ויקרא כד, טז

ונקב שם. אינו חיב עד שיפרש את השם, ולא המקלל בכנוי:

ונקב. לשון קללה, כמו (במדבר כג ח) מה אקב:

וְדִי פָרֵשׁ שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל מִרְגַם יִרְגְמוּן בֵּהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בְּפָרָשׁוּתֵהּ שְׁמָא יִתְקְטֵל

בְּרַם מַאן דִמְפָרֵשׁ וּמְחַרֵף שְׁמָא דַיְיָ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל אַטְלָא יְאַטְלוּן יָתֵיהּ אַבְנִין כָּל כְּנִישְׁתָּא כְּגִיוֹרָא כְּיַצִיבָא בִּזְמַן דְיֶחֱרַף שְׁמָא דִמְיַיחֵד יִתְקְטֵיל

כל העדה. הם גדולי הארץ שהם גדולי ישראל ויש אומרים כי יקלל אלהיו בסתר והנכון שמלת אלהים שם התאר והמלאכים יקראו אלהים וכן הדיינים ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל אך אם יפרש השם הנכבד שאינו שם התאר ולא יתערב עם שם כי הוא לבדו והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם כאשר עשה בן המצרי ולמען כבוד השם לא נזכר. ואמר כגר כאזרח. יומת. ויתכן שהכו אלה הנצים זה את זה על כן נכתבה זאת הפרשה וכבר הזכירה רק הוסיף כגר כאזרח יהיה והחל כי יכה כל נפש אדם בזדון ולא במלחמה מגר או אזרח:

מות יומת - לפי פשוטו יש לפרש כן.

ונוקב שם ה' מות יומת. אבל נוקב שם ה' לא יהיה ענשו כעונש קללת שאר אלהים ולא ממין אותו העונש גם עם רבוי מנינו אבל הוא במיתה:

כגר כאזרח. ואין זה העונש לזה המברך עתה מפני היותו גר כי בזה גם האזרח היה שוה לו בנקבו שם:

בנקבו שם וסמיך ליה ואיש כי יכה רמז למה שאמרו יכה יוסי את יוסי. ד"א בנקבו שם וסמיך איש כי יכה לומר כל הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה: סמך מקלל לפרשת בהר סיני לומר שהמקלל קלל השם ששמע בסיני. ועוד כאשר צוה ה' את משה וסמיך ליה בהר סיני לומר כאשר צוה למשה בסיני סקל יסקל או ירה יירה כן יעשה לו:

בנקבו שם יומת. סמך לו מיד ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, מכאן דרשו רז"ל כל הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של שכינה.

כגר כאזרח לפי שזה גר היה ועל ידו נאמרה פרשה זו הקדימו תחלה.

ונקב שם... יומת. יהרג, נוקב מברך, כמו: מה אקב:

ונוקב שם ה׳. דעת הרמב״ם דמיירי בשם המתברך. ובזה לכ״ע אין חייבים אלא על שם המיוחד אפילו לר״מ. ויש בזה ג״כ מחלוקת בביאור שם המיוחד. דרש״י ורמב״ם ס״ל דשם אדני בכלל שם המיוחד. ולא כן דעת הרמ״ה וש״מ. ותלי׳ בפי׳ המשנה שבועות פ״ד דתנן באדני ביה בשדי כו׳ אי נימא כונת המשנה הא דתנן בי״ה היינו הויה מוכח דשם אדני דומה להוי׳ ואי נימא בי״ה היינו שם י״ה לבדו מבואר דלא חשיב אלא שמות שאינן מיוחדין ואדני בכלל:

כגר כאזרח וגו׳. פי׳ כאן הכתוב שאין נ״מ ומהא דאסמיך להורג נפש מישראל למדנו בזה דשני ענינים אלו סמוכים לעד לקיום העולם. וכמו דאיש מישראל הנושא צלם אלהים נותן קיום לעולם ומש״ה ההורגו ח״מ ה״נ הזכרת שם ה׳ נותן חיות לעולם וכדכתיב בכל המקום אשר אזכיר וגו׳. וזהו כבודו של הקב״ה. וכשבא אדם ומקלל מהפך הזכרת שם ה׳ לרועץ ה״ז כמו הורג נפש מישראל שגם הוא מאבד קיום העולם. והנה היה מקום לחשוב שאינו דומה הרושם שעושה שם המפורש בשעה שיוצא מפי כה״ג בעזרה ליוצא מפי אדם קל הערך או כשהוא עומד בשוק וא״כ המגדף ג״כ יהי נחלק שמו ולא כל הנושא את שם ה׳ ומברכו יהא במיתה ומש״ה היה מקום להקל בעונש זה המגדף שהיה בן איש מצרי. וגם הרי היה עומד במחנה ולא בעזרה וא״כ גם אם היה מזכירו לברכה לא היה מקיים העולם כ״כ מש״ה גם בנקבו שם לא יומת. ע״כ פי׳ הכתוב כגר כאזרח שהוא נכבד:

בנקבו שם. אחר שפירש השם והיה בזה מקום לעשות איזה רושם חיות לעולם. והוא הפכו לרועץ יומת. והדרש בנקבו שם. היינו מקלל שם בשם. ובשם המברך הוא דפליגי ר״מ וחכמים כמש״כ לעיל בשם הרמב״ם. [והכי מדויק לשון המשנה שבועות פ״ד המקלל בכולן ר״מ מחייב וחכמים פוטרין. ולא המקלל את כולן. ולא כתיו״ט שם]: