שמות כג, כז

והמתי. כמו והממתי ותרגומו ואשגש וכן כל תבה שפעל שלה בכפל האות האחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפום, כגון והמותי, מגזרת (ישעיה כח כח) והמם גלגל עגלתו, (קהלת ב כ) וסבותי, מגזרת (שמו"א ז טז) וסבב בית אל, (תהלים קטז ו) דלותי, מגזרת (ישעיה יט ו) דללו וחרבו, (שם מט טז) על כפים חקותיך, מגזרת (שופטים ה טו) חקקי לב, (שמו"א יב ג) את מי רצותי, מגזרת (איוב כ יט) רצץ עזב דלים. והמתרגם והמותי ואקטל, טועה הוא, שאלו מגזרת מיתה היה, אין ה"א שלה בפת"ח, ולא מ"ם שלו מדגשת, ולא נקודה מלאפום, אלא והמתי, כגון (במד' יד טו) והמתה את העם הזה, והתי"ו מדגשת, לפי שתבא במקום ב' תוי"ן, האחת נשרשת, לפי שאין מיתה בלא ת"ו, והאחרת משמשת, כמו אמרתי, חטאתי, עשיתי, וכן ונתתי, הת"ו מדגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלש תוי"ן, שתים ליסוד, כמו (יהושע י יב) ביום תת ה', (קהלת ג יג) מתת אלהים היא, והשלישית לשמוש:

ערף. שינוסו מפניך ויהפכו לך ערפם:

יָת אֵימְתִי אֲשַׁלַח קֳדָמָךְ ואֶתְּפַר (נ״א וֶאֱשַׁגֵשׁ) יָת כָּל עַמָא דְאַתְּ אָתֵי לַאֲגָחָא בְּהוֹן וְאֶמְסַר יָת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ מְחַזְרֵי קְדָל:

יַת אֵימְתִי אֲשַׁדֵּר קֳדָמָךְ וָאֶשְׁגַשׁ יַת כָּל עַמְמַיָא דְאַנְתְּ אָתֵי לְסַדְרָא בְּהוֹן סִדְרֵי קְרָבָא וְאִיתֵּין יַת כָּל בַּעֲלֵי דְבָבָךְ קֳדָמָךְ מְחַזְרֵי קְדָל

את אימתי. הוא פחד בנשמה. והנה תבוא לגוף חולשה מיד. וזה ונתתי את כל אויביך אליך עורף. שיתנו לך את ערפם. והטעם שיברחו מפניך בראותך אותם:

את אימתי - חתת אלהים על בעלי מלחמתך.

והמתי - והממתי מהומת קולי, כדכתיב: וירעם ה' בקול גדול על פלשתים ויהומם. וכן: ברק ויהום. כמו מן סבב סבותי אבל לשון מיתה יאמר וְהֵמַתִּי.

והמותי. כמו שהיה הענין במצרים אנוסה מפני ישראל, כי ה' נלחם:

ונתתי את כל אויביך אליך עורף. מפני האימה והמהומה שיעד באמרו את אימתי אשלח לפניך:

את אימתי. מדת הדין כלשון (שמות ט״ו:ט״ז) תפל עליהם אימתה ופחד, וענין הצרעה הוא מין עוף כגון יתושים וצרעים וזבובים ודבורים והם מינים הרבה שם הכלל צרעה כמו שתמצא מכת הארבה של מצרים שהיו מינים הרבה. ודרשו רז"ל כי העוף הזה היה מטיל בהם ארס ומסמא את עיניהם ומיד מתים וצרעה זו עלתה עם יהושע ועברה את הירדן כמו שכתוב בספר יהושע. ומה שכתוב שלשה מהם ולא יותר והוא שאמר את החוי ואת הכנעני ואת החתי לפי ששלשה אלה היו החזקים שבכל ז' עממין והיו יושבים במצודים נשגבים, ובא להודיע פלא גדול ונס נסתר שעם בריה חלושה שבכל הנבראים והיא הצרעה בה יכרית הקב"ה את החזקים שבכל המקומות.

את אימתי כמו ששאלת תפול עליהם אימתה ופחד. כל העם אשר תבא בהם אפילו אינה משבעה עממים. וסופו מוכיח לא ישבו בארצך פן יחטיאו, ואילו בשבעה עממים כתיב לא תחיה כל נשמה.

את אימתי וגו׳. הגם שאמר למעלה (שמות כג:כג) ״והכחדתיו״, כאן גלה כי בתחלה לא לכל יכחיד, אלא עד שיפרה יוסיף ה׳ להום את העם הצריך ישראל לארצו, וכן על זה הדרך יהיו כובשים והולכים, וכמו שגלה לבסוף באמרו לא אגרשנו וגו׳ עד אשר תפרה ותנחל הכל.

את אימתי וגו׳. נגד שיתרבה לאט לאט ישוב א״י נגד זה יתמעט ישוב שבעה אומות עד שיכלו:

והמותי את כל העם וגו׳. היינו אנשי חיל שילחמו עמך אבל המון העם עוד יהיו במקומם:

את כל איביך. ת״א בעלי דבבך. היינו מתגרים עמך בלשון. דא״א לפרש אויב בלב ממש דא״כ לא שייך אליך עורף. שהרי אין יודע ורודף אותם. אלא משמעו כאן בעלי דבב בשוט לשון. והבטיח כי לסוף ינצחו ישראל אותם בטענות. ולא ימצאו פנים לדבר עוד והיינו אליך עורף:

את אימתי, עוד תרויח שע"י שאלך בקרבך תתפשט האימה שלי עד למרחוק (גדר האימה הוא מה שמתיראים מפני דבר גדול ונורא יראת הרוממות) ובזה והמותי את כל העם וגו', וציין זה בג' מדרגות, כי לארץ האמורי נכנסו ישראל והם התקבצו ללחום עמהם וה' הממם בעמידת השמש והירח ובאבני אלגביש ואז נסו מפני ישראל, ועז"א אשר תבא בהם שמורה שנכנסו לתוך מחנותם רק שה' הממם בכל צרה. ונתנם עורף לפני ב"י: