שמות כג, לב

לָא תִגְזַר לְהוֹן וּלְּטַעֲוָתְהוֹן קְיָם:

לָא תִגְזְרוּן לְהוֹן וּלְטַעֲוַותְהוֹן קְיָים

לא תכרות להם ולאלהיהם ברית הזהיר שלא יכרות להם ברית להחיות מהם כל נשמה ולאלהיהם יזהיר שלא יכרות להם ברית להניח ע"ז שלהם אלא שיהרסם וישבר מצבותיהם ויתכן שיאמר שלא יכרות להם ברית ועם אלהיהם כאחת אלא שיהרסם וישבר מצבותיהם והכוונה לומר כי בעודם עובדים את אלהיהם לא יכרות להם ברית אבל אם קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז רשאי הוא לקיימם

בין כך ובין כך לא תכרות להם ברית:

וטעם לאלהיהם. שתשחיתם:

לא תכרת וגו׳. קשה, אם כבר צוה שיהרסו וישברו אותם, מה מקום לצוות על כריתת ברית עמהם? ועוד, איך יצדק לכרות ברית לאלהיהן? ואם על עבודת עבודה זרה הוא אומר, מאי איריא בכריתת ברית?

אכן כונת הכתוב הוא לומר שאין אוסר כריתת ברית עם האמות, אלא כל עוד שהם ואלהיהן עמהם, אבל אם כפרו באלהיהן אין אסור. לזה אמר לא תכרת להם ולאלהיהם, פרוש כשיהיו להם אלהיהן ברית.

ונתכון גם לומר כי הכורת ברית לעובד עבודה זרה כאלו כרת ברית לעבודה זרה עצמה משני טעמים: האחד, כי סופו לכשל, כמאמר הסמוך: ״פן יחטיאו וגו׳ כי תעבד״. והשני, כי בחינת העבודה זרה תתלבש בעובדיה, ובזה נמצא שכורת ברית גם לאלהיהן רחמנא ליצלן. ואין לומר כי לזה לבד נתכון, שאם כן היה לו לומר ״לא תכרות להם ברית ולאלהיהן״, ואז היינו אומרים שהכונה היא אם כרת להם ברית מעלה עליו הכתוב כאלו וכו׳. אכן מאמרו הזכרת הברית אחר הזכרת אלהיהן יגיד גם מה שפרשנו, שלא אסר אלא בזמן שלא קבל שלא לעבד עבודה זרה, אבל אם אין לו אלוה מתר לכרות לו ברית כמו שכרתו ברית לגבעונים. וטעם שהקפידו ישראל אחר כך, לצד שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי שביעית ו,א) שמתחלה היו מהמורדים בישראל בשליחות אגרת יהושע ונתחיבו כליה כמצות המלך ״לא תחיה כל נשמה״ (דברים כ:טז).

לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. שלא תשמידם בימים יבואו כדי שלא ימסרו נפשם על המלחמה. וכאן לא הית׳ אזהרה אלא שלא יהא הברית עמם ואת אלהיהם ביחד. אבל עמם לבד היו רשאים. אבל פ׳ זו הוכפלה סוף סדר תשא לאחר מעשה העגל ואז הוזהרו גם עליהם לבד. וע׳ להלן ל״ד י״ב:

לא תכרות. וכאשר הגרושין יהיה מעט מעט וישארו עוד מהם יושבים בארץ פן תרצה להשלים עם יושבי הארץ כדי שתנוח מכבד מלחמה, וזה בשני פנים: או שתכרות עמהם ברית באופן שהם ישארו בעבודת אליליהם כדרך כורת ברית אהבה, עז"א לא תכרות להם ולאלהיהם ברית: