שמות כג, יב

וביום השביעי תשבת. אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית:

למען ינוח שורך וחמרך. תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה ניח אלא צער:

בן אמתך. בעבד הערל הכתוב מדבר:

והגר. גר תושב:

שִׁתָּא יוֹמִין תַּעְבֵּד עוֹבָדָיךְ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תָּנוּחַ בְּדִיל דִינוּחַ תּוֹרָךְ וְחַמָרָךְ וְיִשְּׁקוֹט בַּר אַמְתָךְ וְגִיוֹרָא:

שִׁיתָּא יוֹמִין תַּעֲבֵד עוּבְדָךְ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תִּנּוּחַ מִן בִּגְלַל דִּינוּחוּן תּוֹרָךְ וְחַמְרָךְ וְיִשְׁקוֹט בַּר אַמְתָךְ עַרְלָאָה וְגִיּוֹרָא

למען ינוח שורך וחמורך מפני שמלת "למען" כמו "בעבור" נפרש שיאמר ששת ימים תעשה כל מעשיך בבית ובשדה בעבור שינוח בשביעי בן אמתך והגר להיות כלם עדים במעשה בראשית כטעם את אשר תאפו אפו (לעיל טז כג) וכן אמר (שם כ ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כאשר פירשתי שם

ששת. גם הזכיר זה. בעבור וינפש בן אמתך. והגר אשר בשעריך שהוא עני ושכיר לך:

תשבות. אפילו מדברים שאינם מלאכה, אבל הם טורח כדרך חול, כאמרו וכבדתו מעשות דרכיך, ממצא חפצך ודבר דבר:

למען ינוח שורך וחמורך. כשתשבות גם מכמו אלה:

וינפש בן אמתך והגר. ומזה ימשך שינפש גם כן בן אמתך והגר, על הפך מה שקרה לך במצרים כשהיית שם עבד שלא היתה לך מנוחה, כאמרו תכבד העבודה על האנשים ובזה תזכור יציאת מצרים, כמו שאמר בדברות משנה תורה וזכרת כי עבד היית:

למען ינוח שורך וחמורך. באורו למען זה ינוח שורך וחמורך כלומר מצות השבת שתעבוד ששה ותנוח בשביעי למען זה ינוח שורך וחמורך ובן אמתך והגר כי אין כונת הכתוב במצות שבת כדי שינוח השור והחמור, וכמוהו (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים אשר באורו למען זה תזכור את יום צאתך.

ששת ימים סמכו כאן בשביל וינפש בן אמתך והגר שהוא עני ושכיר שלך.

וביום השביעי תשבת לפי ששביעית נקראת שבת סד״א אין צורך לשמור שבת אחרת קמ״ל וביום השביעי תשבת.

ששת ימים תעשה מעשיך וינפש בן אמתך והגר. גם זו לטובה תעשה לו שלא ישתעבד בשבת ואע"פ שאני מזהיר אתכם על הגר לא תתחבר עמו יותר מדאי שלא ידבר עמכם מע"ז שהיתה לו ולכך אומר ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו שהזהרתי אתכם על ע"ז תשמרו ואפי' שמותם לא תזכירו ולא ישמע על פיך ולפי שרוצה לומר החגים והוא סקבא דשתא פי' חבורה שמחמת השמחה אדם רגיל לומר דברים שלא כהוגן חזר והזהרם מכל אשר אמרתי שאפי' בשעת השמחה צריך להזהר בעצמו כלומר בכל דרכיך דעהו:

תעשה מעשיך. ולא ״כל מעשיך״ כמו שאמר בעשרת הדברות, כי בששת ימים של שנת השמיטה שעליה חוזר צווי שבת כאן, אינו יכול לעשות כל מלאכתו, כי מלאכת אדמה אסורה לו כאמור בסמוך.

ששת ימים תעשה מעשיך. מדכתיב בפ׳ דב״ד למדנו שב״ד מחויבין להשגיח על שמירת שבת כדתני׳ בספרי פ׳ שלח עה״פ וימצאו איש וגו׳. מלמד שהעמיד משה שומרים. וכן עשה נחמיה הפחה:

למען ינוח שורך וחמרך. השביתה תהא באופן שינוח שורך וחמרך. והיינו אפי׳ לישא משאות וכדומה שאין בהם מלאכה. מכ״מ שורו וחמורו אינם נחים. ומכאן כ׳ הרמב״ם הל׳ שבת. פכ״ד הי״ב אסרו חכמים לטלטל כו׳ כדי שלא יהי׳ כיום חול ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה ונמצא שלא שבת ובטל הטעם למען ינוח עכ״ל:

וינפש בן אמתך והגר. כפירש״י בשם המכילתא דבעבד ערל הכ״מ. וה״ז כמנוחת השור דרק לצורך בעלים אסור. אבל להנאתו שרי. משא״כ לשון הכתוב בעשרת הדברות השניות למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. שם מיירי בעבד שהוא מהול והוא כישראל לכ״ד:

ששת ימים תעשה מעשיך. כבר בארתי בפ' בהר (סי' ז') שלשון שבת לה' לא נמצא רק בשבת בראשית ובשמטה, כי שמטה הוא ענין אחד עם שבת, שבא להורות חדוש העולם בימיהם וזה בא בשנים עיי"ש בארך, והיה עולה על הדעת שבשנת השמטה א"צ לנהוג מצות שבת אחר שכולו שבת, לכן אמר שבכ"ז תשמור בשנה זו גם מצות שבת, ובשבת אומר ששת ימים תעבד ופה אמר תעשה מעשיך, כי יש הבדל בין עבודה ובין מעשה, שהעבודה הוא עבודה קשה ובא ברוב על עבודת השדה, ובשמטה אינו עובד בשדה גם בחול, לכן אמר שבכ"ז הלא תעשה מעשיך ויתר עסקים, ובזה צריך אתה לשבת ביום השביעי וכל עסקים ומעשים של ימות החול:

למען ינוח שורך. המנוחה הוא הפך הטלטול, אם טלטול גופני אם טלטול נפשי, ואם יכלא השור והחמור בכלא בל יצא החוצה בזה לא ינוח לו, וע"כ שמדבר מן המנוחה שיצדק אצל השור שאתה לא תעשה בו מלאכה אבל השור כשרועה בשדה אע"ג שעושה מלאכה ותולש מן המחובר זה נחשב אצלו למנוחה, ועם מנוחה משתתף גם נחת רוח הפנימי, ובא בכפל שם נחת, ונחת שלחנך מלא דשן (איוב ל״ו:ט״ז) על נחת הנפשי, וע"כ בעשרת הדברות אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ושורך וחמורך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, דייק שרק עבדך ואמתך שהם חייבים במצות ינוחו כמוך שלא יעשו מלאכה אף בפ"ע. אבל שורך וחמורך לא ינוחו כמוך, כי יעשו מלאכה לרעות בשדה שזה מנוחה אצלם אם אין אתה מכריחם למלאכתך:

וינפש בן אמתך והגר. פעל נפש בא בתנ"ך ג' פעמים, פה, ובפ' תשא וביום השביעי שבת וינפש, ובשמואל ב' (טז יד) ויבא דוד וכו' עיפים וינפש שם, ומזה נראה שפעל זה בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות, שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כ״א:ד׳), ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו. ובא על ה' וינח ביום השביעי (שמות כ׳:י״א), שבו נח מהעסק שפעל בששת ימי המעשה וע"כ בא הצווי שגם אנחנו נהיה נחים ביום ההוא, ובאשר גם אחר ימי בראשית ה' פועל תמיד ומחדש בכל יום מעשה בראשית ומנהיג ההנהגה הנחיית וההשגחיית, יצייר שמלאכת ששת הימים שבם יסד חוקי הטבע הוא אצלו יגיעה בגדולה, כי הוא נגד טבע האלהית שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לא כפי מעשים טבעיים מוכרחיים, ובשבת שבת העסק הזה [כי השביתה מציין ההפסק בכ"מ] וינפש ששב אל נפשו ורצונו, שגם אצל ה' יאמר במליצה ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י׳:ט״ז), וכששב אל נפשו ורצונו אחר שהתיגע לעשות נגד טבע נפשו בא ע"ז פעל נפש, וע"כ עמ"ש ברית עולם ביני ובין ב"י אות היא לעולם (שמות ל״א:ט״ז-י״ז), שמציין מה שביום השבת שבת ופסק ממלאכת הטבע שיסד בששת ימי הבריאה ושב נפשו אליו לעשות מלאכה קלה שהוא מטבע נפשו שהיא ההנהגה הנסיית, אמר ששבת וינפש, ולא אמר שנח, כי לא נח לגמרי כי עדן עוסק ופועל כפי אלהותו, וע"כ במ"ש בעשרת הדברות עבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך שמדבר בעבד שמל וטבל ובגר צדק שחייב במצות אמר למען ינוח עבדך ואמתך, ופה שידבר בעבד ערל ובגר תושב אמר וינפש, היינו שלא יעשה מלאכות כבדות, רק מלאכות קלות כישראל ביו"ט שאינו עושה מלאכת עבודה ובכ"ז עושה במלאכה קלה, ור' יאשיה ס"ל שיעשו כישראל בחש"מ, ור"ע ס"ל שיעשו כישראל ביו"ט, י"ל ר"ע לשטתיה ביבמות (דף מח) דאסור לקיים עבדים ערלים וסופו לגיירם לכן מחמיר בהם יותר מבגר תושב, ור' יאשיה יסבור כר' ישמעאל דמותר לקיים עבדים ערלים, ומ"ש מאימתי עושין יין נסך, עיין ע"ז (דף נז):

ר דאם לא כן למה נסמכה לשביעית אף שנאמרה לדברים שנתחדשו בה דהעבד הערל והגר תושב שיהיו שובתים ביום שבת אפילו הכי יש ללמוד זה נמי מדכתבה פה:

ש דאם לא כן למה נאמר הא כבר נאמר בדברות אי משום שלא תאמר הואיל וכו' היה די לומר וביום השביעי תשבות:

ת דלעיל בעשרת הדברות דבר בעבד כנעני שהוא נימול וכאן בעבד כנעני שהוא ערל והוא עדיין בתוך י"ב חדש משקנאו אבל יתר מכן ואינו רוצה לימול אינו רשאי לקיימו ערל:

א דאי גר צדק הא כבר כתיב וגרך אשר בשעריך אי נמי דאי גר צדק הא ישראל גמור הוא: