אור החיים על שמות פרק כב

אם המצא תמצא. טעם הכפל לומר אחת לגופה שבאו עדים שגנבה, ושניה לומר שמצאוה בעין אצלו, אבל זולת זה יתחיב בארבעה וחמשה שכל שאינה בידו בחזקת מכורה או שחוטה, ולא אמר הכתוב שנים לבד אלא בנמצאת. ותדע שלאו דוקא מכר או טבח אלא הוא הדין נתן או אבד כל שיצתה מרשותו, וכן מוכח בש״ס (בבא קמא עט:) להדיא, והוא הדין הקדיש. וראיתי לדיק מכאן שאם גנב מעובד כוכבים ומזלות אין בו דין ״ואם אין לו ונמכר בגנבתו״ שאמר בסמוך, ממה שאמר סמוך ל״ונמכר בגנבתו״ ״אם המצא תמצא וגו׳ שנים ישלם״, ואמר הכתוב בדין תשלומי שנים – ״לרעהו״ ולא לעובד כוכבים ומזלות כמו שדרשו זכרונם לברכה (מכילתא). הא למדת כי דין ״ונמכר בגנבתו״ האמור בענין אין הכתוב מדבר אלא בגנב מישראל ולא מעובד כוכבים ומזלות ולא מהקדש, והם דברי רמב״ם בפרק ג׳ מהלכות גנבה, ולא מצאו לו שם טעם והנה הוא.

כי יבער איש וגו׳. יתבאר על דרך מה שאמרו בהכונס (בבא קמא נו:) אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חברו וכו׳ חיב, ואמרו שם אפלו קם לה באפה ואפלו הכישה חיב, והוא אמרו כי יבער איש פרוש, אפלו אם [אין] הבעיר שלו. ואמרו ושלח את בעירו פרוש, ואפלו לא העמיד ולא קם לה באפה ולא הכישה אלא ששלחה לנפשה ולא שמרה מלכת והיא מעצמה בערה בשדה הזולת, אם הבהמה שלו, כאמרו בעירה בכנוי – חיב מיטב וגו׳:

כי תצא אש וגו׳. פרוש, הגם שהדליק בתוך שלו, כשיהיה באש הנדלקת שעור לצאת למקום שאינו שלו. ושעור תבת תצא הוא שתהיה ראויה לצאת, אבל הדליק בתוך שלו ולא היה שעור לצאת לחוץ ויצתה – פטור, שזו מכה בידי שמים, וכדאיתא בגמרא (בבא קמא סא:). ואמרו ומצאה קוצים, פרוש, והגם שזולת הקוצים לא היתה משגת מקום קמה וגדיש להבעירם, ובאמצעות הקוצים נאכל גדיש וגו׳, שלם ישלם – פרוש, שלם הגדיש או הקמה, ישלם דמי העצים, הגם שהם אדרבה היו סבה לקלקול. ודוקא שמצאתם, אבל בא אדם והניחם אחר שהבעיר – השני חיב לשלם.

המבעיר. וכפל לומר הבערה, לרמוז גם אל העצים שהם הם המבעירים את הגדיש והקמה.

עוד נתכון באמרו ומצאה, הגם שלא ידע המבעיר שהיו שם קוצים, או אפלו לא היו שם בשעת ההבערה, ובא אדם והניחם במחוז שלו ולא ידע כי יש הבערה – הרי המבעיר חיב.

ובדרך רמז תרמז התורה את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, כדי שיתעורר האדם מתרדמת שנת שכלו בהביטו הפלגת הרעות אשר יביאו לעולם, כי לא לבדם ירעו אלא יסובבו רע לכל העולם. והוא אמרו כי תצא אש, הלא ידעת כי צרת העם תתכנה בשם אש. וצא ולמד משליח גבריאל (יומא עז,א) אשר שאל אש מבין הבדים (הכרובים), והוא בחינת תגבורת הדינים.

ואמר ומצאה קוצים – הם הרשעים שאינם אלא קוצים מכאיבים. ואמרו לשון מצאה על דרך אמרו (דברים לא:כא) ״והיה כי תמצאן אתו״ וגו׳, והטעם משום שהרשע אין לו בעלים, כי האדון ברוך הוא הנה הוא פקר בו והסיר אדנותו מעליו, וה׳ הסתיר פניו ממנו, ומעתה הרי הוא כמציאה וכל הפוגע בו יעשה בו רצונו. והודיע הכתוב עוד כי אחר שנתן רשות לאש הדינים להבעיר, לא לקוצים לבד הם מבעירים, אלא ונאכל גדיש – כאן רמז אל תינוקות של בית רבן שעדין אין להם קומה אלא גדושים שבלת עם חברתה, כי בעונות הם הנתפסים בצרת עולם. גם אמרו זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:ד) בפסוק (תהלים ח:ג) ״מפי עוללים ויונקים יסדת עז״, כי היו ערבים בשעת קבלת התורה, וכשירשיעו בני אדם הנה הרשות נתונה לאש לבער בהם.

ואמרו או הקמה, כאן מודיע כי לפעמים חרב עד צואר הגיעה, מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעונם כדי להציל על כללות הדור, כאמרו (שיר השירים א:יד) ״אשכל הכפר״ וגו׳, ולהם יקרא קמה על דרך אמרו (שיר השירים ז:ח) ״זאת קומתך דמתה לתמר״, שהם הצדיקים הנמשלים לתמר, כאמרו (תהלים צב:יג) ״צדיק כתמר״ וגו׳. ולפעמים יגדל החטא ולא יצילו הצדיקים לבד, וחמה שפוכה על כל שונאי ישראל, והוא אמרו או השדה, שזה ירמז אל כללות ישראל ולא יספיקו לא תינוקות ולא צדיקים להציל.

והודיע הכתוב כי יש יום לאל איום לבא במשפט עם הסובבים את הדבר למיתת הצדיקים וגאוני עולם להשתלם מהם, והוא אמרו שלם ישלם המבעיר הם הרשעים הקוצים את כל אשר הרגו, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ק,א) כי ה׳ יתן כח ברשעים לסבל שעור המגיע להם בחטאם, אוי לרשע רע לשמים ולבריות כמה יסבל בעד קלקולו. ותמצא (בראשית רבה סג,י) שהצדיקים כשהיו בניהם מגיעים לכלל שנים שאינם נלכדים בעון אביהם, היו שמחים ואומרים ברוך המקום שפטרם מענש זה, הרי כי יעניש ה׳ לגורם ענש בשבילו לזולת, ובאמת כי יחרד אנוש ויכבה שלהבת יצרו המחטיא אותו באש המשפט בהעלותו על לבבו נהרות הענשים אשר יגיעוהו על כמה נפשות קטנים וגדולים אין קץ שכלם הוא הרצחן הגדול להם באמצעות תאותו הסרוחה. והנה אמרו זכרונם לברכה (קידושין מ,ב) לעולם יראה אדם כאלו כל העולם כלו חציו זכאי וכו׳, עשה עברה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לחובה, ודם כל העולם ודם זרעיותיהם על צוארו ועל נפשו עמוסים, ויסבל מר המות בעד כל נפש אחת מהם, ובכל צרתם לו צר כאשר עשה, והוא אמרו שלם ישלם וגו׳, טעם כפל שלם וגו׳ המבעיר וגו׳ כאן רמז הכתוב כי לא לאיש הרשע לבד יעשה ה׳ משפט התשלומין אלא גם להמחטיאו, והוא יצר הרע בחינה המחטיאתו, כי גם לו משפט חרוץ ביום ההוא יגדל המספד עליו בעשות בו ה׳ דין, כמאמרם זכרונם לברכה (סוכה נב,א) שמביאו ה׳ ושוחטו, ולא ימלט בברחו לבצרה ואפילו לבצר (מכות יב,א) כי מזיד הוא, ומלך המשפט ישפט בצדק להשתלם ממנו ונשגב ה׳ לבדו. ובקמא (בבא קמא ס,א) רמזו באפן אחר.

כי יתן איש. פרשה זו העמידוה רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא צד:) בשומר חנם, כי הוא לבדו פטור מגנבה ואבדה. ואמרו שעל כל פנים חיב בפשיעה, ולא נודע מנין להם, כיון שהכתוב לא חיבו אלא לשבע שלא שלח ידו, כל חוץ מזה פטור. ורש״י זכרונו לברכה בהשואל דף צ״ה כתב בדבור המתחיל אשומר חנם וזה לשונו: דכתיב ביה פשיעה, דכתיב ״על כל דבר פשע״. ונשאר לדעת על מי סמך הכתוב לדעת כי ידבר בשומר חנם. ואולי כי לצד שהלביש הנתינה בכסף או כלים שהם דברים שמן הסתם שאינם צריכין שכר לשמרם, ובשומר שכר אמר דברים שמן הסתם צריכין שכר לשמרם, שהם חמור או שור או שה וכל בהמה, שכל מין זה יש בו טפול ומן הסתם רגילות לשמר בשכר.

אל רעהו. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (בבא מציעא נז.) ולא של הקדש, ונראה לי לתת טעם הדבר שהוא לטעם עצמו שצוה ה׳ לפטור בבעלים, ושפיר יקרא האדון בעליו של הקדש עמו של כל נפקד, שאין לך שעה ורגע שאין ה׳ עושה פעלה עם האדם, בין בבחינת גופו בין בבחינת צרכיו.

כסף או כלים. לא היה צריך לומר אלא ״כי יתן איש אל רעהו״, והרי הוא אומר בסמוך ״על כל דבר פשע על שור על״ וגו׳, ודרשו זכרונם לברכה כל פרטים שיתחיב עליהם אם לא שמר ופשע. ואם לרשום הכתוב כי בשומר חנם הוא מדבר, היה מספיק לומר ״כי יתן כסף״, [כלים] למה לי. ובמכילתא אמרו: ״כסף או כלים״ – מה כסף שדרכו למנות, אף כלים שדרכם למנות, מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין אינה טענה, עד כאן. ואין סתירה לדברינו מדבריהם. עוד נראה לי טעם אמרו כלים, לומר שהגם שירצה השומר לשלם אינו נפטר, וכמו שכתב רמב״ם בפרק ו׳ מהלכות שאלה ופקדון, שאם הפקדון הוא כלי מתקן משביעין אותו, והגם שהרמב״ם אמר משום תקנת חכמים, אפשר שירמז הכתוב לזה, וידיק גם כן מה שגמר אומר הכתוב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, דקדק לומר מלאכת, לומר הגם שאין טענה אלא טענת מלאכה שבכלים ומשלם שויו.

לשמר. במכילתא רבי ישמעאל אומר: עד שיפקיד אצלו ויאמר לו ״שמור לי״, אבל אם אמר לו ״עיניך בו״ – הרי זה פטור. ובהחובל (בבא קמא צג,א) דרשו ״לשמר״ – ולא לאבד ולקרוע, ״לשמר״ – ולא לחלק לעניים. ומדברי התוספות שם משמע שלא פטר התנא כל שלא אמר לו ״שמור לי״ אלא מפשיעה, אבל אם אבדו בידים אינו פטור עד שיאמר לו בפרוש לאבד ולקרוע. וקשה לי מנין מצאו לדרוש שני מעוטים בשתי הדרגות: האחת – אם לא אמר לו ״שמור״ פטור מפשיעה, והשניה – אם אמר לו לאבד פטור אם אבד. ונראה כי דרשת מכילתא דרשה גמורה היא, ודרשת החובל ״ולא לאבד״ סברא היא, אלא שאסמכוה אקרא. ותדע כי אמרו עוד ״ולא לחלק לעניים״, וטעם מעוט העניים מוכח משם שהוא מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים. וכמו שאמר שם בההיא מעשה שהקדיש ההוא גברא ארנקי לצדקה, אפקדיה רב יוסף בההוא גברא, אתו גנבי גנבוהו וחיביה רב יוסף. אמר ליה אביי: ״והתניא ׳לשמר׳ ולא לחלק לעניים!״ אמר ליה: ״עניי פומבדיתא מקץ קץ להו״. ופרש רש״י: והוה להו ממון שיש לו תובעים. הרי שטעמו הוא זה, ולטעם זה לא היה צריך מעוט, דזה כיון דאקדשיה לממון זה לעניים פקע זכותו ממנו ונשאר הממון אין לו תובעים. ונראה כי הוא הדין אם אמר לו לשמר לחלקם לעניים שהוא פטור מטעם שהוא ממון שאין לו תובעים. והראיה ממה שמקשה אביי לרב יוסף מבריתא ״לשמר ולא לחלק״, ומאי קשיא? דלמא הוא אמר לו בפרוש לשמר! מה תאמר שלא אמר לו לשמר? אם כן הוה ליה להקשותו מבריתא ד״לשמר״ עד שאמר לו ״שמר״, וזולת זה יהיה פטור אפלו בממון שאינו לחלק. עוד אמרו שם במכילתא אחר דברי רבי ישמעאל: רבי נתן אומר ״לשמר״ – להביא כל הדומה לכסף וכלים.

על כל דבר פשע וגו׳. אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נז:) ״על כל״ וגו׳ – כלל, ״על שור״ וגו׳ – פרט, ״על כל״ וגו׳ – חזר וכלל. מה הפרט – דבר המטלטל וגופו ממון וכו׳, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, ועבדים שהקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופן ממון, עד כאן. ופסק כן רמב״ם פרק ב׳ מהלכות גנבה. הנה פשטן של דברים יגידו כי הגם שפשע שומר חנם וכו׳ פטור, כי זולת הפשיעה אפלו בכסף וכלים פטור הוא.

וראיתי לרמב״ם שכתב בפרק ב׳ מהלכות שכירות, וזה לשונו: יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהם חיב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גנבה ואבדה, שאם היה שומר חנם ונגנבו או אבדו וכו׳ פטור משבועה וכו׳, אבל אם פשע בה חיב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין מזיק קרקע לדין מזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים וכו׳, עד כאן. וחלקו עליו רבוותא זכרונם לברכה בטענה הנשמעת, והיא שאם היה פושע מזיק ממש, לא היה פטור אם בעליו עמו שאמר הכתוב ״לא ישלם״ ואפלו אם פשע, וכמו שכתב רמב״ם עצמו בפרק א׳ מהלכות שכירות, וזה לשונו: ואפלו פשע וכו׳ ואבד מחמת הפשיעה פטור, עד כאן. ופשוט שדין פושע אינו כדין מזיק, כי הפושע אינו לא שומר ולא מזיק, אלא שבהסתלקות שמירתו ההזק בא מעצמו, אבל המזיק הוא גורם לו ההזק. ועוד הקשו, אם כן יתחיב על כל פנים שומר חנם שבועה שלא פשע כיון שאם פשע חיב.

ונראה לומר כי מה שהקשו משמירה בבעלים שאני ושאני, כי בבעלים גלה הכתוב בפרוש כי פטור הוא הגם שהזיק, כמובן מהכתובים וכמו שדרשו בהשואל, אבל מה שמעט הכתוב קרקעות ושטרות בדין שומר חנם לא מצינו שמעטם בפרוש אפלו פשע, כי לא הוזכרה פשיעה כלל אלא שליחות יד דכתיב ״אם לא שלח״, ומה שאנו מחיבין שומר חנם על הפשיעה אינו אלא לצד דין מזיק, ואיך נפרש המעוט על דבר שלא הוזכר כלל. ואם אמרו ״דבר פשע״, כבר פרשוהו שיכון על פשע בו שגנבו הוא ואומר נגנב, אבל הפשיעה לא הוזכרה. והן אמת כי אם הפשיעה לא היה בה משפט מזיק היינו אומרים כי מעט לכל משפטי שומר חנם הגם שלא הוזכרו, אכן למה שאנו רואים כי מה שחיבו חכמינו זכרונם לברכה פושע הוא מדין מזיק, אם כן מנין לנו להקל בדבר, ולזה כתב הרמב״ם שאין לפטרו.

ואם תאמר, כיון שפושע דין מזיק יש לו, אם כן בעל הבית שהדליק גדישו של שכיר או כסותו יהיה פטור, שהרי פושע מזיק ופטר רחמנא. ואולי כי לא הקל הכתוב אלא בשומר. עוד נראה כי גם הרמב״ם יודה שאין לו דין מזיק ממש, ואם שרף כסותו המפקדת אצלו מהבעלים חיב עליה, ופושע כמזיק ולא מזיק ממש. ותמצא שכתב רמב״ם פרק כ״א מהלכות אישות: האשה ששברה כלים בעת מלאכתה פטורה מתקנת חכמים, עד כאן. הרי ששבירה בידים אינה פטורה אלא מתקנה, ומה שהקשו עליו, אם כן יתחיב שבועה על הפשיעה, כתב רמב״ם פרק ד׳ מהלכות שאלה ופקדון: המפקיד אצל חבירו חנם ונגנב וכו׳ הרי זה נשבע וכו׳ אם לא שלח ידו וגו׳ ומגלגלין עליו שלא פשע, עד כאן. משמע מדברי הרב כי עקר שבועה דאוריתא אינה אלא שנגנבה ואינו ברשותו, אבל שבועת שלא פשע מדין גלגול אנו באים עליה, ומעתה שבועת שלא פשע האמורה בשומר חנם תקנת חכמים הוא, שלא אמרה תורה אלא שלא שלח, ולזה כל שישנה לשבועה של תורה גלגלו בה חכמים שבועת לא פשע, וכל שאינה שבועת התורה שפטרתו פקע גלגול.

נמצינו אומרים, שלא בא המעוט של ההקדשות, הקרקעות וכו׳, אלא על שבועת שומר חנם שלא שלח ידו דוקא, ואם יטענו שפשע בה יתחיב שבועת הסת כתקנת רב נחמן (בבא מציעא ה,א). ולפי זה מה שאמרו בסוף פרק החובל (בבא קמא צג,א) בההוא ארנקי של צדקה שהפקידו רב יוסף אצל ההוא גברא, נגנב וחיבו רב יוסף, והקשה אביי ״לשמר ולא לחלק״, אם כן שסובר שממעט הכתוב אפלו מדין פושע כי התם שפושע היה ממה שחיבו לשלם והוא שומר חנם. לפי מה שכתבתי בפסוק ״לשמר״ כי דין זה דלחלק מסברא פטור הוא בלא מעוטא דלשמר, אלא דאסמכוה אקרא או שבא הכתוב לבל תטעה מדבריו לחיב אפלו לחלק. לזה שמר לך הסברא הנשמעת לך כי כל ממון שאין לו תובעים פטור הוא כי לכל אחד יאמר וגו׳, מה שאין כן דין פושע בממון שיש לו תובעים שהשכל נותן כי פושע מזיק הוא, אם לא תהיה ראיה ברורה לפטרו, כמבאר, כשלא בבעלים, בדינו עומד.

בין שניהם. ירצה כי יש ענש לנשבע ולמשביע, אם ידע שהוא רוצה לשבע לשקר ומסכים על הדבר.

אם בעליו עמו וגו׳. יש לנו לדון במשפט זה, האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפקדון הוא אדון העולם אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמר, דכתיב (דברים ד:ט) ״ושמר נפשך מאד״, כשיבא לתבע פקדונו מכל אחד ונמצא נגנב או נשבר או נשבה או מת, כי כל בחינות אלו ישנם מצויות בעוברי עברה. יש מי שנפשו נגנבת ממנו במקרה לא טהור, ויש שהוא מזיד בעברה ואבר מאברי הנשמה המיחד כנגד המצוה שעבר עליה הוא נפגם, ולפעמים בעשות עון מהכרתות ומיתות בית דין גורם מיתה לנפש, כאמרו (בראשית יז:יד) ״ונכרתה הנפש״, ולפעמים יגרם לה שביה, על דרך אמרם (זהר ח״ב צה:) הנפשות העשוקות וגו׳. ובעמד בעל הפקדון ויטען טענה הנשמעת ״תן לי הנפש כמו שנתתיה לך״, כאמרו (קהלת יב:ז) ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״, ודרשו זכרונם לברכה (שבת קנב:) ״תנה לו כמו שנתנה לך״, האם יכולין הנפקדים לפטר בטענת בעליו עמו? כי אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא צז.) אפלו אמר לו ״השקני מים״ ושאל ממנו חפצו הרי זו שאלה בבעלים, והוא הדין כל השומרים. והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים ומתעסק בצרכי אדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם מחדש בכל יום מעשה בראשית. לזה יקרא ״בעליו עמו״ מתחלה ועד סוף, והרי שומרי הנפשות פטורים הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה.

ואומר לנפש אדם: אל תבטחי בעושק משפט זה, כי לשתי סבות לא יפטר בטענה זו. האחד, כי כאן פרש בפרוש שיתחיבו השומרים וכל תנאי שבשמירה קים, וכאמרם בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא צד,א), מתנה בעל הפקדון על שומר חנם להיות חיב כשואל. והטעם כי כל תנאי שבממון קים, והוא הדין שיכול להתנות המפקיד על השומר שיתחיב הגם שהוא בבעלים, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה בדרך זה, כמובן מההיא דאמר שמואל במסכת מכות (מכות ג,א) על מנת שלא תשמטנו שביעית אין שביעית משמטתו, ואמרו זכרונם לברכה שהטעם הוא שכל תנאי שבממון קים. ובמציאות שלפנינו כאלו התנה בפרוש על הדבר ממה שקבע ענשין לכל העובר על הפקודים, ועוד לו שהוסיף להשביעה על הדבר.

שנית: יש לך לדעת כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים אלא מעט מהרבה, וכל המשפטים השופט כל הארץ ישפט בצדק. ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים שלא ישפטהו השופט, כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורין בדיני אדם וחיבים בדיני שמים וכו׳, וכמו שפרשתי למעלה בפסוק (שמות כא:יב) ״מות יומת״ כי לא לכל מחיבי מיתה יצו ה׳ לשופטי ארץ להרג וכו׳. ותמצא כיוצא בזה שצוה ה׳ כי שומר חנם ושומר שכר ושואל פטורין בהקדשות, ואפלו פשעו. ואפלו לרמב״ם שחלק לחיב בפשיעה בקרקעות ועבדים, נראה מדבריו כי יודה בהקדשות שפטור גם בפשיעה, מטעם כי בא המעוט בכל השומרים. וממנה אתה למד כי לא פטור ומתר הוא, ואדרבה ענשו גדול הוא שזלזל נכסי שמים, אלא שלא קבע ה׳ משפטו לדיני ארץ וסלק דינו לפניו. ויש עוד לאלוה מלין כפי פנימיות התורה ואין כאן מקומן.

וגר לא תונה וגו׳ כי גרים וגו׳. רש״י זכרונו לברכה פרש: אף הוא יכול להונותך ״כי גרים״ וגו׳, ורבי אברהם [אבן עזרא] פרש: זכור כי הייתם כמותו. ורמב״ן דחה שתי הדרכים ופרש: כי תדעו שאשמע צעקת דלים כאשר שמע צעקתך וגו׳.

ונראה לומר על פי ההקדמה הידועה, כי נשמות בני ישראל הם שרש הקדשה, בני אברהם יצחק ויעקב חבל נחלתו יתברך, וכל זולתם הם חלק רע. ולזה לא יקפידו בזלזול אדם שאינו מהם ובאונאתו, לצד שיחשבוהו שפחות הוא מהדרגות הקדשה, ומזה יולד ענפי האונאה. לזה כאשר צוה עליהם לבל יונום ולא ילחצום, אמר הטעם שאני מצוך לבל תונהו, שאין לך לומר שהוא בחינת שרש הרע, או כיון שהוא מטבע בבחינת הקלפה הרי נגרע מערכך. כי אתם גרים הייתם במצרים, פרוש, על דרך מה שפרשתי (בראשית מו:ג) ״כי לגוי גדול אשימך שם״ ובפסוק (שמות כ:ב) ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ בפרשת יתרו, שנשמות ישראל עצמם היו טבועות בקלפה, ואם כן יהיה גר זה כאחד מכם באין הבדל, ולזה לא תונהו ולא תלחצנו.

אם ענה תענה אתו. צריך לדעת למה הצרך לומר תבת ״אותו״ ולא הספיק באמרו ״אם תענה״ וגו׳, והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך. ונראה על פי מה שאמרו במכילתא בפסוק ״לא תענון״: אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר ״לא תענון״, עד כאן. וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מ״לא תענון״, לזה אמר הכתוב אותו, פרוש, אותו שמוזכר בפרוש הוא שענשו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים, אבל המענה כל אדם אין ענשו כל כך.

אם כסף. במכילתא רבי ישמעאל אומר: כל ״אם״ שבמקרא רשות, חוץ מזו וכו׳. וצריך לדעת למה ידבר ה׳ בדרך ספק במקום ודאי. ואולי כי בא הכתוב להודיע ולהשיב גם כן לאשר ישאל השואל בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צרך בו, ויאמר אדם: ״מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר? למה לא הספיק ה׳ לתת לו מזונותיו הצריכין ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל (בראשית כח:כ) לחם לאכל ובגד ללבוש״. הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צרכו יש טעם בדבר ליסרו על עונו, מה שאין כן אוצרות הון למה לאיש אין לו צרך בהם? לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראויים לקבל חקם לצד מעשיהם, כי ה׳ בחסדו נותן שפע הצריך ברוח לכל איש ואיש די מחסורו. והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאל הכבוד, החלק המגיעו לא יטלנו עליון, אלא הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובבזוי כאשר גזר הגוזר בצדק. ויעשה ה׳ בדרך זה לשתי מדות טובות: האחת – להשתלם אדם בעולם הזה פעלו הרע, והשניה – כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו.

וזה הוא אמרו אם כסף תלוה את עמי, פרוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים, שהוא העני, עמך, ובזה רמז כי צריך לפתח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אמרו לא תהיה לו כנשה, לשון נשיאות ומעלה, כי משלו הוא נותן לו. וחזר לומר כנגד ההלואה לא תשימון עליו וגו׳:

אם חבול תחבל. נראה כי ירמז להעיר אדם הנרדם אשר בידו שלמת מי שאמר עליו הכתוב (משלי כז:י) ״רעך ורעה אביך״ וגו׳, והנפש תתיחס לשלמה על דרך אמרם במסכת שבת (קנב:) משל למלך שחלק בגדי מלכות וכו׳, וכבר פרשנו בו כי לצד שנפש אדם היא מאורו יתברך, שנאמר בו (תהלים קד:ב) ״עוטה אור כשלמה״, ויצו ה׳ אם משכנה בחובו, שהם חטאיו, יש לו זמן להשיבו עד בא השמש, על דרך אמרו (תהלים צ:ג) ״תשב אנוש עד דכא״, ואמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה פ״ב) עד דכדוכה של מות, כי יש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו.

וטעם כפל חבל תחבל, דע כי כל אדם מישראל יש לו שלש בחינות: נפש, רוח, נשמה, וכאן רמז הכתוב על שלשתן. כנגד הנשמה אמר אם חבל, וכנגד הרוח אמר תחבל, וכנגד הנפש אמר שלמת רעך, וכנגדם אמר שלש חלוקות: א׳ כי היא כסותה לבדה היא הנשמה, ב׳ היא שמלתו לעורו והיא הרוח, ג׳ במה ישכב והיא הנפש אשר עמו בקבר, וכאמרו (איוב יד:כב) ״ונפשו עליו תאבל״.

ואמרו והיה כי יצעק, פרוש, חוזר לענין ראשון ״תשיבנו לו״ שהיא התשובה, כי לא יצטרך לצער להשיבו, אלא כי יצעק ישמע ה׳ וגו׳, ויעבור חטאתיו.