ויקרא כד, יב

ויניחהו. לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פרש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פרש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חיב מיתה אם לאו:

וְאַסְרוֹהִי בְּבֵית מַטְרָא עַד דְיִתְפָּרַשׁ לְהוֹן עַל גְזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ

דֵין הוּא חַד מִן אַרְבַּעְתֵּי דִינִין דִי עֲלוּ קֳדָם משֶׁה נְבִיָיא וְדָן יַתְהוֹן עַל פּוּם מֵימְרָא דִלְעֵיל מִנְהוֹן דִינָא מָמוֹנָא וּמִנְהוֹן דִינָא נַפְשָׁתָא בְּדִינֵי מָמוֹנָא הֲוָה משֶׁה זָרִיז וּבְדִינֵי נַפְשָׁתָא הֲוָה מָתוּן וּבְאִילֵין אָמַר משֶׁה לָא שְׁמָעִית מִן בִּגְלַל לְמֵילְפָא רֵישֵׁי סַנְהֶדְרַיְיתָא דְיִשְרָאֵל דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם בַּתְרֵיהּ דֶיֶהֱווֹן זְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹנָא וּמְתוּנִין בְּדִינֵי נַפְשָׁתָא וְלָא יְבַהֲתוּן לְמִישְׁאֲלָא דִינָא דְמִתְקַשֵׁי לְהוֹן אֲרוּם משֶׁה רַבְּהוֹן דְיִשְרָאֵל צָרִיךְ דְיֵימַר לָא שְׁמָעִית בְּגִין כֵּן אַצְנָעוּ יָתֵיהּ בְּבֵית מַטְרָא עַד זְמַן דְיִתְפָּרֵשׁ לְהוֹן עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַיְיָ

דֵּין חָד מֵאַרְבַּע דִּינִין דִּי עֲלוּ לִקֳדָם משֶׁה רַבָּן בִּתְרֵין מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה מָתוּן וּבִתְרֵין מִנְהוֹן הֲוָה משֶׁה זָרִיז בִּמְחַרְפָא דְחָרַף שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּגִידוּפִין וּבִמְקוֹשְׁשָׁא דְחָלִיל שַׁבְּתָא בִּזְדָנוּ הֲוָה משֶׁה מָתוּן בִּגְלַל דַּהֲוָה דִּינֵיהוֹן דִּינֵי נַפְשָׁן וּבִמְסַאֲבִין דְּלָא יְכִילוּ לְמֶעְבַּד פִּסְחָא בְּזִימְנֵיהּ וּבְגִין בְּנַת צְלָפְחָד הֲוָה משֶׁה זָרִיז מִן בִּגְלַל דַּהֲוָה דִּינֵיהוֹן דִּינֵי מָמוֹן וּבְאִילֵין אָמַר לָא שְׁמָעִית לְמַלְפָא דַּיָנֵי דַּעֲתִידִין לְמֵיקָם בָּתַר משֶׁה לְמִיהֲווֹן מְתִינִין בְּדִינֵי נַפְשָׁן וּזְרִיזִין בְּדִינֵי מָמוֹן דְּלָא יְבַהֲתוּן לְמֵימָר לָא שְׁמָעִינָן בְּרַם משֶׁה רַבָּן אָמַר לָא שְׁמָעִית וְאַצְנְעוּן בְּמַטָרָא יָתֵיהּ קֳדָם עַד לָא יִתְפְּרַשׁ לְהוֹן מִן קֳדָם יְיָ בְּאִילֵין דִּינֵי יִתְעֲבֵיד בֵּיהּ:

במשמר. במקום ידוע במחנה:

לפרוש להם על פי ה'. לפרוש משמע לפרש הכל שלא היו יודעין אם היה חייב סקילה מק"ו דמקלל אביו ואמו דכתיב בהו אביו ואמו קלל דמיו בו או שמא אינו דין שיהא נדון במיתת ב"ד כדי שלא יהא לו כפרה לפי שענשו גדול כדאמרינן גבי מעביר בנו ובתו באש איש כי יתן מזרעו ודרשינן מזרעו ולא כל זרעו מכאן אמרו המעביר כל זרעו פטור והאי פטור לאו פטור ממש קאמר דא"כ מצינו חוטא נשכר אלא ר"ל פוטרין אותו ממית' ב"ד כדי שלא יתכפר בכך לכך הוצרך לומר לפרוש להם על פי ה' אבל במקושש שידעו בודאי שהוא חייב מיתה שנאמר מחלליה מות יומת אך לא ידעו באי זו מיתה הוא נהרג אם בחנק משום דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק או דילפינן חלול מע"ז לכך לא נאמר בו לפרוש אלא כי לא פורש מה יעשה לו. וקשה כאן ולשם לרבי יהודה דאמר שאינו נהרג עד שיודיעוהו באי זו מיתה נהרג א"כ איך נתחייבו אלו ושמא התרו בהן בכל ארבע מיתות ב"ד והתירו עצמן למיתות כלן ומיהו קשיא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה שהרי בכל מיתה ומיתה הויא לה התראת ספק ודוחק הוא שיהו בהם כל כך עדים שהתרו להם מכלם ביחד ושמא אפשר להיות כן מדכתיב כאן וסמכו השומעי' ולא כתיב העדים וכן במקושש כתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש משמע שהרבה היו שם. ועוד י"ל חברים היו וס"ל דחבר אין צריך התראה. תן לחכם ויחכם עוד:

וינחוהו ב' במסורה הכא ויניחוהו במשמר ויניחוהו מחוץ לעיר גבי לוט ויניחוהו מחוץ לעיר למה וינחוהו במשמר כדי לשמרו:

ויניחהו במשמר פרש״י ולא הניחו המקושש עמו ששניהם היו בפרק אחד וכו', וא״ת הא פירש״י לעיל ויצא מהיכן יצא רבי לוי אומר מעולמו יצא רבי ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו׳ וקים לן שלחם הפנים לא נעשה עד שנה שניה כשהוקם המשכן ומקושש חלל שבת שניה של שנה ראשונה כדאמרינן, וא״כ היאך היו בפרק אחד, אלא י״ל דפרשת לחם הפנים הכתובה כאן בפרק של מקושש נאמרה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ועליה לגלג אותו בן איש מצרי.

לפרש להם על פי ה' נראה בעיניהם שהיה חייב סקילה מדכתיב אביו ואמו קלל דמיו בו ק״ו לשכינה אלא שאין עונשים מן הדין ומשום הכי כתיב לפרש להם על פי ה'.

לפרוש להם על פי וכו'. וא"ת איך היו מסופקים אם חייב מיתה והלא מצינו גבי מקלל אביו שהוא חייב סקילה כ"ש וכ"ש אביו שבשמים מלך מלכי המלכים הקב"ה וי"ל דלא היו מסופקים אם חייב מיתה דדבר פשוט הוא להם שחייב מיתה אבל המה אמרו מה לנו להמיתו כל כך העון גדול שלא תהיה מיתתו כפרתו עכ"ז מחל כבודו מי שהענוה והגדולה לפניו והשוה כבודו לכבוד ב"ו וצוה רגום ירגמו באבן כמו מקלל אביו ולא עוד:

כתוב א' אומר מכה בהמה ישלמנה וכתוב א' או' מכה נפש בהמה וה"פ שהורגה ישלמנה נפש תחת נפש ומכה בהמה ר"ל שעשה בה חבורה לבד ותדע שהרי מסיים הפ' ואו' ומכה אדם יומת פירש אביו יומת ואינו ר"ל הכאה בלא חבורה שיהא חייב מיתה אלא ר"ל מכה אביו ועשה חבורה והוכחה שאמר למעלה נפש תחת נפש משמע שהרגה ממש והכא לא עשה כ"א חבורה לבד:

לפרש להם על פי ה'. נראה היה בעיניהם שחיב מיתה משום דכתיב: ומקלל אביו ואמו מות יומת, קל וחומר לשכינה אלא שלא רצו לענשו מן הדין, ומשום הכי כתיב: לפרש להם על פי ה' אבל במקושש ידעו אל נכון שהוא חיב מיתה, דכתיב: מחלליה מות יומת, אלא שלא ידעו באיזו מיתה הוא נהרג, ולכך כתיב: מה יעשה לו, באיזו מיתה יהרגוהו:

ויניחוהו במשמר. במקושש כתיב ויניחו אותו במשמר. ושתי הלשונות שוות לענין זה ללמד דרק אותו בפ״ע ולא האחר עמו. כפרש״י בשם הת״כ אבל לא בחנם שינה הכתוב הלשון. והנה עוד יש משמעות לשתי לשונות הללו. היינו בשלימות ולא חסר ומקצת. כמו דדרשינן בת״כ פ׳ צו עה״פ בחצר אהל מועד יאכלוה אין לי אלא כולה מקצתה מניין כו׳. וכן הוראת אותה. כמו וראיתה אותה בס׳ במדבר כ״ז י״ג וכמש״כ שם. אבל מכ״מ יש נ״מ בין שתי לשונות הללו באם נחסר מקצת וכמש״כ הרא״ש שבועות פ״ג סימן ט״ז באם שאמר שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שאכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתו מוציאתו מידי אסור שבועה עכ״ל. והנה לשון אותה דומה ממש לזו. וכמש״כ הרמב״ם בהל׳ שבועת פ״ד ה״ט שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב שבועה שלא אכלנה כו׳. והיינו משום דככר זו או אותה משמע כולה אם ישנו ומשמע גם מקצתו אם אין כולו. אבל בכנוי אוכלנה משמע דוקא כולו ולא מקצת. והיינו שדקדק הכתוב כאן ויניחוהו בשלימות בלי שום חסרון אבר או בבריאות ומחמת שעלה על רצונם של השומעים להכות ולהזיקו עכ״פ גם טרם הגיעו לידי ב״ד ומש״ה פי׳ הכתוב ושם אמו וגו׳ ומש״ה ויניחוהו בשלמות במשמר. ולא נגעו בו לרעה עד בוא דבר ה׳. אבל במקושש להיפך הדור היה פרוץ בח״ש כמבואר שם. ולא היה נוגע בלב השומעים ורואים כלל. רק שלוחי משה המוצאים אותו מקושש הניחו אותו במשמר ואין רבותא בזה שהניחו אותו בשלמות ולא בא הלשון אותו אלא ללמד שלא היה אחר עמו:

י זה טעם הוא אדלעיל למה לא הניחום ביחד ומפרש לפי שיודעין שזה במיתה אבל מקלל לא היו יודעין שהוא במיתה ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד ימיתוהו:

כ ואם תאמר כיון שהיו יודעין שהמחלל שבת במיתה למה לא דנוהו בחנק דהא כל סתם מיתה שבתורה היא חנק. יש לומר שסבורין שהמחלל שבת כאלו עובד עבודת אלילים וכופר בהקדוש ברוך הוא כיון שאין מאמין ששבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית אין מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא העולם וכאלו מאמין בעבודת אלילים, ושמא כמו שעבודת אלילים בסקילה כך מחלל שבת בסקילה או שמא חנק לכך היו מסופקים: