ויקרא כד, יד

השמעים. אלו העדים:

כל. להביא את הדינים:

את ידיהם. אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך:

כל העדה. במעמד כל העדה מכאן ששלוחו שלאדם כמותו:

אַפֵּק יָת דְאַרְגֵז לְמִבָּרָא לְמַשְּׁרִיתָא וְיִסְמְכוּן כָּל דִי שְׁמָעוּ יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁהּ וְיִרְגְמוּן יָתֵהּ כָּל כְּנִשְּׁתָּא

הַנְפֵּק יַת מַרְגְזָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִסְמְכוּן כָּל סַהֲדַיָא דְשָׁמְעוּ בְּאַרְגָזוּתֵיהּ וְדַיְינַיָא יַת יְדֵיהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ וִיאַטְלוּן יָתֵיהּ בְּאַבְנִין כָּל כְּנִישְׁתָּא

וסמכו כל השומעים. בעבור כי על פי עדותם יסקל:

וסמכו כל השומעים. איתא בת"כ מה נשתנה מיתה זו שהיא בסמיכה אלא לפי שבשעת גמר דין צריכין העדים לומר בפי' כמו ששמעו מפי המברך לפיכך סומכין ידיהם עליו לומר העון הזה שאתה גורם לנו עליך יהיה:

וסמכו מפני מה נתחייב זה סמיכה מכל חייבי מיתות לפי שבשעת גמר דין היו צריכים הדיינים לומר לעדים אמור בפירוש מה ששמעת והעדים אומרים בפירוש ברכת השם כמו ששמעו לכך היו סומכים את ידיהם עליו, כלומר העון הזה שאנו עושים לברך את השם יהא תלוי בצוארך שאתה גרמת לנו. כל השמעים שבעדות נסקל.

ורגמו אתו לפי שנתגייר, דאם לא נתגייר לא היה נסקל דבן נח דינו בסייף בעדים ובהתראה. עונש שמענו אזהרה מנין לבן נח מן ויצו ה׳ אלקים על האדם, לבן ישראל מאלוקים לא תקלל. אתו ולא כסותו.

וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו. לתבע כבוד שמים וכדי שיתכפר להם מה ששמעו ברכת השם, כמו שסומכין על הקרבן כדי להתכפר, לתבע כבוד שמים, לדחפו מבית הסקילה, ואחר כך:

ורגמו אתו כל העדה. דכיון שיראו שידחפוהו השומעים, ידעו אל נכון שברך, שאם לא ברך לא היו מתחיבין בנפשם להרגו, ואז ירגמוהו, וכן: יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו, דכיון שיראו העדים שמתחילין סומכין על דבריהם (ו)רגימתו בכל ישראל, אבל [אם] לא ישלחו בו יד, אלא שאומרים עברה פלונית עבר, אין סומכין עליהם כל כך ויקשה בעיניהם, דעביד אינש דמקרי ואמר:

וסמכו כל השומעים יש בזה ספקות: הספק הא' למה אמר במקלל וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ולא אמר כן בחייב מיתה אחרת אלא בזו: הספק הב' למה כתב בתורה חטא המקלל כי כוסה קלון ערום אלא היה לו לומר דין המקלל. והיתר הספק הא' לפי שהמעידים על חטא אחר אין צריך שהעדים יחזרו לעשות העבירה עצמה להעיד אבל בעבירה הזאת לא יוכלו להורגו עד שיאמר העד האחד המלות עצמם שאמר המברך והעד השני יאמר אף אני מעיד כמוהו לזה סמכו את ידיהם עליו לומר עונותינו על ראשך שחזרנו אנו לומר הגידוף עצמו שגידפת והיתר הספק השני שמכאן נלמוד דין המברך שצריך לפרש שם ה' ועוד לומר שחטא גדול כזה לא יעשה אלא פגום משפחה ממזר וכיוצא בו שנאמר והוא בן איש מצרי. וסמיכות זאת הפרשה לפרשיות של מעלה הוא שלמעלה אמר מעלת משמשי הש"י שהוא הכהן המקריב כמו שפירשתי ואמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב שמי שמשמש לשי"ת הוא גדול מאד בעיני אלהים ואדם ולזה אמר גם כן מעלת הקרבן שהדורון שישלחו לשי"ת ראוי שלא יהיה בו מום ושאר פסולים שיש בו. ואח"כ אמר מעלת הש"י עצמו שאמר שהקב"ה נותן שלימות בגופותינו ובנפשותינו אם נפשותינו אמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור שהמנורה רומזת להארת נפשינו ואם שלימות הגוף שנותן מזון לכל בריותיו ובפרט לנו ולזה סמך לו לחם הפנים שאמר ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות בא המקלל ואמר כל זה אינו כלום לא מקריב ולא קרבן ולא מציאות האל ולזה בירך את הש"י לאמר לית דין ולית דיין:

וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו. לא מצינו זה הלשון במקושש. והענין דכבר כתבנו לעיל ה׳ א׳ בשם תוספתא דשבועות ר״א בן מתיא א׳ אין אדם מתחייב לשמוע אא״כ חטא שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. וכן היה ר״א בן מתיא א׳ הרואה עושה עבירות מתחייב לראות הרואה עושה מצות זכה לראות. מעתה מובן שהדבר קשה הוא על עדים וב״ד שמחוייבין לשמוע ולהשמיע ברכת השם. והלא קורעין ע״ז כדתנן בסנהדרין ומש״ה וסמכו כל השומעים את ידיהם ע״ר. שהוא גרם להם כל הרעה ואם יש עליהם חובה שנתחייבו לשמוע תהא מיתתו כפרה גם עליהם:

ל יש מפרשים אין אנו נענשין לפי שהעדים צריכים להעיד כמו ששמעו מפי המגדף אבל אין לשון רש"י משמע כן: