ויקרא כד, יז

ואיש כי יכה. לפי שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, תלמוד לומר כל נפש אדם:

וּגְבַר אֲרֵי יִקְטוֹל כָּל נַפְשָׁא דַאֲנָשָׁא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל

וּגְבַר אֲרוּם יַקְטֵיל כָּל נַפְשָׁתֵי דְבַר נְשָׁא מִבְּנֵי יִשְרָאֵל אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בְּסַיְיפָא

ואיש כי יכה כל נפש אדם. בהיות קללת אלהים אצל קצת האומות דבר נקל מאד כאמרו והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וכאמרם ז"ל (סנהדרין ס, א) השומע אזכרה מפי גוי אינו חייב לקרוע שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים ועם זה נראה שיהיה דבור המקלל בזה דבור בטל בהיות כל קללה נמנעת במציאות האל יתברך באר הטעם ואמר כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו יתחלף ענשו כפי חלוף אותם הנושאים עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה העונש ממון. ועל זה נתן שלשה ראיות אחד בהורג שההורג נפש אדם חייב מיתה וההורג בהמת חבירו חייב ממון בלבד. שנית בחובל שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולי חסרון יכולתנו לצמצם כמו שקבלו רבותינו ז"ל (קמא פרק החובל) והוצרך לענשו ממון ועם כל זה הנה הממון רב שחייב בחמשה דברים כמו שקבלו הם ז"ל ומכה בהמה יהיה ענשו ממון מועט. שלישית בחובל אדם שחובל באביו ובאמו חייב מיתה וחובל באדם אחר חייב ממון ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן שיהיה ענשו מועט מאד. ולא הזכיר קללת אביו ואמו כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דבור בטל לגמרי ולא כן קללת האב:

ואיש כי יכה כל נפש אדם מתוך שפירש דין מיתה באיש יוצא לריב, הולך ומסיים דברי ריבות שמביאין לידי מיתה.

ואיש כי יכה כל נפש אדם. כלומר, אף עלבונם אני תובע מענותנותו של הק[ב"ה] בא להשמיענו כי הוא תובע עלבון עמו, ולא כמו שלו, ואפילו לא חסר אלא בהמתכם, דכתיב: מכה נפש בהמה ישלמנה, מלמד שהבעלים מטפלים בנבלה ואפילו מום הבהמה, שנתן מום בבהמת חברו, צריך לשלם, (ואפילו מום): דכתיב: ומכה בהמה ישלמנה ולא כתיב נפש:

ואיש כי יכה כל נפש אדם. הזהיר בדומה לו כמש״כ דאיש כי יכה כל נפש אדם. בין גדול מישראל בין עבד כנעני אשר נפש ישראלי שבו מעט מכ״מ ההורגו יומת. והיינו הסמיכות לענין הקודם שאין חלוק ברושם חיות היוצא מהזכרת השם בין מאדם גדול בין ממי שהוא דאם בא זה ואיבדו ה״ז יומת: