ויקרא כד, כג

ובני ישראל עשו. כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה, רגימה ותליה:

וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַפִּיקוּ יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ אַבְנָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדוּ כְּמָא דִי פַּקֵיד יְיָ יָת מֹשֶׁה

וּמַלֵיל משֶׁה עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאַפִּיקוּ יַת מַרְגְזָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאַטְלוּ יָתֵיהּ אַבְנִין וּבְנֵי יִשְרָאֵל עָבָדוּ לְמִסְמַךְ יְדֵיהוֹן וּלְמִדְחַף וּלְמִצְלַב וּלְמִקְבּוֹר הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה אף ללא תלין נבלתו על העץ תורת כהנים (פרק כ י) ור"א אמר (אבן עזרא על ויקרא כ״ד:כ״ג) בפשוטו כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד ופשוטו וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל המצוה אשר צוה ה' את משה כי כן יכפול בכל השומרים מצות השם כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב כח) וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א נד) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו וכן במטות הנשיאים (שם יז כו) ויעש משה כאשר צוה ה' אותו כן עשה והנכון בעיני בכאן מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו כי טעם הכתוב לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר צוה השם את משה ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם:

ובני ישראל עשו. מאותו היום כמשפט הזה בחובל:

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה. שלא רגמוהו מפני שנאה על שהיה גר ושהתגרה באזרח אבל עשו לבלתי סור מן המצוה:

וירגמו אתו אבן מלמד שאם מת באבן אחת יצא.

ובני ישראל עשו מאותו יום והלאה משפט זה בחובל בחברו. ד״א ובני ישראל עשו אף לסמיכה אף לדחיה אף לתליה. שלימא סדרא דפרשת אמור

וירגמו אתו אבן. השומעים:

ובני ישראל עשו. לרגם אחריהם, אי נמי וירגמו אותו אבן כל ישראל, ובני ישראל עשו, קיימו עליהם כל האמור בפרשה גבי דין אדם ובהמה:

ובני ישראל עשו וגו׳. קשה, מה מקום ״ובני ישראל עשו״ וגו׳ אחר שאמר ״ויוציאו את המקלל וגו׳ וירגמו אותו אבן״, הריני רואה שעשו את אשר צוה ה׳? ויש לומר, לצד שהיה הדבר על ידי מריבה ומחלוקת שהיתה בין הישראלי ובין בן הישראלית, יש מקום לומר שעשו בו משפט כתוב לאמצעות גם כן טינא שבלב, לזה אמר עשו כאשר צוה ה׳, פרוש, לצד מצות ה׳ הוא שעשו.

או נתכון הכתוב להעלות המצוה שעשאוה כל ישראל, הגם שלא היתה בו יד כלם.

או ירצה, שעל ידי מעשה זה שקנאו קנאת כבודו יתברך, העלה עליהם הכתוב גם כן כאלו עשו כל התורה, והוא אמרו ״כאשר צוה ה׳ את משה״ בדרך כלל.

או יאמר על זה הדרך, לצד שבמצות ה׳ למשה אמר הוצא את המקלל שחוזר אל משה כי הוא יוציא אותו, והרגימה תהיה על ידי ישראל דכתיב ורגמו אתו כל העדה, וכאן אמר ״ויוציאו המקלל״ שחוזר אל ישראל המזכרים בסמוך, ובא הכתוב לשבח לישראל ואמר ובני ישראל עשו כאשר צוה ה׳ למשה, פרוש, לעשות הוא, קדמו הם בדברו אליהם ועשו אותו קודם שיעשהו משה, לצד הזריזות והמהירות לקים מצות ה׳. ולדרכים הראשונים נפרש הוצא, או הוא או שלוחו.

חסלת פרשת אמור

וירגמו בו אבן. לא עשו עוד עפ״י הכעס והנקמה שמצאו בלבבם בשעה ששמעו אלא עשו מצד הענוה וכדי לקיים מצות רגימה רגמו בו אבן אחת. ובזה סיים הכתוב כאשר צוה ה׳ וגו׳. לפי התורה והקבלה בדיני סקילה. וכבר ביארנו בפ׳ פקודי ובפ׳ צו דהכרח לפרש זה הלשון בכונה זו בכ״מ: