אור החיים על שמות פרק כד

ואל משה וגו׳. משמעות הכתובים יגיד כי פרשה זו במקומה נאמרה אחר מתן תורה, ואין להאריך בכתי הוכחות המעידים על הדבר, וכן ראיתי לראב״ע ורשב״ם ורמב״ן שיחדיו היו תמים בדעת זו.

אלא שראיתי במכילתא סברא באין חולק עליה, כי ביום ה׳ בחדש שהיתה הפסקה בנה משה מזבח האמור בפרשת המשפטים, וכרת עמהם הברית על כמה מהמצוות אשר כבר קבלום עליהם, למר על שבע מצוות ולמר על מה שנצטוו במרה, ויש מרבותינו שאמרו שם שעל מצוות הנאמרות בפרשת בהר סיני עד סוף אם בחקותי, ומשמע מדבריו כי אלו קדמו קדם מתן תורה ועליהם כרת ברית האמור, לפי שלא כרתו ברית עד עתה על שום קבלת מצוה, ובחן אותם משה אם מעצמן יקימו עליהם הברית על מה שעבר הגם שלא חיבם ה׳ עליו. ואולי כי דבר משה כן לצד שרמזו ה׳ באמרו (שמות יט:ג) ״ותגיד לבני ישראל״, ודרשו זכרונם לברכה (שבת פז,א) שנתכון לומר לו משוך אותם בדברי אגדה, וגם זה מכלל המשכת הלב שמעצמם ישבעו על הראשונות. גם מסוגית הגמרא (שבת פח, א) שאמרו שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כשבא משה אליהם וירדו ששים רבוא מלאכים וקשרו להם שני כתרים וכו׳, זה יגיד שקודם מתן תורה היתה פרשה זו.

ואל אצילי וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ״ואל אצילי״ ולא הספיק לומר ״ולא שלח בהם ידו״, והדבר מובן שעל הזקנים וגו׳ המזכרים בסמוך הוא אומר. ואולי כי טעם הוא נותן למה לא שלח ידו, לצד שהיו אצילי, פרוש גדולי ישראל, ואלו עשו כן זולתם היה שולח ידו. או על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה טו) שלא רצה לערבב השמחה, כי כל ישראל יתאבלו עליהם לצד היותם גדוליהם ואציליהם, לזה לא שלח ידו.

לא שלח וגו׳ ויאכלו וגו׳. קשה למה חזר לומר פעם שניה ויחזו וגו׳, ולא הספיק מה שקדם באמרו ״ויראו את״ וגו׳? והנה רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה כ,י) אמרו כי נתכון לומר כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה. ועדין קשה למה הפסיק הכתוב באמצע הענין במאמר ״לא שלח ידו״, כי מן הראוי היה לו להקדים לומר מעשיהם בשלמות ואחר כך אריכות אפים שהאריך ה׳ להם ולא הרגם מיד, על זה הדרך: ״ויראו את אלהי ישראל וגו׳ ויחזו את האלהים ויאכלו וגו׳ ואל אצילי בני ישראל״. וגם לא היה צריך לכתב פעם שניה ״ויחזו״ וגו׳, והיה מספיק במה שהתחיל לומר ״ויראו את אלהי ישראל וגו׳ לטהר ויאכלו״ וגו׳, ודרשת חכמינו זכרונם לברכה לא זזה ממקומה.

ואולי שכונת הכתוב על דרך אמרו (שמות לג:כג) ״והסירתי את כפי וראית״ וגו׳, הרי כי ה׳ יעשה הבדלה בידו לנבראים מהביט אל האלהים, ואפלו למשה כשנגלה אליו בגלוי שכינה שם כפו עליו, פרוש, בחינה המפסקת לבל יסתכל, וכאן הודיע הכתוב כי לאצילי ישראל לא שלח ידו למנוע מהם המחזה לצד היותם חשובים בעיניו והניחם לזון עיניהם מאורו יתברך.

וזה הוא שעור הכתוב ויראו את אלהי ישראל, פרוש, ראו אור גדול של אלהי ישראל, אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו, ואחר כך לצד שלא שלח ה׳ ידו, פרוש, כחו ורשיונו למנוע מהם, ובזה היה להם כח לחזות בנועם ה׳, ונהנו – זו אכילה, זו שתיה, ושבעה בטוב נפשם.

ולא יקשה למה למשה שם כפו עליו ומנעו מהביט, ולאצילי ישראל לא שלח ידו, כי מה שהצרך ה׳ לשום כפו על משה – לא לשלל ממנו השגה שהשיגו אצילי ישראל, כי השגה זו היתה למשה בתמידות, אלא להביט בהשגה מפלאת אשר כל מחזה עליון יחזה. ויש עוד לאלוה מלין בפרושן של דברים, ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון, לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים.

חסלת פרשת משפטים