ויקרא כד, יא

ויקב. כתרגומו ופרש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני:

ושם אמו שלמית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה:

שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:

בת דברי. דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:

למטה דן. מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו, כיוצא בו (שמות לא ו) אהליאב בן אחיסמך למטה דן, שבח לו שבח לאביו שבח לשבטו:

וּפָרֵשׁ בַּר אִתְּתָא בַת יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמָא וְאַרְגֵז וְאַיְתִיאוּ יָתֵהּ לְוָת מֹשֶׁה וְשׁוּם אִמֵהּ שְׁלֹמִית בַּת דִבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן

וְכַד נָפַק מִבֵּי דִינָא כַּד מְחַיֵיב פָּרֵישׁ וְחָרִיף בַּר אִתְּתָא בַּת יִשְרָאֵל יַת שְׁמָא רַבָּא וְיַקִירָא דְמִתְפָּרֵשׁ דְשָׁמַע בְּסִינַי וְאָזִיד וְאַרְגִיז וְשׁוּם אִמֵיהּ שְׁלוֹמִית בַּת דִבְרִי לְשִׁבְטָא דְדָן

וְחָרַף בְּרָהּ דְאִיתָא יִשְרָאֵל יַת שְׁמָא מְפָרָשָׁא וּבָזֵי:

ויקב. יש אומרים שפירושו ויפרש כמו אשר פי ה׳ יקבנו אשר נקבו בשמות ויש אומרים שהוא כמו מה אקוב והראשון קרוב לפי דעתי:

ויקב - הזכיר את השם ואח"כ בירכו.

למטה דן. הוא גרם לו המריבה כדאמרינן בפ"ק דפסחים ההוא דהוה אמר דונו דינא אמר שמא משבט דן קא אתי:

ויקוב ב' במס' מתרי לישני ויקוב את השם ויקוב חור בדלתו והיינו דאיתא בסנהדרין אימא דברזיה מברז מלמד ששתים רעות עשה:

ויקלל ד' במס' ויקוב ויקלל ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו הלוך ויקלל ויקלל הפלשתי את דוד ויקלל את יומו באיוב דאיתקש קללת נשיא לקללת השם כדכתיב אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ע"כ נהרג שמעי והפלשתי אבל איוב שלא רצה לקלל כדכתיב כאחת הנבלות תדברי ולא קלל רק את יומו ע"כ ויוסף ה' לאיוב למשנה:

ושם אמו. כל מי שנראה בו סימני עזות ופסלות ראוי לבדוק אחר אמו, כי אין ספק שנתערבה באותה טפה תערובת פסול או במחשבה או במעשה. וראוי היה הכתוב לומר ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי למטה דן, אלא שלא רצה להזכיר שמה עד שהזכיר חטא הבן, הוא שאמר ויקב את ה' ויקלל, ואח"כ אמר ושם אמו לבאר כי היא היתה סבת החטא והמעל. וטעם הדבר לפי שהעובר נוצר מדם הוסת ומתגדל בבטן אמו זמן קצוב, גם אחרי הולדו וצאתו לאויר העולם יונק שדי אמו, ולכך יתחייב שיהיה טבעו נקשר בטבע האם יותר מטבע האב ומעשיו דומין למעשי האם יותר ממה שדומין למעשי האב, ומזה הזכיר הכתוב במלכי ישראל שמות אמותם, הוא שאמר (דברי הימים ב כ׳:ל״א) ושם אמו עזובה בת שלחי, (מלכים א ט״ו:ב׳) ושם אמו מעכה בת אבישלום, לבאר כי טבע האדם מתדמה לטבע האם ונמשך אחריו, והוא הדין אצל הטובה, כי כשהאדם צדיק ובעל ענוה ואיש מדות הנה זה מופת על אמו שהיתה צנועה ובעלת מחשבה טובה ועל כן זכתה אליו, כי הענף הטוב יעיד על מעלת השרש, וזהו שכתוב (שמות ו׳:כ׳) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, הזכיר הכתוב הצדיק שנשא צדקת ויצאו מביניהם צדיקים, הוא שכתוב (שם) ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם, וכן הזכיר הכתוב (שמות ו׳:כ״ה) ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל, כי אלעזר לקח מבנות פוטיאל שהוא זרע יוסף הצדיק ויצא מביניהם צדיק, והוא שכתוב מיד ותלד לו את פינחס. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שאמר (תהילים קט״ז:ט״ז) אני עבדך בן אמתך, ממה שפרסם הכתוב שמה של זו למדנו שבחן של ישראל שלא היתה בהם שום זונה אלא זו לבדה. ואל תתמה ותאמר היאך היתה זונה והיא היתה סבורה שבעלה היה, כבר נתבאר כי זונה של תורה היא כל שנבעלה לפסול לה.

שלומית, שהיתה שואלת בשלום הכל, מפטפטת ואומרת שלם עלך שלם עלך. בת דברי למטה דן, מגיד שהרשע גורם גנאי לאביו ולאמו וגנאי לשבטו. כיוצא בו הצדיק גורם שבח וגדולה לו ולאביו ולשבטו, הוא שכתוב (שמות ל״ח:כ״ג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן.

ויקב בן האשה, ויקלל מתוך המריבה גידף.

ויקב ויקלל אינו אומר ויברך כענין שנאמר בנבות ברך נבות אלקים ומלך אלא ויקלל מלמד שאין הורגים בכינוי.

את השם ויקלל אמר רבי יוסי המצריים מטמאים היו ומטמאין את ישראל אמרו חכמים אשת נריה בן בנו של דן שלומית בת דברי שמה ובאותו הלילה באו עליו נוגשי פרעה והרגוהו ובאו על אשתו והרתה והכל הולך אחר הזרע אם מתוק מתוק ואם מר מר, וכשיצאו ישראל ממצרים וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי שאמר לו חברו ממזר אתה ובן איש מצרי שאל אותו בן הישראלית היכן הוא אביו אמרו לו הוא שהרגו משה בשם המפורש התחיל אותו ממזר שהיה בן הישראלית לחרף ולגדף אותו שם היינו דכתיב ויקוב את השם אותו שם מפורש שבו נהרג אביו.

למטה דן הוא שגרם לו המריבה כי ההוא דהוה אמר דונו דיני אמרו ליה מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו.

ויקב בן האשה... ויקלל. מתוך המריבה אמר לחברו: ברוך פלוני שגדלך ושבראך ושמחיה אותך:

ושם אמו שלמית בת דברי. דברנית ומפטפטת שלום, ומחלקת אמריה, כי כן דרך מנאפת, אחת היתה ופרסמה הכתוב ללמדך שלא היו בנות ישראל פרוצות בעריות:

למטה דן. הוא שגרם לו המריבה. כי [ה]הוא דהוה אמר דינו דינו אמרו: שמא מדן קאתי, דכתיב דן ידין עמו:

ושם אמו. צריך לדעת למה לא הזכיר שמה בתחלה כשהזכירו עד הבאתו אל משה, ויש לומר בשתי דרכים: האחד לשבח על זה הדרך – ויביאו אתו אל משה ושם אמו וגו׳, פרוש, גם היא מכלל המביאים. והאחד לגנאי – ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחיבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה, וכתיב (משלי י״ב:י׳) ״ורחמי רשעים אכזרי״, לזה גלה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה. גם הזכיר שבטה להטעם עצמו שכתבתי, כי מן הסתם השבט ירחם ויעמד לעזר הקרובים, ולזה אמרו במדרש (ויקרא רבה לב) גנאי לו גנאי לשבטו וכו׳:

ושם אמו שלמית וגו׳. הזכיר הכתוב בשמה שהיתה ידועה בישראל והיא שגרמה ע״פ חשיבותה שיביאו אותו למשה ולעשות ע״פ עומק ד״ת. אבל בל״ז היו השומעים מסקלים אותו בעת שמועתם דבר מבהיל כזה. וכמו שמרומז במקרא הסמוך. אך באשר שם אמו היא שלומית בת דברי והרבתה דברים לעצור בעד השומעים ולהביאוהו לב״ד: