אור החיים על שמות פרק כג

לא תהיה אחרי רבים וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה הרבו לדרש בפסוק זה, אבל אין המקרא מתישב לפי פשוטו. ונראה לפרש הכתוב לפי מה שאמרה התורה ״ושפטו העדה והצילו״ וגו׳ (במדבר לה:כד-כה), ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ב,א) עדה שופטת ועדה מצלת, אבל אם פתחו כלם לחובה פטור (סנהדרין יז,א).

ובא הכתוב כאן להסיר שני מכשולין אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה. האחד בהגיע משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה, והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי, ויתחכם לומר: ״אם נאמר זכאי הנה הוא יצא חיב, כי יש שם עדה שופטת ועדה מצלת, ונמצאו דברי עושים הפך דעתי. לזה אתחכם ואומר חיב, שבזה תהיה סברתי מתקימת שיצא זכאי מטעם פתחו כלם וכו׳, וגם אהיה מקים המוסר לבטל דעתי לפני דעת המרבין שאומרים חיב ונאמר חיב עמהם״. לזה בא הכתוב וצוה על זה בדיוק לבל עשותו, ואמר לא תהיה אחרי רבים לרעת, פרוש, כשתהיה סובר סברא אחת שבאמרך דעתך יצא זה הנדון חיב בדינו, וכגון שכלם אמרו חיב ואתה חושב זכאי, לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חיב, והוא אמרו לרעת, ותאמר אתה כדעתם חיב הפך מה שנראה לך כדי שיצא זכאי כדעתך, אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה, ואין לך להתחכם על המשפט כי ה׳ הוא האלהים, והוא שאמר פתחו כלם לחובה זכאי, לא אמר ה׳ שיזכה זה אלא אם לך יראה חיב ולא שיראה לך זכאי, שאז חיב הוא כמשפט האלהים.

עוד יש מכשול שני במשפט זה באפן אחר, והוא אם יראה בעיני חכם שהוא חיב ככל הדינים שאמרו חיב, ורואה שאם יאמר חיב הנה הוא יוצא זכאי הפך דבריו שאומר חיב, לזה יתחכם לומר זכאי כדי שיטה המשפט אחרי רבים שאומרים חיב ויצא חיב כפי סברתו, ויש בזה גם כן כפית ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים. לזה אמר ולא תענה על ריב וגו׳, פרוש לא תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים, פרוש, שתהיה כונתך במענך כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים, וזה יגיד שאם יגלה דעתו כמות שהוא אין כאן הטיה אחרי רבים אלא כלם בדעת אחת. ובאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר ואמר להטת, פרוש כשתהיה כונתך להטות ממה שבדעתך בעיון משפט התורה שהוא חיב ואתה מטה לומר זכאי כדי שיצא חיב לנטות אחרי רבים ויצא חיב, אלא אמור דעתך הגם שיצא זכאי הפך דעתך – ה׳ זכהו. וטעם משפט זה לצד כי ה׳ יושב במסבת הדינים והוא ישפט בפיהם, וכשיראה משפט מרמה ואין בו מציאות לזכות הזכאי יתחכם לפתח כלן לחובה וצוה שיצא זכאי בזה:

ודל לא תהדר בריבו. ירמוז בתיבת בריבו על דרך אמרם זכרונם לברכה (ויקרא רבה לד) כי העני עושה מריבה עם קונו למה זן לכל והוא ברעב ובעירום, וכל הנותן פרוטה לעני ומפרנסו הרי זה משבית ריב עני מעל השמים, ובזמן שאין חונן דלים טענת עני היא טענה הנשמעת ומהודרת, ולזה יצו ה׳ שלא יסובבו הדור לריב העני עם קונו אלא יחוננוהו כמשפט חונן דלים.

לא תטה משפט אביונך. אולי שצוה ה׳ על משפט העניים, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא עא,א) ״ענייך ועניי עירך וכו׳, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין״, ולזה בא המצוה כאן בלאו לבל יטה משפט הקדום לאחרו, והוא אמרו ״אביונך״.

כי לא אצדיק רשע. לדבריהם זכרונם לברכה (סנהדרין לג:) שפרשו ״נקי״ – זה מי שיש עליו מגיד זכות, ו״צדיק״ – זה מי שיצא צדיק בדינו ויש עליו מגיד חובה, יכון הכתוב לומר טעם הדברים שלא תאמר איך אחר שנגמר דינו לחובה יחזר הדין לזכות, לזה אמר כי לא אצדיק רשע, פרוש, ממה נפשך, אם מה שיצא חיב הוא כפי האמת והצדק – לא אצדיק רשע ולא יועיל המלמד זכות, ואם מה שיצא חיב היה שלא כפי הדין – למה יבלע נקי חנם. וכנגד חלקת מי שיצא צדיק בדינו אמר גם כן כי לא אצדיק רשע, פרוש, כיון שיצא צדיק לא הצדקתיהו והוא רשע, כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפט והוא שופט בצדק, ומן הנמנע שיחתם ה׳ על דבר שקר חס ושלום. וצא ולמד אמרם זכרונם לברכה (כתובות כא:) דאסור למחתם על מלתא דמתחזי כשקרא. ואם תאמר ולמה אין אנו אומרים כן ביצא חיב, יש לך לדעת כי ה׳ ינחם על הרעה ולא ינחם על הטובה, ומי שיצא חיב חזר בו ה׳ לזכותו, אבל מי שיצא זכאי לא ינחם ה׳ מהטובה, ולפעמים יספיק לאדם זה ענוי זה שיצא משפטו חיב ואימות מות יגיעוהו בראותו כי נגמר דינו למות, ולזה אחר כך בקרב אלהים ישפט לזכותו.

ואתם ידעתם את נפש וגו׳. עין מה שכתבתי בפסוק (שמות כב:כ) ״וגר לא תונה״, ופסוק זה יצדיק לך כל מה שכתבתי לך.

ושש שנים וגו׳. סמך מצוה זו למה שלפניה, לומר כדי שלא תטעמו טעם גרות עוד, על דרך אמרו (ויקרא כו:לד) ״אז תרצה הארץ את שבתותיה״ וגו׳:

תעשה מעשיך. ולא ״כל מעשיך״ כמו שאמר בעשרת הדברות, כי בששת ימים של שנת השמיטה שעליה חוזר צווי שבת כאן, אינו יכול לעשות כל מלאכתו, כי מלאכת אדמה אסורה לו כאמור בסמוך.

ובכל אשר אמרתי וגו׳. טעם אמרו ובכל וגו׳ תשמרו ולא אמר וכל אשר וגו׳ תשמרו, יכון לומר על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכות כג:) כי מנין מצוות עשה הם רמ״ח כנגד רמ״ח אברים של אדם ושס״ה לא תעשה הם כנגד שס״ה גידיו (זהר ח״א קע:), והוא מה שרמז שלא יאמר אדם אקים כך וכך מצוות ויספיקו לשמירתי, לזה אמר ובכל אשר וגו׳ פרוש בכל המצוות תהיו נשמרים ובחסרון אחד מהם תחסר השמירה לאותו אבר המכון לה.

ושם אלהים וגו׳. בא לומר, כשם ששמירת כל המצוות תועיל לכל אדם למנין אבריו ושס״ה גידיו, כמו כן יש שמירה לכללות האדם בכפירת עבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה, ויחזיק בשומר ועושה כל אשר תמצא ידו עשות, ויהיו נשמרים באמצעות כפירת עבודה זרה כל איבריו וגידיו, הגם שלא עשה המצוה ההיא ולא באה לידו העברה ונשמר ממנה. ודוקא מן הסתם, אבל אם מבטל להדיא קצת מהמצוות – לא יהיה נשמר באותו אבר המכון לאותה מצוה שמבטל לצד כפירתו בעבודה זרה.

כאשר צויתיך. לפי שיש הרבה פרטי מצוות שלא נתפרשו כאן, הא׳ שצריך להיות מצה מדבר הבא לידי חמוץ (פסחים לה:), ב׳ שלא יצא ידי חובתו במעשה קדרה, ג׳ שלא יהיה חמץ מיום טוב ראשון, וכל זה מפרש בפרשת בא כמבאר במכילתא, לזה אמר כאשר צויתיך לרמז לתנאי המצוה הנזכרים.

בכורי מעשיך. פרוש, למעט דעייל ביד גוי שאינו מעשיו, וכמו שמיעט באמרו ״קצירכם״ (ויקרא כג:י), כמו שדרשו בראש השנה (ראש השנה יג.), שכל שהביאה שליש ביד גוי לא יביא ממנה בכורים.

ראשית בכורי וגו׳. אולי שירמז שלא ישחית זרעו, ושתהיה טפה ראשונה שתצא ממנו מובאת בית ה׳, על דרך אמרם (יומא ב,א) ביתו זו אשתו.

ודיק לומר בית ה׳ לשלול בית אשה זונה, והוא מצוה שקים יעקב אבינו עליו השלום, דכתיב (בראשית מט:ג) ״כחי וראשית אוני״.

וגמר אמרו לא תבשל גדי בחלב אמו לרמז סוד גדול, כי המשחיתים זרעם סובבים מיתת הקטנים מבין שדי אמם, וכמו שפרש הדבר באמרו בפסוק (מיכה ו:ז) ״האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי״, כי כשאדם משחית זרעו נברא ממנו משחית רע והוא שולט אחר כך בבן הילד, והם נפשות העשוקות כאמור בספר הזהר הקדוש (חלק א רי״ט.), ומי גרם זה שלא הביא בכוריו בית ה׳.

וכפי דרך הפשט, טעם סמך לא תבשל וגו׳ עם הבכורים, להאומר (חולין קיד:) בשר בחלב אסור בהנאה שהוא עקר ההלכה, נתכון לסמכו עם הבכורים להיות שהם אסורים בהנאה (רמב״ם הלכות ביכורים פרק ב), ועין בספרי פרי תאר:

הנה אנכי וגו׳. פרוש, מלאך זה הוא המלאך הגואל את האבות, לא משרת ממשרתיו, אלא מלאך גדול כידוע למשכילים, כי אין אנו מכירים מלאך אמצעי אלא הוא יתברך ושכינת עזו המתיחדת עמו בסוד (זכריה יד:ט) ״ה׳ אחד ושמו אחד״.

השמר מפניו וגו׳. כאן צוה על מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כנגד מצוות לא תעשה אמר השמר וגו׳, כי כל השמר וגו׳ לא תעשה, וכנגד מצוות עשה אמר ושמע בקולו:

אל תמר בו. כאן רמז לפעלת האדם אשר תסובב תמורת טוב ברע ועבד מולך ושפחה יורשת גברתה (משלי ל:כג), ועל ידי זה יתנקם נקם מהעושה תמורה ולא ישא לפשעכם. גם מלאך זה ידוע הוא כי הוא בחינת המשפט ולא ישא עון כאמרו לא ישא וגו׳, ואמרו כי שמי בקרבו השכילו בדבר הזה כי באמצעות חטא האדם יסובב פרדת אלוף מקרבו. ואשכילך כי מטט״רון הקדוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לח:) שמו כשם רבו, והוא שד״י, כי עולה מספר עצמו של השם, ובחטא האדם יסתלק שם שד״י ממנו, והוא סוד אמרו (ישעיהו יט:ה) ״ונהר יחרב״ וגו׳, והשכיל לב משכיל בדברים באמרו כי אם שמוע תשמע בקולו כמדבר על זולת, וגמר אמרו ועשית את אשר אדבר ולא אמר אשר ידבר, לומר כי שמי בקרבו והבן:

ואיבתי וגו׳. אולי שירמז כי באמצעות עסק התורה והמצוה, הנה האדון יעקר שרש הקלפה וענפיה, שהם המסיתים והמדיחים והמבקשים להשפיל דגל התורה. ועין מה שפרשתי בפרשת בראשית במעשה קין בהתוכחות האדון עמו (בראשית ד:ט-טו).

והביאך וגו׳ והכחדתיו. יכון כי באמצעות הכנסת ישראל יהיו נכחדים האמות ההם, ועין מה שפרשתי בפסוק (במדבר יד:ט) ״סר צלם וגו׳ וה׳ אתנו״ וגו׳, כי הקדשה תשאב חלק המחיה ותשאר כפגר מובס, והוא סוד אמרם זכרונם לברכה (שבת לד,א) יהיב עיניה ביה ונעשה גל של עצמות, כי יברר וישאב חלק המחיה ממקום תחנותו.

לא תשתחוה וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לצוות לזה אחר שהזהיר כמה אזהרות על כעור זה ועל הדומה לו, ומה גם שבסמוך למעלה הזהיר אפלו על בל ישא את שמותם על שפתיו, ולא לגרם שיזכרו שמם הזולת, דכתיב (שמות כג:יג) ״ולא ישמע על פיך״, אם כן מה מקום להזהיר עוד על העבודה. ורמב״ן ישב כי להיותה חמורה ירבה בה האזהרות, ומן התימה הוא שאחר שהשוה אותה לכל התורה כלה כאמור למעלה בין לענין ענש בין לענין שכר, הנה העובדה עובר על תרי״ג אזהרות, ומה גם שיש מצוות שיש בהם שני לאוין ויותר, ומצוה זו שקולה כנגד הכל.

ונראה לומר כי טעם הכתוב הוא לשלש סבות: האחד, להיות שרצה להזהיר שלא ידמה להאמות במעשיהם, לזה אם לא היה מקדים לומר ״לא תשתחוה ולא תעבדם״ לא יעלה על דעת אנוש לומר שיכון הכתוב לומר על מעשה חול שאין בו עבודה זרה שאסור, ובהכרח לומר שאינו אומר אלא על מעשה אסור שהוא עבודה זרה. אך אחר שאמר לא תשתחוה ולא תעבדם, בזה גלה דעתו כי מה שאמר לא תעשה כמעשיהם הוא אפלו דבר שאינו נכר שיש בו עבודה זרה, והוא שלא ידמה להם לא במלבושיהם ולא בתגלחתם כלל, וכאן נכלל כל שהוא מיחד למעשה הגוים כאמור בדבריהם זכרונם לברכה (שבת סז,א). והשני, להודיענו בא כי כל מעשיהם יש בו עבודה זרה, כי ה׳ יודע מחשבות בני אדם ויסוד כל דבר, ואם כן כל העושה מעשה גוים הרי זה טועם מעון עבודה זרה. והשלישי, להיות שרצה לצוות על הריסתם ושברונם, לזה קדם לומר לא תשתחוה וגו׳, לומר שאם לא הרס ולא שבר הרי הוא כעובד עבודה זרה, כי ה׳ תופס על המחשבה בעבודה זרה, וצריכין הכר לשלילת מחשבת עבודה זרה מלבם, ואין הכר אלא בשבר מצבותיהם, ואם לא יעשו כן הרי הם כעובדי עבודה זרה וזה לך האות. ולזה הצרך לומר לא תשתחוה ולא תעבדם וגו׳ כי הרס, לומר שבהעדר הרס הרי הוא עובר על לא תעבדם. ותמצא שהקפיד ה׳ על ישראל שלא עשו כן בכניסתם לארץ (שופטים ב,ב).

ועבדתם את ה׳. אולי שהוא נמשך עם מה שלמעלה (שמות כג:כד), כי כשישבר כח העבודה זרה ויהרס מבצריה, בזה עובד את ה׳ וישפיע לו טובה ויברך לחמו.

ואמרו ואת מימיך, פרוש, להיות שמהמים ילד הכחישות ותולדות החולאים וליחות הרעות, לזה הבטיח שיברך מימיו שיצמחו צמח האדם בתכלית הבריאות, כידוע למשכילים בהבחנת המימות, כי אחרי מים חיים ישוטט האדם לשכון שם. והבטחה גדולה הבטיח הבורא ברוך הוא בזה, ולזה סמך לברכת המים ״ולא תהיה משכלה״ וגו׳. וצא ולמד מה שדרשו זכרונם לברכה (ברכות נט:) במי פרת.

והסרתי וגו׳. רשם ה׳ הבחנת הברכה בשלשה דברים: הא׳ – שיהיה האדם בריא להתעדן בטוב ה׳, והוא אמרו והסרתי וגו׳, שזולת זה כל אכל תתעב נפשם. ב׳ – ירבה לו בנים, והוא אמרו לא תהיה משכלה וגו׳. ג׳ – שישלים ימיו ארך ימים ושנות חיים, והוא אמרו את מספר ימיך וגו׳. גם בזה הראה ה׳ הפלגת הברכה, כי זולת שלשה דברים אלו אין הכר לברכה, שאם היו האוכלים מועטים ומשללי הבריאות ושנים מועטות – כל שהוא שיתן ה׳ יספיק לספוק צרכם, ונמצא ברך לחמו ומימיו, ואין בהבטחה זו דבר גדול אלא באמצעות שלשה דברים אלו.

את אימתי וגו׳. הגם שאמר למעלה (שמות כג:כג) ״והכחדתיו״, כאן גלה כי בתחלה לא לכל יכחיד, אלא עד שיפרה יוסיף ה׳ להום את העם הצריך ישראל לארצו, וכן על זה הדרך יהיו כובשים והולכים, וכמו שגלה לבסוף באמרו לא אגרשנו וגו׳ עד אשר תפרה ותנחל הכל.

לא תכרת וגו׳. קשה, אם כבר צוה שיהרסו וישברו אותם, מה מקום לצוות על כריתת ברית עמהם? ועוד, איך יצדק לכרות ברית לאלהיהן? ואם על עבודת עבודה זרה הוא אומר, מאי איריא בכריתת ברית?

אכן כונת הכתוב הוא לומר שאין אוסר כריתת ברית עם האמות, אלא כל עוד שהם ואלהיהן עמהם, אבל אם כפרו באלהיהן אין אסור. לזה אמר לא תכרת להם ולאלהיהם, פרוש כשיהיו להם אלהיהן ברית.

ונתכון גם לומר כי הכורת ברית לעובד עבודה זרה כאלו כרת ברית לעבודה זרה עצמה משני טעמים: האחד, כי סופו לכשל, כמאמר הסמוך: ״פן יחטיאו וגו׳ כי תעבד״. והשני, כי בחינת העבודה זרה תתלבש בעובדיה, ובזה נמצא שכורת ברית גם לאלהיהן רחמנא ליצלן. ואין לומר כי לזה לבד נתכון, שאם כן היה לו לומר ״לא תכרות להם ברית ולאלהיהן״, ואז היינו אומרים שהכונה היא אם כרת להם ברית מעלה עליו הכתוב כאלו וכו׳. אכן מאמרו הזכרת הברית אחר הזכרת אלהיהן יגיד גם מה שפרשנו, שלא אסר אלא בזמן שלא קבל שלא לעבד עבודה זרה, אבל אם אין לו אלוה מתר לכרות לו ברית כמו שכרתו ברית לגבעונים. וטעם שהקפידו ישראל אחר כך, לצד שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי שביעית ו,א) שמתחלה היו מהמורדים בישראל בשליחות אגרת יהושע ונתחיבו כליה כמצות המלך ״לא תחיה כל נשמה״ (דברים כ:טז).

פן יחטיאו אותך לי. כאן גלה האדון כי החסרון נוגע לבורא. והשכלת הדברים היא כי ישראל להיותם בחינת הקדשה, בעת אשר יעבדו עבודה זרה הנה הם גורעים מערך קדש ונחסרים משרשם, ונמצא החסרון נוגע לשרש הקדשה.

כי יהיה לך למוקש וגו׳. פרוש, נתן טעם מנין יעלה על הדעת שיחשדו ישראל על זה להמיר כבודם בלא יועיל, לזה הודיע כי העבודה זרה מטעה את עובדיה לנקש אחריה, כאמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה נה,א) שיש עבודה זרה שמגלה מצפונות ומטמונות ומגדת עתידות, ולזה חש ה׳ על בניו לבל ינקשו.