א שהוא כמו נקבו בשמות ענינו פי' וביאור וי"פ שהוא מלשון יקבוהו אוררי יום לשון חרוף וגדוף. ואמנם מה שסמך לזה ואיש כי יכה. אמרו מהמפרשים כי מפני שנאמר למעלה וינצו במחנה סמך אליו דין המכה. ויותר נכון לומר כי מפני שיהיה קשה על ישראל שיהיה עול מצוות קדושת השם מוטל על הגר אשר לא מבני ישראל הוא שהוא מוטל על ישראל הביא יתברך עליו טענה מספקת ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ומכה בהמה ישלמנה. ואמרו נפש אינו חוזר לבהמה אלא לאדם שזכר והוא כמו ואף לאמתך תעשה כן. וענינו נפש המכה הגדול שבישראל תחת נפש הנער או הגר ובמומים גם כן כי יתן איש מום בעמיתו רוצה לומר ישראל כמוהו כאשר עשה כן יעשה לו. ואחר שזכר הדינים האלה הוציא תולדה מהם והיא אמרו ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת משפט אחד יהיה לכם ולגר. רוצה לומר בין בהכאת נפש אדם בין בהכאת בהמה משפט אחד הוא לגר ולאזרח. ולא תאמרו ישראל שהכה את איש ישראל יומת אבל לא יומת אם המית את הגר. או הגר המכה את ישראל לא יומת כי לא נתחייב במשפטי התורה אין מקום לזה כי המשפט אחד הוא כגר כאזרח בישראל ואם הגרים זוכים במצוות כישראל ושוים להם בתועלותם למה לא ישוו גם כן בקדוש השם כי כמו שהם זוכים עם ישראל בצדקת ה' כך יהיו מחוייבים בעונש חלל שמו. והתבארו במה שפרשתי בזה תשובות השאלות הז' והח' והט'. ואמר כי אני ה' אלהיכם רוצה לומר אלוה האזרח והגר ולמה אם כן יחללני הגר ויקללני לפניכ'. והנה פירשה התורה בזה שמכה האדם בנפשו שהמיתו ענשו ג"כ בנפשו שיהרג עליו נפש תחת נפש וההורג בהמה אינו כן רק ישלם דמי הבהמה. ואמנם העושה מום בחבירו כן יעשה לו אבל לא בגופו אלא בממונו אך אם לא יפרע או לא ישלם כאשר יתן מום באדם כן ינתן לו בגופו. וכל החלוקים האלה שוים הגרים עם האזרחים. וספר הכתוב שמרע"ה דבר כל זה אל בני ישראל ושהם עשו כדברו כי הוציאו את המקלל רוצה לומר מהמשמר שהיה בו אל מחוץ למחנה ורגמו אותו כל העדה. ואמנם אמרו אחר זה ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה בא להגיד שעם היות שישראל קיימו וקבלו דבר השם בזה הנה הם היו נושאי' ונותנים בדבר ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה להיותו בן איש מצרי אבל עשו מה שעשו לפי שכן צוה ה' את משה וקיימו וקבלו מצותו עם היות שלא היה כן הדין לדעתם והותרה בזה השאלה הי'. ויש מפרשים שעשו כל המשפטים האלה כגר כאזרח מהיום ההוא והלאה. ואחרים פירשו ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה על פרשיות המועדים ושמן המנורה ולחם הפנים שנזכרו למעלה. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני: תם